המרוץ להתמחות: דבר הבוגרים

ישנם כמעט 16,000 סטודנטים למשפטים בישראל * בסוף התואר, מקווים רובם להגיע להתמחות הטובה ביותר שיוכלו לבקש * שוחחנו עם ארבעה מתמחים, בוגרי הפקולטה, שסיפרו על בחירתם והוסיפו כמה עצות למתמחי העתיד.

בימים אלה בוחרים תלמידי שנה ג' מקום התמחות. בעוד שחלק מהסטודנטים בטוחים כי ברצונם להתמחות במגזר הפרטי, אחרים רואים עצמם מתמחים במגזר הציבורי. בין אלו ואלו קיימים גם המתלבטים. "הפקולטה" דיברה עם ארבעה בוגרי הפקולטה, שההחלטה כבר מאחוריהם ובידם שלל עצות ולקחים עבור הדור הבא.

נגה בליקשטיין

בת 27, התמחתה בביהמ"ש העליון אצל  השופט יצחק עמית

למה ציבורי?

"אני לא לגמרי יודעת מה אני מעדיפה, פרטי או ציבורי", אומרת נגה, אשר סיימה את ההתמחות ועליה להחליט לאן מועדות פניה. "הנטייה שלי לגבי ההתמחות היא קצת יותר לציבורי, כי אני חושבת שבהתמחות קצרה של שנה, מתמחים טובים יכולים להספיק לקבל אחריות יותר כבדה במגזר הציבורי מאשר הם יכולים לקבל בפרטי", היא מנמקת.

אופי ההתמחות

"התמחות בבית משפט היא התמחות שונה מהתמחות ציבורית אחרת", קובעת נגה, "וגם בית-המשפט העליון שונה מבתי משפט אחרים, כי יש בו תיקים יותר גדולים ויותר מעניינים, מכיוון שמדובר בסוגיות משפטיות מורכבות שמגיעות לעוד מחשבה ולעיון נוסף". המתמחים כותבים חוות דעת לשופטים על תיקים שמגיעים, מסכמים את העובדות, מתמצתים וכותבים המלצות. 
                                   

מלבד זאת, המתמחים עושים מטלות נוספות שהן מסגרת לעבודת השופט, כמו הכנת האולם להרכב שלו, עריכת התיקים לקראת הדיונים, מחקר משפטי, בדיקה של פסיקה בנושא, משפט משווה וכו'. "אנו גם עורכים חישובים של פיצויים בנזיקין ועושים בדיקות כדי להקל על כתיבת פסק הדין", מוסיפה נגה, "וגם אם פסקי הדין בסופו של דבר לא מתפרסמים עם כל המחקר שנעשה, עדיין יש לו ערך. כך, למשל, סעיף 79א לחוק בתי המשפט הוא סעיף פשרה שמאפשר לבית המשפט לתת להסכמת הצדדים תוקף של פסק-דין. כשהשופטים מציעים פשרה, כדי שהמספר לא יהיה מומצא, אנחנו עובדים קשה ומכינים את השטח מראש. כך השופט יודע איזו פשרה להציע ומשתמש במחקר המשפטי, גם אם הוא אינו כותב פסק דין של עשרה עמודים."

למה דווקא שם?

"אני מרגישה שלמדתי המון על איך מתנהלים הליכים בבית המשפט מבחינה מקצועית, איך השופטים רוצים להכריע, איך הצדדים צריכים לקרוא לפעמים את הסימנים של השופטים. יש פתגם שאומר – Hard cases make bad law. זה נכון. השופטים מנסים להביא לפסיקה כמה שיותר נכונה ומדויקת. לפעמים מדמיינים בית-משפט אוטופי, שיושבים בו כל היום ופוסקים בו, כמו משפט שלמה: לפי מה ש'נכון' לפסוק. אבל המשפט הוא הרבה יותר מעשי ויומיומי וגם הצדדים באים עם המחשבה הזו. בבית המשפט מנסים למצוא פתרונות לבעיות שלהם. למדתי גם שיטת עבודה והמון על סדרי-דין בכל תחומי המשפט. יצא לי לעבוד על מגוון רחב של תיקים וגם יצא לי, מבחינה כמותית, לעשות המון. אתה נחשף להרבה ואתה טועם מכל דבר. זה נותן הזדמנות לראות מה מעניין אותך ומה פחות."

עצה לדור הצעיר

"לפעמים, כשאתה יושב בראיון, אתה מקבל תחושה שהמקום לא מתאים לך, לא פחות משאתה לא מתאים להם. חשוב לנסות להבין מי המקום, מה הוא משדר ומה אתה רוצה. לפעמים אנחנו מאוד מתלבטים ומנסים לאסוף מידע חיצוני שיגיד לנו איפה נכון להתמחות או לא. עם זאת, נראה לי שמשהו בתחושה שמקום מעביר לך כשאתה מתראיין אליו מאוד יכול להכריע את הכף." לטובת אלו השואפים להגיע להתמחות בבית המשפט העליון, ביקשנו מנגה שתציין מהם הכישורים הנדרשים, לטעמה, ממתמחה. "אני חושבת שצריך המון יסודיות ויכולת לנתח מקרים בזהירות ובמדויק", היא עונה. "זה משהו שמאפיין את המקצוע בכלל. מאוד קל לבטל משהו, כי הוא נשמע לא סביר, אבל באמת צריך להיזהר ולבדוק כל דבר ודבר כדי לוודא שאנשים יקבלו את יומם בבית המשפט. כמתמחה, אתה כלי-עזר לשופט בבדיקות האלו, וכמה שאתה עושה אותן יותר ברצינות, גם הצדדים מקבלים יותר." מעבר לאלו, נגה מוסיפה כי חריצות, אינטליגנציה, יחסי אנוש ויכולות חברתיות להסתדר בעבודה בלשכות הקטנות הם משתנים חשובים.

עומר בן מתתיהו

בן 28, מתמחה במשרד עמית פולק מטלון – מחלקת המיסים

למה פרטי?

"יש לי משיכה מאוד גדולה לתחום המסחרי ובפרט לתחום המיסוי שקשור לעסקאות מסחריות על כל גוניהן", מסביר עומר. הוא מוסיף כי יש גם סיבות ספציפיות שבגינן לא הלך למגזר הציבורי: "בעיקר מכיוון שאני לא רואה את האופק במגזר הציבורי. אפשרות הקידום במגזר היא הרבה יותר בעייתית. גם מבחינת היקף העבודה, אני חושב שברגע שאתה נמצא בשנת התמחות מתשע בבוקר עד חמש בצהריים, אתה לומד הרבה פחות מאשר אם אתה נמצא עד שמונה בערב במשרד", מצהיר בן מתתיהו, שלא נרתע מעומס שעות העבודה במשרדים הגדולים.

אופי ההתמחות

"שיטת העבודה שלנו היא שיטה של 'פול' מחלקתי. אני חושב שזו שיטת ההתמחות הטובה ביותר. אתה למעשה נחשף בתוך תחום מסוים לכמה שיותר אנשים ודעות ויש לך כמה שיותר מקורות לשאוב מהם ידע." כדוגמה לכך מסביר עומר שיש שני שותפים שהוא עובד איתם, אך כאשר רצה לגוון לתחומים נוספים צורף על פי בקשתו גם לעסקת מיזוג של המחלקה המסחרית.

רבים מהמתמחים המיועדים חוששים מחניכה לקויה במשרדים הגדולים או מקפיצה מהירה מדי למים. עומר מרגיע: "תהליך החניכה שלי לא היה פחות ממושלם. בכל דבר שאני עושה יושבים איתי ומסבירים לי ואם צריך מתקנים אותי. שוב ושוב מסבירים לי אם יש טעויות. תהליך הלמידה הוא הכרחי כדי לייצר עורכי-דין טובים. משרד לא מחפש מתמחים שיסגרו לו חורים לשנת עבודה, אלא אנשים שיגדלו ויתפתחו יחד עם המשרד ויהפכו לעורכי-דין מעולים ובעתיד גם שותפים במשרד." עומר היה אמור להתחיל התמחות בראיית חשבון, אך ויתר על כך והחליט בסופו של דבר להישאר במשרד: "עם הזמן ראיתי שטוב לי פה ואני נהנה מהעבודה והאווירה היא כיפית, קרובה ומשפחתית. אני יכול לומר שהשותפים מכירים את אשתי ואני מכיר את הילדים שלהם."

למה דווקא שם?

"אני נמצא פה שנה וחצי ואני נחשף לדברים שאף מתמחה שאני מכיר מהמשרדים האחרים לא נחשף אליהם. בין אם מדובר בלשבת בישיבות בדרגים הכי גבוהים בעסקאות מיזוג של בתי השקעות מהמובילים בארץ, בין אם זה לשבת עם כמה מהשמות היותר בכירים במשק ולבצע תכנוני מס כאלו ואחרים. זה לקיים משאים-ומתנים בעצמי עם הלקוח בלי נוכחות של עורך-דין, כי סומכים עלי, נתנו לי את הכלים ויודעים שאני יכול ומסוגל." עומר הואיל לשתף אותנו בסיפור מתוך חוויית ההתמחות שלו במשרד: "במהלך ההתמחות שלי עבדנו על עסקה למכירת חברת סטארט-אפ ישראלית לחברה אמריקאית. מדובר בעסקה של מאות מיליוני דולרים ואני הייתי שותף מלא של התהליך מתחילתו ועד סופו. בסוף העסקה יצא מייל מהשותף הבכיר, שניהל את העסקה, לשאר השותפים וכלל העובדים במשרד, שביקש להודות על כך שהרבה אנשים במשרד עבדו קשה על התיק הזה ועשו עבודה מצוינת", מספר עומר. בסוף המייל הוסיף השותף שבמהלך העסקה היו ארבעה כוכבים ובין השמות ציין גם את שמו של עומר. "בתור מתמחה שנמצא ארבעה חודשים במשרד, שיעלו אותך ככה לכותרות זה לא מובן מאליו. תחושת הסיפוק שאתה מקבל כשאתה רואה שבאמת מכירים בעבודה שלך ומבינים שאתה חשוב לתהליך, זו הרגשה טובה. אתה קם בבוקר עם חיוך לעבודה", הוא משתף. 

עצה לדור הצעיר

"לפני שאתם בוחרים משרד טוב אתם צריכים לבחור בית-ספר טוב", מצהיר עומר. "ללכת ולבחור משרד לפי הדירוג שלו וכמות עורכי-דין שהוא מעסיק זו טעות מספר אחת בבחירת התמחות. קודם כל צריך לבוא ולבדוק עם מתמחים שנמצאים במשרד איך מתבצעת העבודה, עד כמה הם מרוצים ועד כמה הם מעורבים בתהליך. אם אתה מגיע לסוף השנה ורשום שהתמחית במשרד שהוא אמנם בדירוג גבוה אבל בפועל לא למדת שם יותר מדי, זה לא ממש תורם לעתיד שלך."

אור אלקון

בן 27, מתמחה באגמון ושות' (ירושלים), מחלקת הגבלים עסקיים ומיסים

למה פרטי?

"בכל תקופתי בפקולטה, השדה המשפטי שיותר נמשכתי אליו הוא השדה המסחרי", אומר אור, לאחר שהתנסה גם בעבודה במשרד המשפטים כשהיה סטודנט. "מאוד התלבטתי מה אני רוצה. מצד אחד הציבורי מאוד ערכי וזה חשוב, אבל החלטתי שלפחות בתור התמחות אני חייב לנסות את השוק המסחרי", הוא מספר. "בלימודים אתה חושב שהכול שחור או לבן. אבל היום אני רואה שהמשרדים לא 'שחורים'." גם אם העובדים במגזר הפרטי עלולים להרגיש, לעתים, שהם זקוקים לתחושת ה'מֵעֵבֶר' בעבודה, באגמון ושות' מצאו לכך פתרון: המשרד מקדם יוזמה של התנדבות. "לכל עובד יש חמישים שעות עבודה התנדבותיות במשרד. אני מתנדב במרכז לעיוור בעבודה שאינה משפטית", מספר אור. 

אור יושב בישיבות עם מנכ"לים ודירקטורים של חברות שאנו קוראים עליהם בעיתונים. "מתעסקים בתיקים מאוד גדולים, אתה רואה משהו שהוא מאוד 'שטח', לא כמו בשיעור תאגידים תיאורטי, אתה רואה את מאחורי הקלעים וזה מאוד מעניין", הוא מתאר.  "אני יכול להגיד שאני מסתכל על עורכי-דין שאני יודע שהם מצוינים, אני רואה איך הם מתנהלים ואני לומד מזה. יש ימים על ימים שאני הולך לפגישות ופשוט מקשיב, כי המשרד מאמין שמתמחים צריכים לראות הכול. אני נחשף ולומד."

למה דווקא שם?

"החלטתי להישאר בירושלים ועד כמה שהצלחתי לברר אז, הבנתי שיש שני משרדים ירושלמים בקנה מידה של איכות ומצוינות – אגמון ויגאל ארנון. אגמון הוא משרד שבזמן האחרון מאוד גדל והוא מאוד משפחתי באופי," מנמק אור. "זה משרד שמסתכלים בו על רמת ביצוע ועל יחסים אישיים ולאו דווקא על שעות עבודה. המשרד מבין את הצרכים ולמי שיש ילדים, למשל, מאפשרים פעם בשבוע לצאת מוקדם יותר", הוא מסביר. המשרד מחולק לצוותים, המורכבים בדרך-כלל משותף, שניים-שלושה עורכי דין ומתמחה. "דווקא בצורה הזו רואים אותך, מכירים אותך, יודעים מי אתה ואם יש לך צרכים מיוחדים". גם אור, כמו עומר, מרגיע לגבי החניכה במשרדים הגדולים: "אתה מקבל יחס אישי ומערכת יחסים שמתפתחת. פשוט רואים אותך. זה מאוד מצא חן בעיני. אני מרגיש שאני חלק מצוות. מחר, לדוגמה, יש לנו יציאת צוות." 

עצה לדור הצעיר

"אנשים צריכים לחשוב מה הנושא שהכי מעניין אותם מבחינת תחום העיסוק וללכת לשניים-שלושה משרדים שהם הטובים בתחום הספציפי. השיקול הבא בחשיבותו זה יחסי האנוש במשרד ושעות העבודה. כשהייתי סטודנט לא הערכתי מהן שעות עבודה 'סבירות' וזה לא משהו ששאלתי לגביו בראיון. כל מה שחיפשתי זה ללכת למשרד הכי טוב שיש, ואם אפשר שיהיו גם נחמדים. חשבתי לעצמי, מה זו עוד שעה בערב בבית? זה נראה זניח, אני אתן עוד שעה, אעבוד כמו מטורף וזה ייגמר. אבל זה לא נגמר. עורכי-דין עובדים לא פחות קשה ממתמחים ומי שמתייחס טוב למתמחים מתייחס טוב לעורכי-דין ולהיפך. בנוסף, ההתמחות היא צעד ראשון ולא משהו מנותק מהחיים המקצועיים. כשאתה בא למשרד אתה מרוויח ורוכש קרדיטים במשרד הספציפי, אז מלכתחילה כדאי ללכת למשרד שמתאים לך להמשך הדרך."

 יוסף ברמן

בן 28,  התמחה אצל פרקליט המדינה

למה ציבורי?

"כשנרשמתי ללימודי משפטים, ידעתי שאני לא רוצה להיות עורך-דין במגזר הפרטי", מספר יוסף, "לא עניין אותי כמה אני ארוויח". את יוסף עניין לקחת את החלום הנאות של לימודי המשפטים ולנסות לממש את הצדק בכל מקום שהוא לא קיים. "נכון, זו קלישאה", מודה יוסף, "אבל במגזר הציבורי אני חושב שהקלישאה הזו מתגשמת ולשמחתי לא התבדיתי." לתחושתו, במגזר הפרטי עורך-הדין כפוף לעיתים לגחמותיו של הלקוח. "גם אם לא בא לך וזה לא מתאים לאידיאולוגיה שלך, אתה צריך לרַצות את הלקוח ואילו אצלנו הלקוח זו המדינה. היא לא מכתיבה לנו שהיא רוצה שהתוצאה תהיה X, אלא נותנת לנו מנדט להגיע לתוצאה הנכונה והאמתית לפי אמות מידה של משפט וצדק", הוא טוען. "חיפשתי מקום של תרומה וחיבור למדינה. שמחתי והופתעתי לגלות כמה זה כל כך נכון."
                                 

אופי ההתמחות

"לפעמים חושבים שבמגזר הציבורי הולכים בארבע הביתה", פותח יוסף את דבריו. "אני הגעתי לפעמים בעשר בלילה הביתה ואין לך יום שלא עמוס בדיונים". יוסף מסביר שהמתמחה "צריך להכין חוות דעת לקראת הדיונים המשפטיים לפי בקשת פרקליט המדינה או עוזריו, ותמיד יש מתמחה בדיון אלא אם זה דיון מצומצם." מלבד זאת, לשולחן פרקליט המדינה מגיעות, לדבריו, מאות אם לא אלפי פניות בנושאים שונים. "זו יכולה להיות למשל פניית ציבור של אישה שנגרם לה עוול ואנו צריכים לתת מענה ולראות אם יש לנו מקום להתערב או להפנותה למקום המתאים". לשאלה מה למד מההתמחות עונה יוסף: "איבדתי מהציניות שאולי באתי איתה. הופתעתי לגלות שהמקום הסטודנטיאלי הזה של 'אנחנו הולכים לעשות צדק!' באמת קיים על שולחן הדיונים וזו חוויה מאוד מרוממת. זו גם הזדמנות באמת נדירה להיחשף ל'קודקודיאדה' של המשפטנים במדינה. אתה לומד יכולת אנליטית מעוררת הערצה."

למה דווקא שם?

יוסף מספר שבמהלך ההתמחות הוא נחשף לדברים שלא היה נחשף אליהם במקום התמחות אחר, כגון דיונים מאוד רגישים ו"כל מה שבכותרות". "יש לך מבט-על על כל מה שקורה בעולם המשפט. ברור שלפעמים העבודה שוחקת ואפורה, אבל אתה כל הזמן מרגיש תחושת שליחות ושקיבלת הזדמנות נדירה להציץ לעולם של הגדולים, של המשפטנים שאתה רק קורא עליהם בעיתון ואתה עכשיו צמוד אליהם. פתאום אתה רואה מהלכים מבפנים. אתה מבין מהלכים שכאזרח יש לך ביקורת עליהם רק כשאתה קורא Ynet. אתה באמת נוגע בדברים הכי 'מדממים' והתחושה היא של זכות עליונה." יוסף מתאר סביבת עבודה נעימה בחדר המתמחים ובמשרד בכלל. "הדלת פתוחה בכל שעות היום והחניכה היא צמודה גם אם היא לא מידית. אם אתה צריך משהו לא שוכחים אותך," גורס יוסף. "אם אתה רוצה לקבוע עם פרקליט המדינה, אתה יכול לקבוע איתו. יתרון נוסף הוא שכל מי שאתה מרים אליו טלפון ישר נעמד דום. אם אתה צריך כל פרקליט אחר או כל גורם אחר, או משרדי ממשלה, אתה ישר מדבר עם ה'קודקוד'." 

עצה לדור הצעיר

"כשמדובר בסטודנטים מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, יש יוקרה ולא צריך ללמוד את חוק העונשין בעל פה. גיליון הציונים מוכיח את הידע, אבל הדבר הכי חשוב זה לבוא עם נכונות. היכולות המשפטיות די מוכחות ומחפשים בני אדם עם ראש על הכתפיים וחיוך על הפנים. צריך להראות שיש לך יחסי אנוש טובים וצריך להיות בנאדם."

חברים ל(כתב) עת: כתבה שנייה בסדרה

בגיליון הקודם סקרנו את כתבי העת שהסטודנטים בפקולטה משתתפים בהם * הפעם אנו עורכים לכם היכרות עם כתבי העת הלא-סטודנטיאליים: Jerusalem Review of Legal  Studies ו-שנתון המשפט העברי * כל אחד ייחודי ומצטיין בתחומו.

לא על הפילוסופיה לבדה - JRLS

Jerusalem Review of Legal Studies (JRLS) הוא כתב עת צעיר יחסית בפקולטה, היוצא בשפה האנגלית. עורכיו הראשיים הם פרופ' אלון הראל ופרופ' דוד אנוך, המכהן גם כראש החוג לפילוסופיה. במקור הייתה הקמת כתב העת, לפני כ-4 שנים, יוזמה של הדיקן לשעבר, פרופ' יואב דותן. "יואב פנה אלי ולאלון ומאז אנחנו עושים זאת ביחד", מספר אנוך. בשנים הראשונות היה זה פרויקט של הפקולטה, ומזה כשנה יוצא כתב העת במשותף עם ה-Oxford University Press. "למעשה נקנינו חלקית. עשינו אקזיט", מתלוצץ אנוך. 

ייחודו של כתב העת, בתוך אלפי כתבי העת הקיימים, הוא בכך שהוא מוקדש רק לדיונים ביקורתיים מפורטים, בדרך-כלל בספרים ובפרויקטי מחקר גדולים יחסית. "אחד הדברים שיואב עשה מאוד יפה הוא שאיתר את המחסור הזה בשדה", מסביר אנוך. ניתן למצוא בספרות התייחסות לדברים שנכתבים, אך לרוב אלו התייחסויות נקודתיות, ספוראדיות. "הפורום שלנו נותן מענה להתייחסות עמוקה לספרים בתיאוריה משפטית", הוא מוסיף. 

לעומת כתבי העת הסטודנטיאלים, שבהם מגישים מאמרים לביקורת המערכת, ה- JRLS פועל במתכונת שונה. אם יוצא ספר מעניין, מזמינים העורכים את כותב/ת הספר וכותבים נוספים לדיון ביקורתי בספר. לדברי אנוך, כרך אחד כולל בדרך כלל שניים או שלושה סימפוזיונים כאלו. "יש סימפוזיון שקורה פיסית, בדרך-כלל בירושלים אבל לא תמיד, ובו שלושה או ארבעה מגיבים וכותבי הספר מתמודדים עם הביקורות", מתאר אנוך. לאחר מכן נערך דיון ומוגשות הגרסאות הכתובות, שעוברות את שיפוט העורכים ומתפרסמות כסימפוזיונים כתובים. 

הגם שלדבריו של אנוך "זה בסדר" שכתב העת יורש מעט מזהותם של עורכיו, הרי שה-JRLS עוסק בתחומים רבים ומגוונים, החוצים את תחומי ההתמחות של פרופ' אנוך ופרופ' הראל. ה-JRLS אינו עוסק בפילוסופיה של המשפט דווקא אלא בכתיבה תיאורטית משפטית. "כשמדובר בתחומים שיש לנו בהם מושג, אנחנו משתמשים במושג שיש לנו. בתחומים אחרים אנו נעזרים בקולגות", מסביר אנוך. הליך השיפוט אינו הליך שיפוט קלאסי כמו בכתבי עת אחרים כדוגמת 'משפטים'. "ב'משפטים' אתה בדרך-כלל מגיע למסקנה סופית, 'כן או לא', אבל אצלנו המטרה הכללית של ההערות היא לשפר. זה יותר שיח. ואז מתפרסם הסימפוזיון ככזה", הוא מוסיף. כמו כן, העורכים אינם שופטים בעצמם את רוב המאמרים, אלא תפקידם המרכזי הוא למצוא את השופטים המתאימים. 

הגישה המקוונת לכתב העת היא פתוחה, קרי "Open Access". "קרוב לוודאי שזה לא יישאר כך לנצח", צופה אנוך. "חלק מהמודל של ה-Oxford University Press הוא להתחיל מגישה פתוחה לכתב העת, להרחיב את העניין בו ואז לעבור למודל כלכלי מעט אחר." 

 
בין הלכה ומעשה – שנתון המשפט העברי

כתב העת "שנתון המשפט העברי" נוסד לפני כמעט ארבעים שנה. העורכים הראשונים, היוזמים והמקימים שלו הם השופט מנחם אלון והשופט חיים כהן. "בתקופתם עיקר המטרה של פרויקט המשפט העברי ושל השנתון, כאחד המכשירים שלו, היה הטמעת המשפט העברי בישראל, והמאמרים גם נכתבו בהתאם", מספר ד"ר בני פורת, אחד מן העורכים הנוכחיים של כתב העת. "היום אנחנו נמצאים במקום קצת אחר. לאו דווקא הטמעה אלא, בין השאר, סוג של דיאלוג בין המשפט העברי לבין המשפט המודרני, משהו יותר תיאורטי ופילוסופי." לדבריו הדבר גם מחייב, לרוב, השוואה לשיטות משפט אחרות מלבד השיטה הישראלית. "היום הכוונה היא השיח וההשפעה ההדדית, ופחות מבחן התוצאה של האם יושם המשפט העברי כן או לא", הוא מוסיף. 

המדובר בכתב עת של עמיתים, שרמת הסינון בו די גבוהה. "אנחנו מקבלים לפרסום כ-30% מהמאמרים שנשלחים אלינו", מסביר פורת. "לא מתפשרים על האיכות, למרות שהדבר מקשה עלינו מבחינת כמות המאמרים." לדבריו, כתב העת עוסק במשפט העברי במובן הרחב שלו: לא רק מאמרים העוסקים במשפט עברי גופא, אלא גם בתחומי המשפט הכללי ובמדעי היהדות (תלמוד, היסטוריה יהודית, מחשבת ישראל) הנושקים למשפט העברי. 

פורת משתף אותנו במאמר שפורסם באחרונה בשנתון ומדגים את המבט הרחב יותר שלו. "בכרך הקודם התפרסם מאמר מעניין לקהיליית השופטים מאת ד"ר איתי ליפשיץ – 'דין ודברים בקרב שופטים'," מספר פורת. המאמר עוסק בשאלת אופן כתיבת פסק-דין, עד כמה הוא צריך להיות פרי של עבודה מבודדת של השופט בינו לבין עצמו או שמא אפשר, ואף צריך, לנהל שיח בין השופטים תוך כדי כתיבת פסק הדין. "המשפט העברי מציב עמדה לא שגרתית בכך שהוא מכוון את השופטים לעריכת התייעצויות ביניהם, כלומר פסק-דין שנכתב בצורה של דיאלוג בין שופטים, תוך התייעצויות והחלפת דעות. זהו נושא שמוסדר בצורה מאוד מפורטת במשפט העברי ופחות במשפט הישראלי", מתאר פורת. המאמר מציע לשופטים בישראל אופן אלטרנטיבי לכתיבת פסק-דין, כזה שנכתב תוך דיאלוג ולא בעבודה אינדיבידואלית. 

דוגמה נוספת לנקודת המבט הרחבה של השנתון הוא מאמר, העתיד להתפרסם בכרך הבא, מאת בן שוורץ, בוגר הפקולטה ומתמחה בראיית חשבון במחלקה הכלכלית במשרד KPMG סומך חייקין. המאמר, 'הצעה לפתרון ביטוחי לבעיית מסורבות הגט', נכתב לראשונה במסגרת סמינר שבו השתתף שוורץ בנושא 'פתרונות הלכתיים ואזרחיים לבעיית מעוכבות הגט'. שוורץ הוא בוגר החינוך הדתי, ולדבריו העיסוק בממשק שבין הלכה למדינה, בקו הדק שבין מסורת לשינוי, תמיד היה חלק מעולמו הפנימי. "בתוספת רצון לנסות ולתקוף את הסוגיה באופן יצירתי ככל שניתן, הבשיל הרעיון בהדרגה," מספר שוורץ. ד"ר אבישלום וסטרייך, מנחה הסמינר, הציע לשוורץ לשדרג את העבודה לכדי מאמר משום שסבר כי מדובר בפתרון ריאלי ופרקטי שלא דנו בו עדיין. "מכיוון שהמאמר עוסק בבעיה שבמהותה היא בעיה הלכתית, הגשת העבודה לד"ר בני פורת בשנתון המשפט העברי הייתה מהלך טבעי", מסביר שוורץ. בעיית מסורבות הגט היא מן הקשות, המורכבות ועתיקות היומין בעולם היהודי. עקב תחולתו של הדין הדתי בישראל על נישואים וגירושים, הבעיה התעצמה בעשרות השנים האחרונות. למרות זאת, אף אחד מהפתרונות השונים אשר הוצעו (הלכתיים כאזרחיים) לא התקבל באופן גורף. "מורכבות הסוגיה והפוטנציאל הנפיץ שלה ביחסי דת ומדינה הניעו אותי לנסות ולחשוב על פתרון חדש, העדיף על הפתרונות הנוכחיים ושיש בכוחו להתקבל," מנמק שוורץ. "הרקע הכלכלי ממנו באתי, כבוגר תואר בחשבונאות, והעניין שלי בעולם הביטוח באופן כללי, היוו את הקרקע לניסיון להציע פתרון המבוסס על דיני הביטוח המודרניים", מוסיף שוורץ. המאמר דן בסוגים השונים של ההסדרים הביטוחיים שניתן ליישם בכל הקשור לסרבנות גט, על יתרונותיהם וחסרונותיהם. המיוחד בפתרון הביטוחי הוא גמישותו. דיני הביטוח מאפשרים פתרון יצירתי על בסיס הסדרי ה"ליבה" הנדונים במאמר, וזאת בכפוף למגבלות תקציביות ופוליטיות. 

כיום עובדים חברי המערכת על הכרך העשרים ושבעה של כתב העת, אשר צפוי לצאת בחודשים הקרובים. חברי המערכת הם פרופ' חנינה בן מנחם, פרופ' גדעון ליבזון וד"ר בני פורת. שנתון המשפט העברי נחשב לכתב העת הטוב ביותר בתחום המשפט העברי, הן בשל המעמד המוביל של המכון למשפט עברי הן בשל מעמדו של כתב העת עצמו. "בשנים האחרונות הקולגות בתל אביב נתנו לנו פייט מאוד טוב עם כתב העת המתחרה הנקרא 'דיני ישראל'," מודה ד"ר בני פורת. "זה רק מאתגר אותנו להשתפר. אני חושב שאנחנו עומדים בתחרות." כתב העת מדורג במדד ירושלים לדירוג כתבי-עת בדירוג B, הנחשב גבוה. 

מדור "הסטודנטים"

מי אני? בנימין (ביני) אשכנזי  
אביבים: 27
שנה: ג'

העובדות: את מסעו התחיל ביני דווקא במכללה למנהל בראשון לציון. לדבריו הדרך לא הייתה פשוטה: "אני לקוי למידה והיה לי מאבק ענק כדי להגיע לכאן, מכיוון שהפסיכומטרי שלי יחסית נמוך". ביני הגיע לועדת החינוך התרבות והספורט בכנסת ונלחם בכל החזיתות כי להגיע ליעד הנכסף – לימודים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. "מהרגע הראשון במכללה למנהל עשיתי הכול עבור ממוצע ציונים גבוה, כדי שאוכל לעבור לאוניברסיטה", הוא טוען. גם כשביני לא התקבל בפעם הראשונה הוא לא ויתר: "פניתי לרקטור ולדיקן התלמידים ובסופו של דבר הגשתי ערעור לוועדת הערכה ללקויי למידה בפקולטה למשפטים", הוא מספר. סיפורו של ביני נגמר על הצד הטוב ביותר, ובסופו של דבר האוניברסיטה קיבלה אותו לשורותיה: "הלימודים התחילו ביום ראשון ואני התקבלתי ביום חמישי. רכזת לימודי הבוגר, שושי בן-עמרם, התקשרה אלי פתאום ואמרה לי באדיבות יוצאת דופן, תעלה לירושלים ואבנה לך מערכת". ביני מדגיש שבהשוואה לכל האוניברסיטאות שהגיש אליהן מועמדות, באוניברסיטה העברית היחס היה הטוב ביותר. הסיבה העיקרית למעבר הייתה שכר הלימוד האוניברסיטאי, שהוא כרבע מהשכר במכללה, אך ביני מרוצה מהמעבר לירושלים גם מסיבות אחרות: "השוק מוצף ואם רוצים להתמחות במקום טוב, השם של 'העברית' הולך לפניה." ביני, ירושלמי במקור, למעשה חזר הביתה ומספר שהאווירה הירושלמית הרגישה לו טבעית. כשנשאל על הפערים ברמת הלימוד הסביר ביני: "אני לא יכול להגיד שהמאמץ שאני צריך להשקיע באוניברסיטה והמכללה הוא זהה. אמנם חומרי הקריאה הם דומים. עם זאת, אני מעריך שעקב שיטת הנרמול והעובדה שבאוניברסיטה העברית הסטודנטים 'על הנייר' עם נתוני פתיחה יותר גבוהים אז יותר קשה." למרות החששות שעשויים להרגיש סטודנטים העוברים מהמכללות, הוא מתאר קליטה מהירה וחלקה: "לא הייתה התנשאות, כולם היו מאוד נחמדים ועוזרים. מדי פעם עלו ויכוחים על עניין הבדלי רמות הלימוד, אבל הכול נגמר בחברות. בסופו של דבר, לי יש פרספקטיבה טובה יותר להעריך זאת, כי הייתי בשני המקומות".

למה משפטים? "מכיוון שאני לקוי למידה, ידעתי שכל המקצועות הריאליים יהיו סגורים בפניי", מסביר ביני. בין היתר רצה ביני ללמוד לימודי מדעי הרוח, אבל הרגיש שאין אפשרות להתקיים מכך בכבוד. לכן הוא חיפש אחר תחומי השקה קרובים. לשאלה אם הוא מרוצה מהבחירה עונה ביני: "כן, אבל לפעמים מקלל את עצמי בתקופת המבחנים." 

דיון נוסף: ביני לוקח חלק בקליניקה לזכויות אנשים עם מוגבלויות ועובד בפרויקט "שכר מצווה" של לשכת עורכי הדין, אשר נותן ייצוג לנזקקים בתחום האזרחי. "נחשפתי להרבה מאוד תיקים ונפגשתי עם הצד היפה והטוב של המשפט. הרבה פעמים אתה שואל את עצמך אם המשפט באמת עושה טוב או עושה רע, ואני פגשתי את הפנים העדינות שלו ומאוד אהבתי את זה", הוא אומר בחיוך. ביני מספר על אדם אשר עזרו לו להפחית את חובו משמעותית, ואדם אחר שהיה על סף פשיטת רגל והיה זקוק להנחיה. "לעתים אלה פשוט אנשים שאתה רואה שהם מפוזרים ואתה רק יושב איתם, עושה סדר וכך אפשר להציל אותם", הוא מסביר. "אתה רואה אנשים טובים נלחמים בבירוקרטיה, וגם כסטודנט 'פּישר' אתה מבין כמה כוח יש לך ואתה יכול לעזור להם."

מי אני? ליאור מזרחי
אביבים: 26
שנה: ג'

למה משפטים? ליאור משלבת את לימודי המשפטים עם לימודי עבודה סוציאלית. למרות השילוב הנדיר, ליאור מפתיעה: "עבודה סוציאלית הייתה למעשה בחירה מאוד טבעית וצפויה. שני ההורים שלי מגיעים מהתחום, עובדים במתנ"סים, וזה היה המשך ישיר למקום ממנו באתי והערכים עליהם גדלתי". לדברי ליאור, מכיוון שזו הייתה הבחירה המתבקשת, היא רצתה דווקא משהו מאתגר. כששמעה על התוכנית המשולבת, התלהבה מאוד. "משפטים הם כלי חשוב ומשמעותי לקידום מטרות העבודה הסוציאלית", היא מנמקת, "מבחינתי זה השילוב הכי הגיוני".  

העובדות: ליאור אינה לומדת את השילוב המדובר רק באופן תיאורטי, אלא משתדלת גם ליישם את השקפתה בשטח. כחלק מיישום זה היא לוקחת חלק בפרויקט של מעגלי צדק בשם "עומדים בשער". ההתמקדות בפרויקט זה היא במאבטחים במוסדות חינוך בירושלים. "המתנדבים הולכים לבתי הספר והגנים, מדברים עם המאבטחים ומחלקים להם עלוני מידע על זכויותיהם", מתארת ליאור. "בנוסף, אנחנו שואלים אותם לגבי היחס אליהם וממליצים להם לערוך רישום של שעות העבודה". במסגרת הפרויקט ישנה אפשרות להביא תלושי שכר לניתוח והמתנדבים עוברים עליהם בחיפוש אחר הפרות של דיני העבודה – "ויש בשפע", אומרת ליאור בהחלטיות. המטרה היא ליידע את העובדים על זכויותיהם ולפתוח בפניהם אפשרות לפנות לחברה בבקשה לתקן את ההפרות, או לתבוע אותה. "הדרך שבה חברות מרוויחות על חשבון העובדים שלהן זעזעה אותי", אומרת ליאור בעצב. "מדובר באנשים מוחלשים ללא ידע וללא יכולת בדרך-כלל לפעול למען זכויותיהם." ידע משפטי או ידע בעבודה סוציאלית אינם הכרחיים להתנדבות, אבל בוודאי מועילים לעבודה השוטפת בפרויקט ולאפקטיביות שלו. ניתוח תלושי השכר וגיבוש מסמך מסכם מצריכים הבנה בדיני עבודה. אמנם, העבודה מול האנשים ורכישת אמונם הם דברים שלעתים באים בטבעיות, אך ליאור מבהירה: "אני מגיעה למפגשים האלו עם דברים שלמדתי".

דיון נוסף: בזמנה החופשי ליאור היא גם מדריכת פילאטיס מקצועית. בשנה א' פתחה קבוצה ראשונה אצלה בסלון ומאז התרחבה לשלוש קבוצות בביתה וכן שתי קבוצות בסטודיו של בנק ישראל. מלבד החינוך לבריאות הגוף, ליאור עוסקת גם בחינוך מסוג אחר במסגרת המרכזים ללימודי אזרחות ודמוקרטיה בכנסת ובבתי המשפט. בשיתוף עם משרד החינוך, מגיעות קבוצות בכיתות ט'-י"ב לסיורים מודרכים וסדנאות בנושאים כמו חופש הביטוי, שלטון החוק, שיטת הבחירות ועוד. "אני מרגישה שיש לנו כמדריכים יכולת השפעה על הנערות והנערים שמגיעים, אפילו אם מדובר בזמן קצר", משתפת ליאור. "המסר המרכזי שלי הוא שתמיד חשוב להיות מעודכנים, לקרוא עיתונים ולדעת שיש לנו יכולת השפעה". לדבריה, כל הדברים הנוספים הללו, מעבר ללוח הזמנים האקדמי, כמובן מעמיסים אבל נותנים הרבה סיפוק.

מי אני? תום קובצ'י  
אביבים: 25
שנה: ב'

העובדות: כחלק מהחיבור לאוניברסיטה ולירושלים בכלל, כיהן תום בשנה האחרונה כמדריך בשבוע האוריינטציה שמציעה הפקולטה. מדריכי האוריינטציה מלווים את המתקבלים לפקולטה מרגע קבלתם ללימודים. בשבוע שלפני פתיחת שנת הלימודים מגיעים כל הסטודנטים לשלושה ימים מרוכזים בפקולטה, ובמהלכם הם עוברים סיור בקמפוס ובירושלים, הכולל גם את בית המשפט העליון. היתרון באוריינטציה, לדבריו, הוא הנחיתה הרכה שהיא מאפשרת. "אנחנו מלווים את החניכים מהקיץ, החל מההתלבטויות שלהם לגבי מגורים בעיר דרך השאלות העולות לגבי מה כדאי לשלב עם לימודי המשפטים, איזה אוטובוסים יש לקחת ואפילו איזה מתכון מומלץ לקציצות", צוחק תום. כל מדריך מופקד על קבוצה של כ-35 סטודנטים והחניכה אינה מסתיימת בשבוע האוריינטציה בלבד. "אנחנו מעניקים להם הרבה צידה לדרך ודברים שקשה להסתדר בלעדיהם בפקולטה ולוקח זמן לאסוף אותם", מסביר תום, "בין אם זה איך ללמוד, איך לקרוא פסקי-דין ואיך לגשת לעבודה". 

שאלנו את תום מהם הכישורים הנדרשים לדעתו כדי להיות מדריך אוריינטציה: "בעיקר המון רגישות לצרכים של אחרים", הוא קובע. "אני לא חושב שצריך להיות הסטודנט הכי טוב. זה לא משנה מה הציון שקיבלת בעבודה בדיני חוזים. צריך הרבה סבלנות והרבה רצון להשקיע". תום מספר על הסיפוק האדיר שבחניכה ואף מצהיר כי היה עושה זאת בחינם. "כשחצי שנה אחרי האוריינטציה עדיין באים להתייעץ איתי, וכשסטודנט בא אלי עם בעיה שמצליחה להיפתר, זו תחושה נפלאה", הוא משתף. נראה שהחניכה באוריינטציה לא הייתה מספיקה עבור תום והוא החליט לחנוך גם בתוכנית הסיוע לסטודנטים שעברית אינה שפת אמם. "היה לי מאוד קשה בשנה א', עוד בתור דובר עברית, אז לא יכולתי לדמיין מהו הקושי של סטודנט שעברית אינו שפת האם שלו", הוא אומר.

למה משפטים?

 "אף פעם לא חשבתי על משהו אחר", מתוודה תום. "תמיד ניסיתי לחשוב על מה ייתן לי הכי הרבה כוח לשנות את החברה", הוא אומר, ומוסיף כי אינו רואה את עצמו עובד במגזר הפרטי. כמי שהגיע מראש פינה, הבחירה בירושלים לא הייתה מקרית: לדידו ירושלים הכי פחות דומה לעיר גדולה מכל המקומות שבהם יש אוניברסיטאות. "הכי מרגיש לי כאן אווירה של ביחד ולא של כל אחד לעצמו. בתל אביב יש קצת את ההרגשה הזו, אבל פה יש ארוחות שישי והרגשה של חבר'ה."

דיון נוסף: מי שמכיר את תום יודע לספר עליו, לפני הכול, שהוא מעריץ "שרוף" של מכבי תל אביב. "בגיל ארבע שאלתי את אבא שלי בעד מי אנחנו. מאז אני מגיע מראש פינה ומירושלים לכל משחק", אומר תום בהתלהבות. הייחוד הוא בכך שתום אינו רק חלק מקבוצת אוהדים רגילה, אלא לוקח חלק בפרויקט "אחים לסמל", עמותה רשומה, אשר מורכבת מחבר'ה שהכירו במשחקים של מכבי ת"א. "מדובר בכמה אנשים שהחליטו שצריך לעשות משהו מעבר, יותר מאשר לבוא ולראות יחד משחקים. בראש השנה הם התחילו באיסוף תרומות לנזקקים, ניצולי שואה והוסטלים בסיכון", הוא מסביר. במסגרת "אחים לסמל" נערכת חלוקת שמיכות בחורף, ואילו בפסח נאספו מארזי מזון. הפרויקט אינו פתוח רק לאוהדי מכבי וכל אחד יכול לתרום. עם זאת, תום מצביע על היתרון שבעמותה שמורכבת מאוהדים: "אני מניח שזה תורם לסולידריות כי אנחנו נפגשים במשחקים ויש משהו מסביב לזה."  

מי אני? אביגיל לאונארונס
אביבים: 22
שנה: ב'

העובדות: אביגיל, ירושלמית במקור, משלבת תחומים – משפטים, מדעי המדינה ואורח חיים ספורטיבי מתמיד. בין השאר היא רצה זו השנה השנייה במרתון ירושלים, תוך שהיא מעודדת את חבריה לפקולטה להצטרף גם הם

למה משפטים? "תמיד עניין אותי התחום, אבל חששתי שזה רק לעשות כסף על חשבון צרות של אחרים. בשלב מסוים פגשתי עורך דין שעבד בעמותה אמריקאית. הוא סיפר לי כיצד הוא מייצג ילדים ונשים מוכות. הבנתי שאפשר להשתמש בלימודי המשפטים גם כדי לעשות צדק". מלבד משפטים אביגיל משלבת גם מדעי המדינה לתואר ראשון. "רציתי ללמוד עוד משהו", היא מספרת. ולגבי העתיד? "למרות שאני לא לגמרי יודעת עדיין לאן אלך, אני פחות או יותר רואה את עצמי עובדת בתחום הציבורי בעתיד". 

דיון נוסף: אביגיל ניהלה אורח חיים ספורטיבי עוד הרבה לפני שהגיעה לפקולטה. "מאז שאני זוכרת את עצמי אני עושה ספורט – פעם רקדתי ושיחקתי כדורסל. כיום אני בעיקר רוכבת על אופניים. אני רוכבת באופניים לאוניברסיטה אפילו בחורף ובגשם הירושלמי. נדמה לי שלא סיימתי כרטיסיית אוטובוס אחת השנה. אני מקווה שגם כשאהיה עורכת דין, אמצא את הזמן לרכב לבית המשפט, בדיוק כפי שאני רוכבת כיום לבית המשפט המחוזי במסגרת ההתנדבות במרכז ברירה".
ומה לגבי הריצה? "אני משתדלת לרוץ פעמיים בשבוע. למעשה, בחופשת סמסטר זה אפילו מתגבר – כי אי אפשר באמת ללמוד כל היום למבחנים. מבחינתי, הריצה היא גולת הכותרת של תקופת המבחנים. אני קמה בבוקר ואומרת לעצמי – אני אלמד עד שעה כך וכך ואז אצא לרוץ. זה מה ששובר את היום לחלקים". זו השנה השנייה ברציפות שאביגיל רצה במרתון ירושלים. "המשפחה שלי ואני מנסים לעשות לעצמנו הרגל לרוץ כולנו ביחד במרתון", היא מספרת. "רצנו את מקצה ה-10 ק"מ יחדיו – אני, אחותי ואחי. אני חושבת שבמרתון יש אווירה שמחה – כיף לראות כל כך הרבה אנשים עושים ספורט ביחד".

"זה אנושי לבכות, אז בכיתי" – מחוויותיו של מתמחה בבית המשפט הפלילי ליוגוסלביה שבהאג

סטודנטים רבים מחפשים את המקום שיוכלו לצבור בו ניסיון משפטי * מקום שבו יוכלו להשפיע ולשנות בגדול, ובתוך כך גם ללמוד ולבצע עבודה מעניינת וחווייתית * מקום שבו יחסי האנוש נהדרים והאווירה מקצועית, טובה ודינמית * נשמע כמו חלום? לא כל כך בטוח. התמחויות בבתי הדין הפליליים בחו"ל הן אחת האופציות שהפקולטה מעניקה להגשמת שאיפות אלו 

"'זה אנושי לבכות – אז בכיתי', אומר צ'נצ'אלו בקול רועד בבית הדין, והבטן מתהפכת. ביושבי באולם, גם אני לא יכולתי שלא לדמוע. אלא שעורכי הדין מזהירים אותנו, המתמחים, לשמור על סבר פנים חתומות ולא להביע כל רגש... אז במקום לבכות אני כותב, בתקווה שדבריי אלו יסייעו להעביר את סיפורם של קורבנות הזוועה ביוגוסלביה ולהשמיע את קולם לקהלים נוספים; בתקווה שאוכל לסייע בכך בהפצת המורשת החשובה של בתי הדין הבינלאומיים הפליליים; ובתקווה שיש בכך כדי לייצר שיח אחר, חיובי בבסיסו, בישראל בדבר המשפט הבינלאומי הפלילי, מטרתו ומשמעויותיו." 

הקטע האחרון נכתב בידי אסף לובין, בן 27, סטודנט בשנה ד' בפקולטה למשפטים. לובין לקח חלק בהתמחות של כשלושה חודשים במשרד התובע של בית-הדין הבינלאומי הפלילי של יוגוסלביה-לשעבר בהאג. לאחר שעבר חוויה מעצימה מקצועית ורגשית כאחד, הסכים אסף לשתף אותנו.

אסף לובין

כיצד הגעת לתוכנית?

"בעבר הייתה תכנית דומה של הפקולטה למשפטים, שרוכזה דרך מרכז 'מינרבה' ובמסגרתה יצאו סטודנטים להתמחות בבית הדין הבינלאומי ברואנדה. בית הדין סיים את עבודתו ולכן מצוי על סף סגירה. בזמנו, לא הייתה תכנית נוספת מטעם הפקולטה – אף שכיום עובדים על תכנית חדשה – ולכן הגשתי את מועמדותי באופן עצמאי לבית הדין בהאג. לא מקבלים על כך נקודות זכות, אבל הפקולטה מתחשבת ואני באופן אישי קיבלתי מועדי ג' ואישרו לי הקלות מסוימות. הפקולטה מעודדת סטודנטים לצאת לתכניות דומות, למרות שלא היה מדובר כאמור בתוכנית רשמית מטעמה. ההתמחויות הן ללא תשלום. למי ששוקל, זה לא יקר לנסוע כמו שזה נשמע. דירה בהאג עלתה לי 300 יורו בערך לחודש, פחות מדירה בירושלים. משרד החוץ גם יכול לתת מלגות מתאימות."

מה כוללת ההתמחות?

"אני הייתי משויך לתיק התביעה של ראטקו מלאדיץ', הרמטכ"ל הסרבי לשעבר במלחמת האזרחים בסרביה בין השנים 1992 ו-1995. התפקיד שלי היה להכין את תיק התביעה בשלב הצגת הראיות. כל יום הצגנו עֵד אחד או שניים. יש סוללה של עדים שאתה צריך להכין. יושבים עם העד, שומעים את הסיפור שלו, בונים יחד עם עורך-הדין את השאלות שלנו ומכינים אותו לשאלות ההגנה. אתה משויך למישהי אשר אחראית על המתמחים והיא מנהלת את העבודה. מלבדה, קיים גם ה'מנטור' איתו נפגשים בתחילת, אמצע וסוף ההתמחות. המנטור מעניק לך כלים, טיפים ומכתבי המלצה והוא אמור לסייע לך בהמשך הדרך מבחינה מקצועית."

איך נראה יום ממוצע של מתמחה?

יום העבודה הוא בין תשע לחמש וחצי. יש המון אספקטים חברתיים לעבודה. המתמחים עובדים בחדרים מאוד גדולים של שנים-עשר  עד חמישה-עשר מתמחים בממוצע לחדר. כולם בגילך, מכל העולם. בית המשפט עובד מהבוקר ועד שתיים בצהריים. יכול להיות שבבוקר כבר תהיה עם חליפה בדרכך לבית-המשפט או שתכין תיקיות עם החומר לעורך-הדין. יש גם דברים פרוצדוראליים שצריך לעשות, כמו סיכומים של עדויות או מה שנקרא disclosure charts, המכילים את החומר שחושפים לידי ההגנה."

איך מצליחים להכיר את כל כללי הפרוצדורה והמערכות איתן עובדים?

"בהתמחות יש תרגום של מה שאתה לומד עליו בפקולטה. פעם ראשונה בחיי, עוד לפני שהתחלתי התמחות בארץ, כתבתי בקשה לבית-המשפט, בקשה להבאת עד, בקשה להסרת אמצעים להגנת עדים ועוד. אני יכול להגיד שהכלים שקיבלתי בפקולטה, בוודאי בקורס של גיל-עד נעם במשב"ל פלילי, היו מאוד רלוונטיים לעבודה שלי שם. מעבר לכך, ישנם קורסים בשבועות הראשונים של ההתמחות שמסבירים על המערכות וקיימת הרבה עבודה של ותיק עם צעיר. לקראת הסוף, כשעמדתי לעזוב, הייתה מתמחה חדשה מבלגיה שהייתה שואלת אותי שאלות. תוך שלושה שבועות עד חודש אתה כבר מבין את כל מה שקורה סביבך."

היו גם קשיים?

"יש פרויקטים כמו עדכון מערכות, שלעתים הם טכניים וקצת מייאשים. בכל זאת אתה מתמחה. אבל יש רגעים שבהם אתה יכול לעצור ולהגיד שעשית משהו שאתה מרגיש שהוא משמעותי. מבחינתי אלו הרגעים שעבדתי עם העדים וכשכתבתי מסמכים שהפכו להיות מסמכים רשמיים של התביעה. קושי אחר הוא בכך שהעבודה היא מאוד אמוציונלית כי רוב העדים הם קורבנות. אני חושב שזו חוויה שגורמת לך להבין בפרספקטיבה יותר רחבה מה אנחנו עברנו כעם, ומהי המשמעות של משב"ל פלילי. באחת הפעמים הייתה עדה שעבדה בבית-חולים, ולאחר שפצצת מרגמה נורתה ופגעה בה היא איבדה את הרגליים שלה. במהלך העדות שלה, הנאשם מלאדיץ' התפרץ וקילל אותה. זה לא נתפס בעיני. אפשר לדבר על זה גם באופן תיאורטי – האם באמת מגיע לאדם כזה הליך הוגן? בנוסף, בית הכליאה בהאג נמצא על חוף הים ויש לנאשמים שם קורסי יצירה ואומנות. אתה שואל את עצמך האם מגיעים לו התנאים האלו? אין תשובות נכונות. האמוציות משתלבות בשאלות של צדק, גמול והרתעה, כל מה שלומדים עליו בשנה א' בדיני עונשין."

האם ישנם מתמחים גם בצד ההגנה?

"להגנה יש מחלקה נפרדת. כמו סנגוריה ציבורית שיושבת בהאג ושולחת פרקליטים לכל הטריבונלים השונים. כשאני חושב על המתמחים בהגנה אני תוהה לעצמי איך אפשר להיות בצד הזה."

במה שונה החוויה מלימודי משב"ל בפקולטה?

"לשבת בבית-דין כשבמרחק שבע פסיעות ממך עומד אדם שמעורב במישרין בניהול של רצח עם. לנו השם 'ראטקו מלאדיץ' לא אומר הרבה, אבל לבוסני ממוצע זה לא מאוד רחוק מלהגיד היטלר. זה ממש לשבת קרוב אליו ואין לו בושה. הוא מאוד קולני ופעמים רבות השופטים אמרו לו שהוא ייצא או יואשם בביזיון בית-הדין".

מהם הדברים העיקריים שלמדת?

"למדתי שצדק נעשה מאוד-מאוד לאט. אם לפני שהגעתי לבית-הדין חשבתי שאני אבוא לכתוב את פס"ד טאדיץ הבא, אחד מפסקי הדין הכי חשובים במשפט הבינלאומי, כבר עכשיו אני יכול להגיד שזה לא הולך לקרות. אתה מתעסק הרבה יותר עם כללי פרוצדורה שמנחים אותך מה אתה יכול להציג עם עד ומה לא. זה הופך להיות יותר פרוצדורה מדין מהותי. ביום הראשון, כשהבנתי שאני מתעסק בהרבה טבלאות אקסל של ראיות, שאלתי את עצמי מה אני עושה כאן."

ומה הייתה התשובה לשאלה הזו?

"כחוויה זו אחת החוויות הכי מדהימות שלקחתי מהלימודים האקדמיים שלי. בעבודה עם העדים מצאתי את התוכן האמיתי של ההתמחות. שם גיליתי את המשמעות והחשיבות של מה שאני עושה, שהיא הרבה יותר גדולה מהלכה כזו או אחרת שאני קורא בספר בקורס. זוהי המשמעות ההומאנית של העבודה בבית-דין בינלאומי פלילי. משמעות שלא הייתי מודע לעוצמות שלה לפני שנכנסתי פנימה."

מלבד עלות המחייה הנמוכה יחסית, למה דווקא בהאג?

"האג היא עיר של מתמחים. בכל רגע נתון יש סדר גודל של 400-450 מתמחים מכל העולם בעשרות טריבונלים שונים. גם כאלו שאנחנו לא חושבים עליהם, כמו בית הדין הלבנוני שהוקם אחרי רצח חרירי. מכיוון שיש המון מתמחים, החוויה היא קצת כמו של קולג' אמריקאי. יש כל יום יציאות של מתמחים, למתמחים יש עיתון משלהם שיוצא כל שבוע, ובימי חמישי יש TND – Thursday's night drinks. מעבר לכך, זו האג: הכול נורא יפה והכול במרחק קצר, אמסטרדם במרחק חצי שעה נסיעה וגם נסיעות החוצה לגרמניה, בלגיה וצרפת הן נסיעות שאפשר לעשות בסופשבוע ואז מטיילים הרבה".

למי היית ממליץ להגיש מועמדות?

"לא הייתי בחילופי סטודנטים, וזוהי הזמנות להכיר סטודנטים מכל העולם, להכיר תרבויות משפט שונות וגישות שונות למשפט. אני חושב שזה חשוב לכל אחד, גם אם לא ממשיכים בכיוון המשפט הבינלאומי. למי שכן מתעניין במשפט בינלאומי, אני חושב שזו אפילו חובה. הדבר חיוני אחר כך ללימודי תואר שני במשב"ל ולעבודה עתידית באו"ם, למי ששוקל לעשות זאת. בחלק מהעבודות צריך לצבור ניסיון קודם ומי שעבד בטריבונל, למשל, הזמן הזה נחשב לו כפול כי הוא עבד כבר בתוך האו"ם. זו חוויה מקצועית שמומלצת גם למי שמעניין אותו משפט פלילי. רוב עורכי-הדין בצוות אינם משפטנים בינלאומיים. חלקם אפילו לא עשו בכלל את הקורס למשב"ל בפקולטות שלהם. באופן כללי זו חוויה שאם אפשר, כדאי מאוד לנסות."

הזדמנות להכיר סטודנטים מכל העולם

מדור חוקרים מהשטח / מרכז המצוינות במחקר משפטי אמפירי

מרכז המצוינות המחקרית הראשון בתחום המשפט של המועצה להשכלה גבוהה יוקם באוניברסיטה העברית. המרכז, שמשלב חוקרים מפקולטות שונות מהאוניברסיטה העברית ומהטכניון, יעסוק במחקר אמפירי ויבחן את אופן קבלת ההחלטות בתחום המשפט. פרופ' איל זמיר וד"ר דורון טייכמן מהפקולטה למשפטים מסבירים על התהליך שהוביל להקמת המרכז ועל המחקרים שיבוצעו בו.

"התרומה של מרכז המצוינות היא מסד יציב יותר לחשיבה המשפטית בעתיד",  כך מסכם פרופ' איל זמיר את תרומתו של מרכז המצוינות המחקרית החדש באוניברסיטה העברית, הראשון מסוגו בתחום המשפט בישראל. המרכז, בראשות פרופ' אילנה ריטוב מבית הספר לחינוך ולימודי קוגניציה באוניברסיטה, מתמקד במחקר משפטי אמפירי.

מרכז המצוינות החדש הוקם במסגרת הגל השני של תכנית I-CORE – Israeli Center for Research Excellence, שהחלה ב-2010, ובמסגרתה הוקמו חמישה-עשר מרכזי מצוינות בתחומים שונים. זהו פרויקט הדגל, שדרכו מוזרמים משאבים משמעותיים למחקר האקדמי בישראל. לצד קידום המחקר עצמו, התוכנית מנסה לעודד גם קליטת חברי סגל חדשים ו"החזרת מוחות" ישראליים מחו"ל, כגון ד"ר יהונתן גבעתי שחזר מלימודי הדוקטוראט בבית-הספר למשפטים ובמחלקה לכלכלה של אוניברסיטת הארוורד וישתתף במרכז המצוינות החדש. חברי המרכז ייהנו ממענקי מחקר למימון מחקריהם.

איך יזמתם את ההצעה שלכם?

"היה קול קורא מוקדם לבחינת הנושאים, מעין סיעור מוחות כלל ארצי", מספר טייכמן, ממנסחי ההצעה למרכז המצוינות. "מתוך כ-1,200 רעיונות נבחרו כשמונה-עשר נושאים, כולל מחקר משפטי אמפירי. במסגרתם הוגשו למעלה מ-60 הצעות, ולבסוף נבחרו אחת-עשרה".

הופתעתם כשזכיתם?
"למעשה", אומר זמיר, "כשקיבלנו את הדו"ח על ההצעה המוקדמת שלנו לא חשבנו שנזכה. שיפרנו את ההצעה בהתחשב בהערות שקיבלנו על ההצעה המוקדמת ולבסוף הדבר הוביל למענק".

קבלת החלטות בשטח

מרכז המצוינות החדש דוגל באינטר-דיסציפלינריות. מלבד פרופ' ריטוב שעומדת בראשו, חברים בו עוד מספר חוקרים שאינם משפטנים: ד"ר אסף זוסמן וד"ר משה שעיו מבית הספר לכלכלה, פרופ' ישי יפה – דיקן בית הספר למנהל עסקים – ושני פרופסורים מהטכניון: עידו ערב ואלדד יחיעם. נוסף לזמיר ולטייכמן, חברים במרכז גם הפרופסורים אלון הראל ואסף חמדני מהפקולטה למשפטים.

ד"ר דורון טייכמן

כיצד התגבש הצוות הזה?

"הקו המנחה שלנו היה קבוצה אחידה מבחינה מתודולוגית", מספר טייכמן. "יתכן שלא נסכים לגבי סוגיות קונקרטיות, אבל ההצעה עצמה אחידה – בחינה אמפירית של הליך קבלת ההחלטות. איל ואני עבדנו עם אילנה ריטוב, מומחית לקבלת החלטות, וביחד התחלנו לחפש אנשים שיתאימו למסגרת הזו".

במה יעסוק המרכז?
"זהו מחקר אמפירי של ניתוח כלכלי וביהביוראלי", מסביר טייכמן. "למעשה, הוא מתרכז לא מעט בכלכלה ובפסיכולוגיה. אנחנו רוצים לבחון את הרציונאליות והאי-רציונאליות שבקבלת ההחלטות".

"אפשר לחלק את המחקרים האמפיריים לשניים וחצי סוגים, בערך", מוסיף זמיר. "סוג אחד הוא מחקרים אמפיריים בהם אנו מנסים ליצור מסד נתונים גדול ככל האפשר על המציאות הנתונה, לנתח אותו וללמוד ממנו מה קורה וכיצד המשפט משפיע. הבעיה היא שקשה לבודד את הגורמים להבדלים לתופעות שמוצאים. הסוג השני הוא אקספרימנטאלי – בוחנים הבדלים בין קבוצת ניסוי לקבוצת ביקורת. במחקרים ניסויים אפשר לבודד את ההשפעה של גורמים ספציפיים, אולם לא ברור שהתוצאות תקפות גם במציאות, מחוץ למעבדת הניסוי".

והחצי?
"זה הניסיון לעשות את הטוב שבשני העולמות – ניסויי שטח בהקצאה רנדומלית. אנו מנסים להגיע לשטח ולהכניס שינוי באופן רנדומלי כדי לבחון את ההשפעות במציאות. זה פותר את שתי הבעיות – הזיהוי והתיקוף".

טייכמן נותן כדוגמה את אחד המחקרים של זוסמן: "הוא מפרסם מודעות מכירה בלוחות שונים ובוחן האם שם המוכר במודעה משנה את מספר השיחות. חשוב לזכור שכל שאר הנתונים זהים בין המודעות. התוצאה המסתמנת היא שמודעות עם שמות ערביים מביאות לפחות פניות. אחרי שגילה את זה הוא התחיל לבדוק מודעות פרטיות שמפורסמות ללא שם המוכר, ומצא שאכן יש בהן ייצוג-יתר לערבים".

 
להחליף את האינטואיציה במידע

מרכז המצוינות הוא אוסף של כמה חוקרים תחת מסגרת אחת. המסגרת המתודולוגית היא אחידה, אך המחקרים עצמם שונים.

"אחד המחקרים שלי, למשל", מסביר טייכמן, "התמקד בשאלה הנושקת לתחומי המשפט וחברה והמשפט וכלכלה. אני שאלתי מדוע ישראלים נקבו בערך דולרי בעסקאות נדל"ן. על פניו זה נראה תמוה – חתימה על מט"ח גוררת סיכון. זה הגיוני כשיש היפר-אינפלציה או כשהבנק המרכזי שולט במט"ח, כמו שהיה אצלנו בעבר. אבל התופעה המשיכה גם כשהכלכלה הפכה לחופשית יותר והאינפלציה דעכה מאוד".

מה גילית?
"שהתופעה הזו נמשכה עד למשבר הסאבפריים ונפילת הדולר. הסתכלתי על ארכיבים של מודעות נדל"ן ואפשר לראות שתוך כמה חודשים כולן עברו מדולרים לשקלים".

בדקת מה הסיבה?
"בראיונות שערכתי התברר שאנשים עדיין חושבים על הדירות שלהם במונחי דולרים. יתכן שמדובר בהטיית המחדל – לעבור מדולרים לשקלים היה שינוי, ואנשים נרתעים משינויים. זו דוגמה לאנשים שכורתים חוזים לא יעילים, עד שהם לומדים בדרך הקשה ומפסידים הרבה כסף".

פרופ' איל זמיר

זמיר נותן דוגמה למחקר שנוטה יותר לכיוון האקספרימנטלי, שהוא מנהל יחד עם טייכמן וריטוב. "אנו נותנים לנשאלים תסריט שבו אדם נתפס נוהג במהירות גבוהה בשעת לילה ושואלים האם היו מרשיעים אותו. בחצי מהשאלונים הוא נתפס במצלמת מהירות, בחצי השני שתי מצלמות מרוחקות זו מזו תיעדו את הזמן המדויק בו עבר מולן, כך שלפי המרחק בין המצלמות ופרק הזמן שחלף בין התיעודים ניתן להסיק את המהירות. היה הבדל עצום בנכונות להרשיע לטובת מצלמת מהירות. שורה של ניסויים דומים הראתה שכנראה יש כאן עניין פסיכולוגי – אנשים מהססים להרשיע כשנדרש הליך של היסק, גם כאשר ההסתברות האובייקטיבית וההערכה הסובייקטיבית של ההסתברות שנעברה עבירה הן דומות".

האם זה בא לידי ביטוי בעולם המשפטי של היום?
"אנו רואים לפעמים שהמחוקק מגדיר עבירות שמתייחסות להתנהגויות אשר כשלעצמן אינן מפריעות לנו במיוחד. לדוגמה, החזקת רכוש גנוב או החזקת כלי פריצה ליד בנק. המחוקק חושב שעצם זה שאדם מחזיק את הרכוש הגנוב לא יספיק לשופט להסיק שהוא גנב, ולכן פותר לו את דילמת ההיסק הזו".

אז המשפטנים של העתיד יהיו סטטיסטיקאים?
"החשיבה המשפטית כוללת יסוד נורמטיבי מאוד חזק – מהם המטרות והערכים שאתה רוצה לקדם. אסור לראות במחקרים האלו תחרות לחשיבה המשפטית – הם רק תוספת. הם לעולם לא יחליפו את החשיבה המשפטית המסורתית. הם רק יחליפו את האינטואיציה במידע. חשוב לזכור שהאינטואיציה היא רק תחילתו של הליך החשיבה המשפטית".

חבר חדש בסגל הפקולטה למשפטים / ראיון עם פרופ' אליעזר ריבלין

פרופ' אליעזר ריבלין, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס הצטרף לסגל הפקולטה * "הפקולטה" ערכה עמו ראיון לאחר הרצאתו במפגש המועדון המשפטי של בוגרי וחברי הפקולטה, שבו שיתף אותנו בדרכו החדשה-ישנה באקדמיה.  

באחרונה הצטרף פרופ' ריבלין לסגל האקדמי של הפקולטה וכבר הספיק להשתתף באירוע שהתקיים במסגרתה, מפגש המועדון המשפטי של בוגרי וחברי הפקולטה למשפטים שנערך בחודש פברואר. מארחי המפגש היו לשכת עורכי-הדין של נצרת ונושאו העיקרי היה סוגיות בדיני נזיקין. במהלכו הרצו גם דיקן הפקולטה פרופ' יובל שני, פרופ' ישראל גלעד ועו"ד חאלד חוסני זועבי. בסוף המפגש התקיים דיון בהשתתפות הקהל, כפלטפורמה למפגש מחודש של בוגרי הפקולטה.

"חלק מהמשתתפים באירוע היו תלמידים שלי בתקופת ההוראה הראשונה", מספר פרופ' ריבלין. כפי שהבנתם, זו אינה הפעם הראשונה שבה מתנסה פרופ' ריבלין בחיים האקדמיים. במשך מספר שנים העביר ריבלין, במקביל לתפקידו כשופט, קורסים שונים בפקולטה שלנו וגם באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למנהל. עם זאת, בתקופה שלאחר המינוי לבית המשפט העליון, נוצר קושי לעשות את שני הדברים יחד. כעת, לאחר פרישתו מתפקיד המשנה לנשיאה, יעביר ריבלין החל משנת הלימודים הבאה סמינר עם פרופ' ברק מדינה בנושא סוגיות חוקתיות, וכן קורס שיעסוק בסוגיות מתקדמות בדיני נזיקין.

האם יש ערך מוסף לכך שמי שהיה בתוך המערכת השיפוטית בא ומלמד בפקולטה?

"אני חושב שהשילוב שבין הפרקטיקה לבין התיאוריה הוא שילוב שמעניין את הסטודנטים. זה תורם ליכולתשל מי שמיישם את התורה המשפטית לראות איך העקרונות המשפטיים, התיאוריות והכללים ממומשים - או לא ממומשים - על ידי בתי המשפט בפועל."

מהו ההבדל העיקרי בין העבודה ב"פרקטיקה" לבין העבודה באקדמיה?

"אם אני מסתכל עלכך במבט לאחור, מבחינת הפרקטיקה, יש הבדל בין התקופה שבה שימשתי כשופט בערכאות הראשונות לבין התקופה ששירתתי בבית המשפט העליון. בבית המשפט העליון נקודת הכובד היא משפטית  ואילו בערכאות הראשונות נקודת הכובד היא, בצד הכנת התיק מבחינה משפטית, בקביעת העובדות, ניהול המשפט, עיבוד הנתונים העובדתיים והמסקנות. לכך מצטרפת העובדה שפסקי הדין של בית-המשפט העליון הם תקדים מחייב ויש בהם משום קביעת הלכה. העובדה הזו כשלעצמה, השלכות הרוחב של פסק הדין,  גורמת לכך שנעשית עבודת מחקר רחבה מאוד בבית המשפט העליון וזו מצדה מחזירה אותנו לאקדמיה. בסופו של דבר, הבדיקה המחקרית הזו, יש בה המון נקודות השקה. לי באופן אישי הדבר הזה היה מאוד מעניין – השילוב בין אקדמיה לבין פרקטיקה. המעבר לא חד עבורי, כי לימדתי תקופות ארוכות, וגם בבית-המשפט העליון הרגשתי שאני עוסק לא רק בנקודת המבט המעשית כי אם גם בחלק האקדמי."

פרופ' אליעזר ריבלין

אז למעשה יש נקודות השקה רבות בין העבודה בבית המשפט העליון לבין העבודה האקדמית.

"אצלנו רואים תופעה מבורכת שלא נמצאת בשיטות משפט אחרות, של אזכורים וציטוט מאמרים וספרות אקדמית בפסקי הדין עצמם – במיוחד של אנשי אקדמיה בארץ. בהרבה מאוד פסקי-דין מוצאים הסתייעות בעבודה האקדמית. אני חושב שזו תופעה מעניינת ומבורכת. יש פה איזשהו היזון הדדי ותועלת הדדית כששני הצדדים מרוויחים ממנה. האקדמיה   מסתייעת בפסקי הדין והיא  עצמה חוקרת ומבקרת את פסקי הדין."

 מהו הרושם שלך על דור המשפטנים העתידי שנמצא בין כותלי הפקולטה היום?

"אינני רוצה להשוות לדורות קודמים, אבל יש לנו היום דור מצוין של סטודנטים שמעניין ללמד אותם. זאת מפני שההערות, הביקורת והניתוח התיאורטי שלהם פשוט מרתקים. מובן שדרך הלימוד השתנתה ויש לנו גם דור חדש של מרצים. ההתרשמות שלי היא שהחשיבה הביקורתית מפותחת מאוד, וכנראה תורמים לכך הכלים שמקבלים בפקולטה למשפטים. כשאנו דנים בכיתה בפסיקה של בתי המשפט, התלמידים בהחלט קוראים את הפסיקה בחשיבה ביקורתית ואינטליגנטית. אני חושב שכשהם יגיעו לשלב בחייהם בו יעלו על הכתב את רעיונותיהם ויכתבו מאמרים, המאמרים האלו יפלו על אוזן קשבת בבתי המשפט."

מה לדעתך השתנה בדרך הלימוד?

"יש לנו היום הדגשה יותר גדולה לבין-שיטתיות, מה שלא היה בתקופתי. פעם הלימוד היה המקצוע המשפטי 'פרופר' בלי בדיקה בין-שיטתית. כמובן שהדברים השתנו, והיום יש לנו הוראה ולמידה של משפט וכלכלה, פסיכולוגיה, פמיניזם ועוד. השילוב הזה מוסיף הרבה מאוד היבטים וכלים למשפט עצמו. קחו למשל הניתוח הכלכלי של המשפט – זהו תחום שמוסיף כלים להבנה המשפטית ולתוצאות של המעשה השיפוטי. מובן שההכרעה הנורמטיבית נתונה בידי השופטים, אבל הכלים המאפשרים להבין את התוצאה של ההכרעה הנורמטיבית, ניתנים על-ידי שיטות אחרות כמו משפט וכלכלה, משפט ופסיכולוגיה. כל אלו נותנים את האפשרות לדעת מהי ההשפעה האמיתית של ההכרעה המשפטית."

יש לך ציפיות מסוימות מהחזרה לאקדמיה?

"בראש ובראשונה חזרתי לתחום שאני אוהב אותו, אני מרגיש שחזרתי הביתה. תמיד חשבתי שכשאהיה גדול אהיה פרופסור באוניברסיטה. עברו הרבה מאוד שנים וכעת אני מספיק גדול כדי להגשים את השאיפה ללמד באוניברסיטה כעיסוק עיקרי."

שערי הפקולטה נפתחים בפני המועמדים החדשים

עשרות צעירים חושבים ותוהים אם כדאי להם ללמוד משפטים, ואם כן – האם כדאי ללמוד דווקא בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. כדי לשכנע אותם יוצאים חברי הפקולטה, החל מהמזכירות והמרצים וכלה בסטודנטים עצמם, ליום הפתוח להיכרות ראשונית בין המתלבטים לפקולטה. 

הפקולטה למשפטים נעה במחזוריות. מדי שנה מסיים מחזור את חוק לימודיו ומדי שנה צריך לקבל את הסטודנטים החדשים. תהליך הקבלה לא מתחיל ביום הראשון ללימודים, אלא שנה שלמה בטרם נכנס ראשון הסטודנטים החדשים בשערי הפקולטה. שיאו של התהליך הוא ביום הפתוח, שבו מוזמנים כל המתעניינים בלימודי המשפטים לשמוע על הפקולטה ולראות אותה במו עיניהם.

המשנה לדיקן, עירית מגורה-לוי, מנצחת על ההכנות ליום הפתוח. "היום הפתוח הוא אמצעי שעוזב לרגע את המרחב הווירטואלי ועובר לשטח עצמו – לפקולטה, למפגש עם הדיקן ועם היועצים, ועם התלמידים עצמם", היא מספרת.
 

מי מגיע ליום הפתוח?

"הקהל מאוד הטרוגני – מכל קצות הארץ, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, נשים וגברים, צברים ועולים. מניסיוננו, הרוב מגיע קצת אחרי התיכון או הצבא. למרות שאת רוב המידע הם יכולים לשאוב מהאתר ומהתכתבות בפייסבוק, אני רואה חשיבות רבה בהגעתם לקמפוס ולפקולטה ובמפגשים אישיים".

"לא רק עורך דין"

היום הפתוח נערך השנה ביום שישי ה-15 במרץ. בתזמון מקרי, באותו יום ממש נפתח גם יריד ההשמה של הפקולטה. כך יצא שמשרדי עורכי דין מובילים מרחבי הארץ הגיעו לפקולטה לחפש מועמדים להתמחות מקרב תלמידי שנה ג', ובמקביל זכו הסטודנטים לעתיד להמחשת אחד היתרונות של הפקולטה ודאגתה לסטודנטים.

אל האולם המרווח שבבית מאירסדורף הגיע קהל מגוון למדי של מועמדים. חלקם עדיין לבשו מדי צבא ואחרים בלבוש אזרחי, חלקם בגפם, אחדים עם חברים וחלקם גם עם ההורים. אותם הורים נראו סקרנים אף יותר מהמועמדים עצמם לשמוע מה יש לפקולטה למשפטים להציע.

הדוברת הראשונה הייתה עו"ד מאיה צמח, עורכת-דין במחלקה המשפטית של האוניברסיטה ובעלת תואר שני מהפקולטה. עו"ד צמח הסבירה לסטודנטים על מעלותיה של האוניברסיטה העברית בכלל. בסיוע סרטוני וידאו ונתונים היא סיפרה על הקמפוסים השונים – בדגש, כמובן, על הר הצופים – ועל הישגיה של האוניברסיטה. "אצלנו בפקולטה למשפטים מלמדים אותך איך ללמוד ואיך לחשוב," סיכמה. "מי שיוצא מהפקולטה למשפטים הוא לא רק עורך דין, ושוק העבודה מודע לכך".

לאחריה עלה לדבר פרופ' יואב דותן, דובר כמעט קבוע בכנסים למועמדים ולסטודנטים חדשים. "פרופ' דותן בוחר תמיד מקרה אקטואלי ומגרה את הקהל לדיון דינאמי מהזווית המשפטית", מסבירה עירית. "הוא נותן טעימה מהנושאים בהם יעסקו בפקולטה והדרך בה יעסקו בהם".

יואב דותן עונה על שאלות המועמדים

ואכן, פרופ' דותן בחר את הנושא האקטואלי ביותר באותה עת – המשא ומתן הקואליציוני, שהסתיים זמן קצר לפני כן. שאלתו לקהל הייתה מהו תפקיד המשפט בתהליך הזה. לאחר כמה היסוסים הרים אחד המשתתפים את ידו ואמר, "הרבה עורכי דין משתתפים בצוותים של המשא ומתן". פרופ' דותן הנהן אך הקשה – "אבל למה הם משתתפים בהם?"

עד מהרה התעורר דיון סוער בין כמה משתתפים מהקהל בנושא, עד שלבסוף נאלץ פרופ' דותן לחזור לתפקיד המורה ולבקש שידברו רק בהצבעה. "למשפט יש תפקיד כמו שופט בכדורגל", הסביר. "כמו ששופט לא אמור להגיד לשחקנים איך לשחק, כך המשפט קובע את הגבולות ואת ההסדרים הבסיסיים. כל השחקנים חייבים להתיישר לפי הכללים האלו".

מהנושא הזה עבר פרופ' דותן לתחומים אחרים, כגון כלכלה ומשפחה, והדגים את חשיבות המשפט ביומיום. "במקום שאין בו משפט, שום כלכלן לא יכול לעבוד. כדי ששוק משוכלל מודרני יוכל לעבוד, אנשים שעושים עסקאות צריכים להיות בטוחים שהם יכולים לאכוף את העסקאות האלה. במקומות בהם אין בתי משפט ומערכת משפט יעילים, קשה מאוד לאכוף את ההסכמים ומצב השוק גרוע."

קהל היום הפתוח

מורה נבוכים

בחלקו השני של היום שאלו המועמדים שאלות על הלימודים בפקולטה. תחילה ענה פרופ' דותן במרוכז על השאלות, ולאחר מכן הסתובבו צוות המזכירות וסטודנטים מהפקולטה בין המועמדים וענו באופן פרטני.

מתן מחבר, סטודנט שנה ב' בפקולטה, סיפר על התרשמותו: "את רוב המתעניינים היה צריך לדובב – הם לא ידעו מה לשאול והיו קצת בהלם מהמקום החדש. הדבר הראשון שעשינו היה לספר להם על הפקולטה. כל מילה שאמרנו – מיד התעוררו שאלות נוספות".

מה למשל?

"כשדיברתי על ההבדל בין שנה א' להמשך התואר, ישר התעוררו שאלות לגבי הקורסים. וכך אתה מוצא את עצמך מסביר את הקורסים השונים ואת הדברים השונים שאפשר לעשות עם התואר במשפטים."

כיצד התרשמת מהמועמדים?

"אני חושב שיש הבדל גדול בין מה שהם חושבים על הפקולטה לעומת מה שקורה בה בפועל. זה משהו מאוד טבעי, שקרה גם לי כשהגעתי לפקולטה. הם חושבים שהם נכנסים למסגרת מאוד תחרותית, שכל אחד חי בה על חרבו. אלו מילים שממש שמעתי מאנשים".

איך עונים על זה?

"חשוב לי קודם כל לומר ששנה א' במשפטים היא יותר מאתגרת, אבל זה הרף שאם עוברים אותו רוב הסיכויים שכבר תסיים את התואר. המלצתי להם לא להעמיס הרבה. לדוגמה, לשלב רק החל משנה ב', או לעבוד רק החל מאמצע השנה, פשוט כדי להבין איך ללמוד. בנוגע למיתוס התחרותיות – צריך לשבור אותו. אני חושב שהפקולטה למשפטים מתאפיינת ביחסים מאוד חברותיים בין הסטודנטים. כולם משתפים זה את זה ולגיטימי להתייעץ עם אחרים לגבי מטלות, קורסים ומבחנים. זה הרבה פחות תחרותי ממה שזה נדמה".

אתה חושב שהיום הפתוח עזר להם להחליט ללמוד בפקולטה למשפטים?

"אני לא יודע אם זה שכנע מישהו שבכלל לא חשב על זה, אבל לדעתי מי שחשב קודם לכן, הפך להיות יותר החלטי. בעדנו כמובן".