מדור "הסטודנטים"

 

מי אני? שרה אלמו   
אביבים:  23
שנה: א'

העובדות: שרה עלתה לארץ מאתיופיה עם אמה בשנת 1991 ועברה לגור בקריית מלאכי. "אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 17.5, אבל הספיקה לאשר לי גיוס מוקדם, כיוון שהוקפצתי כיתה." שרה הייתה קצינת כוח אדם וסגל של פיקוד מרכז בירושלים ובמקביל עבדה עם נוער בסיכון בקריית מלאכי. ולאחר שסיימה מכינה באוניברסיטת תל-אביב היא הגיעה ללמוד באוניברסיטה העברית. "אני מסוג האנשים שמגיל מאוד צעיר ידעו מה הם רוצים. ידעתי שאני הולכת ללמוד ושאהיה קצינה. התגייסתי, ויתרתי על הת"ש, זו הייתה תקופה מאתגרת ומלמדת ונהניתי מכל שנייה", היא אומרת בחיוך.

 

 

כמו סטודנטים רבים בשנה א', שרה עדיין מחפשת את מקומה בפקולטה: "בסביבה הקרובה שלי אני מאוד דומיננטית אבל פה אני קצת נעלמת. אם חברות שלי מבית-הספר היו רואות אותי פה הן היו שואלות 'מה קרה לה ?נתנו לה ריטלין?'", היא מתלוצצת. שרה מעידה כי בעקבות מוצאה היא "בולטת בשטח" וכשהיא לא מגיעה לשיעור, מיד מבחינים בכך. "העובדה שאני אתיופית זה משהו שאני מרגישה רק באוניברסיטה, כי בפריפריה יש פשוט יותר אתיופים. מעבר לזה, אני לא מרגישה הבדל. גדלתי עם אמא שגדלה בעיר וזה שונה מאתיופים שנולדו בכפר", היא מסבירה.

 

למה משפטים? שרה השתתפה בפרויקט 'נגישות להשכלה גבוהה בנגב', פרויקט בן 3 שנים שבו ניתן ללמוד קורסים באוניברסיטת בן-גוריון. "לקחתי קורס במשפטים ופשוט התאהבתי", אומרת שרה. היא מספרת כי מראה של פועלים סינים ישנים במפעלים, וסיפוריהן של אמהות שלא יודעות קרוא וכתוב ולא מקבלות הסבר מהרופא לגבי הטיפולים שהן אמורות לקבל, קוממו אותה. "עם השנים נחשפתי להמון עוולות בחברה הישראלית. הבנתי שאנשים שלא יודעים את החוקים ואת הבירוקרטיה מנוצלים באופן ציני ומזעזע", היא מוסיפה.

דיון נוסף: ביום ירושלים צוין יום הזיכרון לזכר יהודי אתיופיה שנספו בסודן. "בשנת 84' התחילו ללכת כ-12,000 יהודים מאתיופיה לסודאן. כ-8,000 חולצו והגיעו לישראל אך למעלה מ-4,000 מתו בדרך", מספרת שרה. ביוזמתה הפרטית, עם שלושה סטודנטים נוספים, אורגן טקס זיכרון באוניברסיטה. "היה ממש מרגש ואני מקווה שזה יהפוך למסורת ושההיענות תגדל."

 

  

מי אני? ג'סיקה ווינטראוב
אביבים: 24
שנה: תואר שני

העובדות: אמה של ג'סיקה נולדה בבלגיה ואביה בישראל. ג'סיקה הגיעה לארץ ללימודי תואר שני בפקולטה, וכיום היא מתמחה בקניין רוחני ובמשפט וטכנולוגיה. "אני חצי-ישראלית ומרגישה מאוד ישראלית כשאני כאן. אני גרה בירושלים למרות שמאוד רציתי לגור בתל אביב", היא משתפת. בסופו של דבר, ג'סיקה מרוצה מההחלטה לעבור דווקא לירושלים: "זו עיר מושכת ועם המון אירועים. האנשים מאוד ידידותיים".

למה משפטים? ג'סיקה קיבלה את התואר הראשון שלה בבריסל, בלגיה, והחליטה להמשיך את דרכה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. "זו אוניברסיטה בעלת מוניטין רב ומדורגת בין מאה הראשונות בכל העולם. מלבד זאת, ישראל מייצרת המון פטנטים ואני מתעניינת בתחום, כך שזו הייתה עסקה טובה ללמוד ולגור פה," מסבירה ג'סיקה.

 

 

את ההבדלים בין שיטות הלימוד בבריסל ובישראל יודעת ג'סיקה לזהות מיד: "כאן זה יותר פרקטי. יש המון עבודות הגשה וכל הזמן צריך לשכנע ולתת את העמדה שלך. בבריסל אתה פשוט הולך לכיתה ומקשיב. כאן העבודה יומיומית, וצריך לעבוד כל הזמן", היא אומרת. עם זאת, העבודה הקשה בישראל משתלמת לדעתה. "לעומת בריסל, בסוף השנה אין הרבה מבחנים ואתה לא מוצף במידע שלא למדת כל השנה", היא מנמקת. על הסטודנטים הישראלים אומרת ג'סיקה: "האנשים יותר בוגרים ולכן יותר קל להם להשתתף ולהביא טיעונים. לפעמים אני מרגישה שמבחינתי יש לי פחות ניסיון ורעיונות." מכיוון שהגיעה משיטת משפט קונטיננטלית, גם כאן יודעת ג'סיקה לעמוד על ההבדלים בין השיטות: "בבריסל, כשאני צריכה ללמוד פסיקה זה סיפור פשוט בדרך כלל, וזה נעשה לרוב לשם הדגמה של מה שנלמד בכיתה. פה זה החלק הכי חשוב של העניין ולכן צריך לחשוב יותר, כי לא הכול מופיע בחוק, תמיד הפסיקה משנה משהו."

דיון נוסף: במהלך החופשות מהלימודים בבריסל הגיעה ג'סיקה להתנדב בקיבוצים בארץ לתקופה של חודשיים. "הגעתי לקיבוץ כדי להירגע. זה כמו קלאב-מד, אתה לא ממש יודע מה קורה סביבך", היא מתארת. "לבסוף החלטתי לעבור לירושלים כי רציתי להרגיש את החיים הישראליים האמיתיים", היא מוסיפה. את התחושה הזו היא הצליחה להרגיש בעיקר בתקופת החגים: "זו הרגשה ממש חמה. אני לעולם לא חוגגת בבלגיה ופה כולם עושים את זה, אז אתה גם רוצה לעשות את זה ואף פעם לא מרגיש לבד. גם כשאין לך משפחה לחגוג איתה, מזמינים אותך לחגוג." ג'סיקה שהתה בישראל בעת תקופת מבצע "עמוד ענן". לדבריה, כשחברים מבלגיה היו שואלים למצב הביטחוני היא הייתה מסבירה שלעומת הטלוויזיה, הלחץ לא מורגש. "בפעם הראשונה שהיו סירנות נלחצתי", היא מספרת, "אבל בפעם השנייה כבר הייתי רגועה כמו כולם. מתרגלים לזה".

 

  

מי אני? דוד שפירא
אביבים: 47
שנה: ב'

 

העובדות: דוד הוא לא סטודנט ממוצע. בעוד שרוב התלמידים מגיעים אחרי הצבא, דוד מתקרב לגיל 50 והתואר במשפטים הוא רק תחנה נוספת במסלול אקדמי ארוך. דוד, נצר למשפחה שרבים מבניה נספו בשואה, עלה לארץ מצרפת בגיל שמונה-עשרה, שירת בצבא ולמד בישיבה. בגיל 32 החל ללמוד באוניברסיטה ובגיל 40 השלים דוקטורט. לאחר פוסט דוקטורט בחקר האנטישמיות ושליחות בת שנתיים בצרפת הוא חזר לארץ והגשים חלום – ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית.

 

למה משפטים? "כשאתה כותב מחקר בנושא היסטורי, אתה חייב להיות בקיא ברקע החברתי, הכלכלי, הפסיכולוגי, המשפטי של החברה הסובבת או נשוא הכתיבה. למדנו שהמשפט הוא גורם דומיננטי בנרטיב ההיסטורי של עמים. לדוגמה, טעות וכישלון משפטי כמו פרשת דרייפוס היו לזרז עבור הקמת התנועה הציונית על-ידי הרצל".

 

דוד הוא ככל הנראה הסטודנט המבוגר ביותר במחזור שלו, דבר שמהווה לעתים אתגר. "חבריי לספסל הלימודים הם לא סתם צעירים, אלה צעירים מוכשרים מאוד", הוא מספר. "הם זריזים מעל לממוצע. זה אתגר רציני, אבל גם מרענן מאוד להתיידד איתם. אני יודע בוודאות שהידידות הזאת תתמיד גם לאחר הלימודים עצמם".

דיון נוסף: דוד נאלץ להפסיד מספר שבועות מסמסטר ב' מסיבה יוצאת דופן – ריצה לפרלמנט הצרפתי. "לפני שנה אפשרו לראשונה לצרפתים שמתגוררים מחוץ למדינה להתמודד על ייצוג בפרלמנט. אזרחי צרפת המתגוררים בישראל שייכים למחוז השמיני, עם איטליה, טורקיה, יוון וקפריסין. בהתחלה הייתי המועמד הישראלי היחיד וחשבתי שיש לי סיכוי מסוים להיבחר. לצערי, במהלך הזמן, המועמדים העצמאיים התרבו עד כדי פיצול מופרז של כוח המצביעים. לא השכלנו להתאחד מאחורי מועמד אחד ויחיד למרות שהכרזתי כמה פעמים במהלך הקמפיין שאני מוכן לפרוש מהמרוץ אם יחליטו להתאחד מאחורי מועמד ישראלי. למרות שלא נבחרתי, אני מאוד שמח על ההזדמנות הייחודית. הקמנו מטה בחירות, אתר אינטרנט, דף פייסבוק, תלינו כרזות וסיירנו בשטח". ולגבי הלימודים? "הסברתי למרצים את התוכנית וביקשתי התחשבות במועדי הגשת העבודות, וקיבלתי. עכשיו אני משלים את הפערים בחומר, אבל לא נורא – כשיש רצון ומוטיבציה גבוהה, קשה לעצור בן אדם נחוש".