חברים ל(כתב) עת

ארבע נקודות זכות * ניסיון אקדמי עשיר * קבלת כלים לניתוח וחשיבה ביקורתית * אלו רק חלק מהיתרונות שצובר סטודנט למשפטים כשהוא משתתף בכתב עת * ביטאון הפקולטה נותן לכם הצצה אל מאחורי הקלעים של שלושת כתבי העת הסטודנטיאליים המובילים בפקולטה למשפטים * כתבה ראשונה בסדרה על כתבי העת בפקולטה, והפעם: על כתבי העת הסטודנטיאליים.

פעילות חשובה להצלחה של סטודנט, במהלך לימודיו, היא היכולת לקרוא "נכון" מאמרים. רבים מהסטודנטים לא מייחסים כל חשיבות לעבודת הנמלים של המחקר המשפטי הדרוש למאמר ולא מודעים להליך המורכב שמוביל לפרסום המאמר, הכולל צוות עריכה שלם מלבד החוקר עצמו. בתמורה לארבע נקודות זכות, יכולים סטודנטים לתואר ראשון להשתתף במערכת של אחד מכתבי העת של הפקולטה למשפטים ולקבל ניסיון אקדמי שאין שני לו. לכתבי עת אלה מגיעים מאמרים המיועדים לפרסום וחברי המערכת הם אלו שמבקרים את המאמר מבחינה מהותית ומחליטים אם הוא ראוי לפרסום. מאמר שהתקבל עובר תהליך ממושך של תיקונים, התמודדות עם ביקורות וחוות דעת של מומחים חיצוניים בתחום. נוסף לכך, ישנו שלב טכני שבו נערכים אימות ובדיקה של הערות השוליים. תהליך גלגולו של מאמר אינו זהה בכל כתבי העת, אך העקרונות הכלליים בהחלט דומים.

עולה השאלה כיצד סטודנטים למשפטים, לעתים בשנת הלימודים השנייה בלבד, יכולים לבקר מאמרים של חוקרים שעוסקים בתחום משך שנים? ד"ר יעל רונן, העורכת האקדמית של כתב העת Israel Law Review , מסבירה: "לסטודנטים יש תפקיד חשוב מאוד בעבודת המערכת, שאינו בהכרח פונקציה של ניסיון. הסטודנטים הם 'הקוראים הסבירים', ולכן ביקורתם חשובה מאוד. בעוד שהקוראים המומחים יכולים לדון בניואנסים דקים של המאמר, הרי שהסטודנטים, בהיותם בעלי היגיון בריא, יכולים לזהות בעיות במישורים אחרים דווקא בגלל הריחוק מהפרטים", מסבירה יעל. כמו כן, הזמן גם הוא ממלא תפקיד: "מובן שהמיומנות בקריאה ביקורתית גדלה ככל שמתרחב הניסיון בשיפוט מאמרים." גם יעל עפרון, העורכת בפועל של כתב העת 'חוקים', מתייחסת לנושא: "לרוב, הסטודנטים שמגיעים למערכת הם כאלה שהכתיבה האקדמית בוערת בהם. הם עושים את זה באהבה גדולה. אני חושבת שהמוטיבציה שלהם, בהרבה מהמקרים, מפצה על חוסר הבגרות או הבשלות האקדמית." אורן רון, סגן-עורכת כתב העת 'חוקים', מביא את נקודת המבט הסטודנטיאלית: "גיליתי שהמאמרים שיוצא לנו לקרוא במהלך התואר אלו מאמרים מוכנים. כשאתה רואה מאמרים שנשלחים בצורתם הראשונית זה לא מה שאנחנו רגילים לקרוא, הם פחות מוכנים ופחות בשלים." אורן מסביר את התהליך שקורה בכתב העת: "מאמרים שמופיעים בסילבוסים הם מאמרים שכבר עברו עריכה והתמודדו עם ביקורת", הוא מבהיר. "כשאנו קוראים מאמר לשיעור, אנחנו בדרך כלל לא פותחים את הערות השוליים אלא מקבלים אותו כתורה. אבל בעבודת המערכת, כשכן קוראים הפניות ומגיעים למקורות הכתיבה, עולים הרבה רעיונות, המון סוגיות שלא התייחסו אליהן, ומגלים עולם תוכן רלוונטי שלם. אז מתעוררת גם ביקורת, אליה נדרש המחבר להתייחס בתהליך העריכה".

אז מהם בכל זאת ההבדלים בין כתבי העת השונים? "הפקולטה" סקרה עבורכם את פעילותם של שלושה מכתבי העת שמשתתפים בהם חברי מערכת מקרב תלמידי הפקולטה, כל אחד וייחודו הוא.

משפטים

עריכה: ילנה צ'צ'קו וחנן סידור

על קצה המזלג: כתב עת משפטי כללי, שאינו עוסק בתחום או נושא ספציפי אלא מקבל לשיפוט מאמרים העוסקים בכל קשת הסוגיות המשפטיות והתחומים הנושקים להן: החל במשפט פרטי ומסחרי, עבור במשפט ציבורי וכלה בניתוח ביקורתי ובינתחומי של המשפט. סוגי המאמרים המתפרסמים הם מגוונים. לצד מאמרים "קלאסיים" מתפרסמות גם הערות חקיקה ופסיקה וביקורות ספרים. כתב העת נתמך על-ידי משרד ש' הורוביץ ויוצא בניהולו של המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, ובשיתוף הוצאת נבו.

קצת היסטוריה: כתב העת הוקם במקור על ידי פרופ' אהרן ברק במתכונת הנהוגה בבתי ספר אמריקניים מובילים למשפטים כמו הרווארד וייל,  לפיה חברי המערכת והעורכים עצמם הם סטודנטים, להבדיל מאנשי סגל או מומחים. מאז הקמתו נחשב כתב העת לבמה המובילה בישראל לפרסומים משפטיים בעברית, וכיום הוא מדורג, לצד "עיוני משפט" של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, בקטגוריה הגבוהה ביותר מבין כתבי העת בעברית (קטגוריה B) בדירוג ירושלים לכתבי עת אקדמיים.

הסטודנטים: "אנחנו כתב העת הוותיק ביותר היוצא בפקולטה ולמעשה בישראל, בתחום המשפטי, למעט 'הפרקליט' שמתכונתו שונה", מציינים העורכים. "הוא גם היחיד שמנוהל אך ורק על ידי סטודנטים מהמסד ועד לטפחות, ללא ניהול של איש סגל", הם מוסיפים. העורכים נבחרים בהליך בחירות דמוקרטי בין חברי המערכת היוצאת. תפקידם בפועל הוא לנהל את כל תהליך ההוצאה לאור ואת עבודת המערכת, ולשמש נקודת קשר של כתב העת עם "העולם החיצון".

"חברי המערכת הם 'לבו הפועם' של כתב העת ומלבדם אנחנו נעזרים במורה מייעץ מהסגל, ד"ר אילן בנשלום, שאותו אנחנו אוהבים מאוד", אומרים העורכים בחיוך. "הוא מסייע לנו בעניינים הנוגעים הן לניהול השוטף והן לתכנון ה'אסטרטגי' יותר של עבודת המערכת". גם בפן האקדמי וגם בפן החברתי כתב העת מצליח להציב רף גבוה: "בשנה שעברה פגשנו את נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש ערב פרישתה, את פרקליט המדינה משה לדור ואת פרופ' גבריאלה שלו", מספרים חנן וילנה. מלבד זאת התקיימו "סמינר פתיחה" המיועד להכשרת המערכת הנכנסת ושלושה אירועים חברתיים – ערב ל"ג בעומר המסורתי, שבו מתכנסת המערכת מדי שנה למדורה משותפת, ערב חברתי לקראת חילופי המערכות וערב באירוח משרד ש' הורוביץ, המתקיים מדי שנה. "גם השנה יתקיימו שורה של אירועים", אומרים העורכים בציפייה. "בעצם, אם חושבים על זה, בפועל חברי המערכת רצים מאירוע לאירוע של כתב העת."

הערת שוליים: "משפטים על אתר" הוא השלוחה האינטרנטית של כתב העת "משפטים", ובו מתפרסמים מאמרים משפטיים-אקדמיים קצרים שנוגעים לסוגיות "חמות" בתחומים משפטיים שונים. ב"משפטים על אתר" נשמרים הסטנדרטים הגבוהים, אך זמני הפרסום קצרים יותר באופן משמעותי. "זה משרת את החזון שלנו של השפעה על העשייה המשפטית בזמן אמת", מציינים עורכי כתב העת.

 
חוקים

עריכה: ד"ר גיא פסח (עורך ראשי), יעל עפרון (עורכת בפועל)

על קצה המזלג: כתב עת העוסק בענייני חקיקה קיימת, הצעות חוק שעל הפרק וגם בשאלות הקשורות למבנה המערכת השלטונית והמשפטית בישראל. ישנם גיליונות כלליים וגיליונות בנושא ספציפי יותר, כמו למשל בנושא השלטון המקומי. לדברי יעל עפרון, העורכת בפועל, צפויים לצאת בעתיד גיליון בנושא צרכנות וגיליון בנושא הסדרי טיעון, ובהמשך גם בנושא חוק אוויר נקי. "בפסיקה ישנה התייחסות לחלק נכבד מהמאמרים שפורסמו. רבים מהמחברים מוסיפים כוכבית תודה לחברי המערכת על התרומה שלהם למאמר", אומרת עפרון.

קצת היסטוריה: כתב העת פורסם לראשונה בשנת 2009 ונחשב לכתב עת צעיר. אורן רון, סגן העורכת, שופך אור על היתרונות: "יש תחושה שמכל כתבי העת לקחו את כל הדברים שבאמת עובדים טוב והגיוניים. אם יש דברים שנותרו בכתבי עת אחרים בגלל קיבעון כלשהו, אצלנו הייתה הזדמנות לשנות ולייעל את העבודה גם עבור העורכים וגם עבור המחברים."

הסטודנטים: תחת העורכת בפועל מכהנים כסגנים שני סטודנטים, שזו להם השנה השנייה במערכת ושהצטיינו בעבודתם. הסגנים מחלקים את העבודה לצוותים ומעבירים עליהם ביקורת. עפרון מספרת לנו על ההרכב האנושי: "שמתי לב שהשנה במיוחד, וגם בשנים קודמות, המערכת מורכבת מהרבה תלמידים שלומדים חוג נוסף. היתרון בכך הוא שהם מגיעים עם ידע אינטר-דיסציפלינרי רחב יותר מאשר של סטודנט למשפטים ממוצע". לדבריה, הדבר מתבטא בחוות הדעת, כי הם יכולים להביא תיאוריות אחרות שתורמות למאמרים. "אנחנו מחפשים אנשים שרוצים להיות שותפים ביצירה של ידע משפיע ורלוונטי", אומרת עפרון.

הערת שוליים:

Israel Law Review

עריכה: דיקן הפקולטה פרופ' יובל שני ופרופ' נייג'ל רודלי מאוניברסיטת אסקס באנגליה (עורכים ראשיים), שניהם בעלי שם עולמי בתחום המשפט הבינלאומי וזכויות אדם; ד"ר יעל רונן (עורכת אקדמית) ועו"ד דני עברון (עורך אקזקוטיבי).

על קצה המזלג: כתב העת מתפרסם באנגלית ויש לו מיקוד נושאי: זכויות אדם, משפט ציבורי ומשפט בינלאומי. המאמרים המתפרסמים בכתב העת עוסקים לא רק במשפט ישראלי, ויש בו הטיה ברורה לכיוון המשפט הבינלאומי. כתב העת יוצא בניהולו של מרכז מינרבה לזכויות האדם.

קצת היסטוריה: ה-IsrLR הוא בן 46 חוברות והוא הוותיק ביותר מבין כתבי העת הישראליים היוצאים באנגלית. מאז 2009, האחריות האקדמית על כתב העת היא של מרכז מינרבה לזכויות האדם, והוא הפך לכתב עת בינלאומי מוביל בדיני זכויות אדם, משפט ציבורי ומשפט בינלאומי. החל משנת 2012, כתב העת מודפס ומופק עבור הפקולטה על-ידי Cambridge University Press – אחת ההוצאות-לאור האקדמיות החשובות בעולם.

הסטודנטים: נועה יסלזון, חברת מערכת, שיתפה אותנו בחוויה שלה בכתב העת: "ישנם דברים שנשמעים הכי משעממים, כמו הערות שוליים, אבל אני כל כך נהניתי מזה. את קוראת מאמר אחד אבל בעצם את קוראת ספרייה שלמה. לפעמים אפילו ספרייה בשפה זרה שאינה אנגלית", מספרת נועה. "זה מרגיש קצת כמו להיכנס אל מאחורי הקלעים של המאמרים. פתאום את רואה פרספקטיבה שהיא הרבה יותר רחבה". העבודה בכתב העת משקפת לא רק את תהליך התפתחותם של המאמרים אלא גם של הסטודנטים עצמם: "יש תהליך שעברתי", מספרת נועה, "היה לי הרבה חוסר בטחון בהתחלה. גיליתי שהוא לא נובע בהכרח מכך שאני לא יודעת, אלא מכך שלפעמים יש באמת דברים שצריך לבדוק ולשנות. מעודדים אותנו לשאול שאלות כל הזמן." לדבריה, העבודה על כתב העת עוזרת גם כשכותבים עבודות אקדמיות, והניסיון מלמד מתי טוב להפנות ולאן כדאי להפנות.

הערת שוליים: לצד הפעילות האקדמית, "מרכז מינרבה" מארגן מפגשים שבהם יש לחברי המערכת הזדמנות להיפגש ולהכיר זה את זה, כמו גם דמויות מפתח בקהילת המשפט הבינלאומי.

• בגיליון הבא: כתבה שנייה בסדרה, והפעם על כתבי העת הלא-סטודנטיאליים בפקולטה. 

היועץ המשפטי לממשלה מלמד את דור ההמשך / ראיון עם מני מזוז

מדי שנה מציעה הפקולטה למשפטים לתלמידיה מגוון קורסים בהנחיית מרצים מהפרקטיקה. בין קורסי הבחירה שהציעה הפקולטה השנה בולט הקורס "מוסד היועץ המשפטי לממשלה – סוגיות נבחרות" בהנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, עו"ד מני מזוז, שהפך במהירות לאחד הקורסים המבוקשים ביותר מצד תלמידי התואר הראשון.

הופתעת לשמוע על הביקוש הרב לקורס?

"אני שמח לראות שהסטודנטים מגלים עניין ומקווה שלא יתאכזבו. בהתחלה לא ביקשתי הגבלה של מספר המשתתפים בקורס, אבל כשגיליתי שמספר גבוה של סטודנטים נרשמו נאלצתי לבקש שיסגרו את הרישום. הייתה לי קצת דילמה בעניין, כי מצד אחד אני אשמח שיהיו כמה שיותר סטודנטים. מנגד, חשבתי שנכון יהיה לכלול בקורס רכיב משמעותי של שיח ודיון בכיתה, בשיתוף הסטודנטים. קשה לעשות את זה בפורום רחב מדי".

במה עוסק הקורס?

"מוסד היועץ המשפטי – כלומר, גם האדם עצמו וגם כל המערכת שמסביבו, כמו הפרקליטות ומערך הייעוץ והחקיקה הממשלתי – זו מערכת שיש לה ממשקים עם כל המערכות והמוסדות של הדמוקרטיה הישראלית, והשפעה על כמעט כל תחומי החיים שלנו".

מזוז מסביר כי הוא משתדל להציג תמונה רחבה בנושא. "מצד אחד", הוא מסביר, "אני מלמד על המוסד עצמו – התפקידים, הסמכויות ותחומי הפעולה. מצד שני נעסוק גם בממשקים עם מערכות שלטוניות אחרות, כגון: בית המשפט העליון, הממשלה, הכנסת ומבקר המדינה. אני לא מוותר על הצד העיוני האקדמי, אבל מנסה בתוך זה לשלב גם את הניסיון המעשי ותמונת המציאות בפועל של פעילות היועץ המשפטי לממשלה".

נשמע כמו נושא רחב למדי לקורס.

"נכון. לכן הגדרתי את הקורס כ'סוגיות נבחרות'. מטבע הדברים, אי אפשר לכסות בקורס את כל שלל התחומים, אז אני מנסה למצוא מקבץ של נושאים שייתן ייצוג הולם".

יש ערך מיוחד לכך שמי שמלמד היה בעצמו בתוך המערכת?

"בתחום המשפט הציבורי יש פער גדול בין המציאות לבין המשפט העיוני. מאוד קשה להבין את המָטֶריה, את מציאות העבודה של גופים שלטוניים, רק על סמך מקורות משפטיים. זה לא נותן תמונה אמיתית כיצד הדברים מתנהלים, מה הדילמות ואיך הדברים נעשים בפועל".

עו"ד מני מזוז.

"ההוראה היא המשך השירות הציבורי בכלים אחרים"

למזוז קריירה ארוכה בשירות הציבורי. הוא החל לעבוד בפרקליטות המדינה בתחילת שנות השמונים ולאחר 12 שנים עבר למסלול הייעוץ המשפטי. מספר שנים שימש מזוז כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עד שבשנת 2004 מונה בעצמו ליועץ. מזוז שימש כיועץ המשפטי לשלוש ממשלות, עד שסיים את כהונתו בשנת 2010.

מה גרם לך לעבור לאקדמיה?

"לא מדויק לומר ש'עברתי' לאקדמיה. לא מדובר ב'קריירה' חדשה. במהלך תקופת הלימודים שלי כסטודנט באוניברסיטה העברית ייעדתי את עצמי למסלול אקדמי. באופן ספציפי התעניינתי בתחומי המשפט הציבורי – המשפט המנהלי והחוקתי".

מה שינה את דעתך?

"כשהתמחיתי בבית המשפט העליון נחשפתי לעיסוק במשפט הציבורי, בעיקר במסגרת עתירות לבג"ץ – גם מצד השיפוט וגם מצד הליטיגציה. העבודה של הפרקליטות בתחום הזה משכה אותי. לכן לאחר ההתמחות התחלתי לעבוד בפרקליטות במחלקת הבג"צים, אך במשך כמה שנים המשכתי להתלבט. התקשיתי להחליט סופית, להיפרד לחלוטין מהרעיון של מסלול אקדמי. אחרי כמה שנים, בהן שימשתי כמתרגל כאן בפקולטה במקביל לעבודה בפרקליטות, הגעתי למסקנה שיותר מעניין אותי המסלול הפרקטי של עבודה בשירות המשפטי הציבורי".

למה החלטת לחזור וללמד?

"בחרתי מהרגע הראשון בכיוון של שירות ציבורי ואני רואה בהוראה שלי באוניברסיטה לא 'קריירה' חדשה כאמור, אלא המשך של השירות ציבורי בכלים אחרים. כך אני משתף את המשפטנים הצעירים בידע ובניסיון שצברתי במשך 30 שנה במערכת הציבורית".

"גנים" של עובד ציבור

במהלך הקריירה שלו כמשפטן התמקד מזוז במשפט הציבורי, גם מתוך תחושת שליחות. "תמיד ראיתי בתפקידים שנטלתי על עצמי, כולל התפקיד שלי בשירות הציבורי, סוג של הנחלת ערכים בתחום המשפטי לדורות הבאים של המשפטנים. לכן, למשל, כשראיינתי מועמדים להתמחות, אחד הדברים המרכזיים, אולי המרכזי ביותר שעמד לנגד עיני, הוא: האם המועמד הוא מישהו שיש לו 'גֶנים' של עובד ציבור – מישהו שרואה את עתידו בשירות הציבורי".

זה בא לידי ביטוי בקורס?

"בוודאי. הלימודים אינם רק עניין של ידע, זו גם תפיסה ערכית – להנחיל את הדברים שעסקתי בהם וקידמתי אותם ופעלתי למענם במערכת הציבורית לדור הצעיר של המשפטנים".

איך אתה מתרשם מהדור הצעיר?

"אני מתרשם מאוד לחיוב. זו לא הפתעה עבורי, אבל אני נחשף לזה באופן יותר ישיר עכשיו. ראשית, יש היום הרבה יותר עיסוק בפעילות חברתית ממה שהיה בתקופתי כסטודנט – באוניברסיטאות בכלל, ובפרט באוניברסיטה העברית בירושלים. גם דרך קליניקות שונות שעוסקות בסיוע משפטי, בייעוץ לכל מני גורמים ובמעורבות של סטודנטים בנושאים חברתיים. זה דבר מאוד חיובי ומאוד מרשים".

ומבחינה אקדמית?

"שמחתי לראות, שלא רק שהסטודנטים הם ברמה מאוד גבוהה אישית ואינטלקטואלית, הם גם מגלים הרבה מעורבות ועניין. הם לא מתייחסים ללימודים כחובה טכנית ותו לא".

התכנים שאתה מעביר בקורס ישפיעו לדעתך על התלמידים הלאה?

"אני מקווה שיותר סטודנטים יבחרו לעסוק במשפט ציבורי ובשירות ציבורי על כל תחומיו – לא רק בפרקליטות, או בייעוץ משפטי בגופים ציבוריים, אלא גם לסייע, למשל, במסגרת ארגוני זכויות אדם וארגונים חברתיים".

ואלה שילכו למגזר הפרטי?

"גם כאלה צריך, אבל חשוב שגם הם יקבלו במסגרת הכשרתם בפקולטה לא רק כלים מקצועיים אלא גם את הערכים הנכונים".

הפקולטה בוחרת

החודש הראשון ללימודים הוא חודש עמוס בכל פקולטה – מכינים מערכת שעות, מתרגלים למרצים חדשים ומתחילים ללמוד נושאים חדשים. אבל מי שבא בשערי הפקולטה למשפטים בתקופה הזאת יגלה שאחד הנושאים העיקריים שכולם מדברים עליו הוא דווקא הבחירות, ולא לכנסת.

בניגוד לפקולטות אחרות באוניברסיטה העברית, הסטודנטים בפקולטה למשפטים נהנים מאגודת סטודנטים משלהם. אגודת הסטודנטים למשפטים מתפקדת באופן נפרד מהאגודה הכללית, ולמעשה אף קדמה לה. מדי תחילת שנה מתכנסים הסטודנטים בפקולטה ובוחרים את מועצת האגודה.

"האגודה חשובה מאוד", מסביר אריאל הכהן, סטודנט שנה ב' בפקולטה, ששימש כחבר במועצה בשנה שעברה. "כשתלמידי הפקולטה מאוגדים ביחד הם זוכים ליותר חופש פעולה וזכויות. זה לא ועד חוגי, זו ישות משפטית נפרדת, שנותנת הרבה יותר כוח לסטודנט".

לא רק הסטודנטים רואים באגודה כלי חשוב. חבר הסגל הממונה על ענייני תלמידים, פרופסור אסף חמדני, מסביר כי "הפקולטה ראתה בסטודנטים מאז ומעולם שותף הכרחי לתהליך קביעת מדיניות הפקולטה בנושא נהלי הוראה ולימודים".

המעורבות של האגודה בנעשה בפקולטה גדולה יותר מאשר בפקולטות אחרות. ממה זה נובע?

"התפישה המנחה אותנו היא שלפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית מגיעים הסטודנטים הטובים ביותר מבין הפקולטות למשפטים בישראל, במטרה לקבל חינוך משפטי איכותי בסטנדרטים אקדמיים גבוהים. המטרה המשותפת לנו ולסטודנטים היא להבטיח שההקפדה על הסטנדרטים האקדמיים לא תפגע בחוויית הלמידה, ותביא לידי ביטוי גם את הקשיים הניצבים בפני כל סטודנט".

מה ההשפעה של אגודת הסטודנטים למשפטים על הפעילות האקדמית?

"האגודה נוטלת חלק פעיל בדיוני ועדת הוראה ויש לה משקיף בְּדִיוּני מועצת הפקולטה. המעורבות באה לידי ביטוי החל משלב ייזום הרעיונות לשיפור חוויית הלמידה בפקולטה, ועד לשלב של אישור שינויים בנוהלי ההוראה ובתקנון הפקולטה. במקרים רבים האגודה יוזמת שינויים ופועלת בתיאום עם מוסדות הפקולטה כדי לגבש אותם לנוהל מחייב. במקרים אחרים, מערבות רשויות הפקולטה את נציגי האגודה בתהליכי החשיבה לביצוע שינויים בתכנית הלימודים או נוהלי ההוראה. כמובן, נציגי האגודה גם מביעים את עמדתם בדיוני ועדת ההוראה או מועצת הפקולטה בנושאים הנוגעים לתלמידים".

שנה א - לומדים לרוץ

הבחירות למועצת האגודה מתקיימות לפי מפתח שנתוני – כל שנתון בוחר את הנציגים שלו מקרב הסטודנטים. הבחירות לשנתון שנה א' אמורות להתנהל על מי מנוחות, הרי רוב הסטודנטים רק עכשיו הכירו זה את זו. למרות זאת, שבעה מועמדים התחרו על המקומות במועצת האגודה.

בין המועמדים משנה א' היה רן פרימוביץ', בן 24 שמשלב משפטים עם יחב"ל.

למה אתה רץ?

"חשוב לי להיות מעורב ולעזור לשאר הסטודנטים, גם בפקולטה וגם בשנתון שלי. חשוב שיהיה נעים, שתהיה אווירה טובה בלימודים וגם שיהיה יותר קל. חוץ מזה, אני אוהב את הדברים האלה. ככה אני רגיל בחיים שלי. אי אפשר רק לימודים, צריך משהו שימלא יותר עשייה. האגודה זו פלטפורמה טובה ליישם את שני הדברים האלה".

אתה לא חושש שזה יפריע לך בלימודים?

"אני בטוח שקצת, אבל אני עובד יותר טוב כשיש לי ריבוי משימות. זה משהו שאני מוכן להקריב בשבילו".

ביחד עם פרימוביץ' התמודד גם לב ריץ', בן 22, שמשלב לימודי משפטים עם התוכנית לתואר מוסמך במנהל עסקים.

מה אתה רוצה לעשות באגודה?

"אני חושב שצריך לנקוט יוזמה. אם יש בעיה כלשהי – צריך לתקן אותה", אומר לב. "האגודה היא הממשק שלנו מול הפקולטה, וכשיש איזשהו קצר בתקשורת, צריך לדעת לגשר על הפער".

 יש משהו ספציפי שאתה רוצה לקדם?

"לוודא שאין חיכוכים מיותרים. וגם, לדאוג לגיבוש המחזור והסטודנטים בפקולטה בכלל, ליצור אווירה פחות תחרותית". באופן טבעי קיים חשש, מצד חלק מהסטודנטים, לגבי שילוב הפעילות באגודה יחד עם הלימודים המאתגרים במהלך השנה.

צריך להפריד בין הדברים", משיא אריאל הכהן עצה למועמדים החדשים. "לכל אחד יש זמן, כל אחד יכול למצוא את הפינה שלו להתנדב, לעזור ולתרום".

יום הבוחר

כל המאמצים של המועמדים התרכזו ליום הבחירות. חלק נכבד מחברי המועצה בשנה שעברה התמודד לכהונה נוספת, כדי לשמר את הידע שנצבר במהלך השנה החולפת וגם, כפי שציין אחד המועמדים, "כי לא הספיקה לי שנה אחת".

על הבחירות מנצחת ועדת הבחירות, המורכבת מנציגי האגודה שבחרו שלא לרוץ פעם נוספת.

יושב הראש הוא משה אשכנזי, סטודנט שנה ג' בפקולטה. "בסופו של דבר המועמדים שייבחרו הם למועצת האגודה, שבוחרת את יושב הראש", מסביר אשכנזי.

 איך עברו הבחירות האלה?

"אנו זוקפים לזכות האגודה, שבשנה שעברה הייתה מאוד פעילה, את העובדה שהתקיימו בחירות פעילות בשלושת השנתונים. היו מקרים בעבר, שלא תמיד נמצאו מספיק מועמדים מכל שנתון".

והפעם?

"היה ביקוש רב. בסופו של דבר הגישו את מועמדותם שישה תלמידים משנה ג', שמונה תלמידים משנה ב' ושבעה תלמידים משנה א'. רק בשנה ד' לא התקיימו בחירות, כיוון שמלבד שניים מהנציגים מן השנה שעברה, רחלי מלר וזיו שוורץ, לא הוגשו מועמדויות".

שיעור ההצבעה משביע רצון?

"ניסינו לעודד את המעורבות של הסטודנטים בבחירות ואכן נרשמו שיעורי הצבעה גבוהים. בבחירות השתתפו כ-600 סטודנטים – כלומר כ-200 סטודנטים בכל שנתון".

מועצת האגודה החדשה: לראשונה, יושבת-ראש

בסוף יום הבחירות התפרסמו התוצאות, ואכן חברים רבים במועצת האגודה בשנה החולפת זכו להיבחר שוב, בהם גם שירה לבנה, נציגת שנה ב'. עם התכנסות מועצת האגודה נבחרה שירה ליושבת-הראש החדשה, האישה הראשונה שנשאה בתפקיד.

למה בעצם צריך את האגודה?

"האגודה דואגת באופן ספציפי לאינטרסים של הסטודנטים למשפטים, אם הם אקדמיים, חברתיים או רווחה. כל אחד עושה את מה שהוא הכי טוב בו – אנחנו מאוד טובים בחברתי ובאקדמי, והאגודה הכללית מאוד טובה ברווחה – כך שיש חלוקת עבודה בינינו. האגודה מספקת מענה אישי יותר לסטודנטים למשפטים – אנחנו מכירים אישית את הנבחרים. לכל שנתון יש את הנבחרים שלו שמייצגים את האינטרסים הייחודיים שלו".

מה אתם עושים בתחום האקדמי?

"לכל שנתון יש נציג אקדמי, ומעליו יש סגן יושבת-ראש אקדמי שמרכז את התחום. אנו בקשר ישיר עם סגן הדיקן, שאחראי על הפן האקדמי מצד הפקולטה. אנחנו מטפלים בפניות אישיות, כגון היעדרויות עקב מילואים וכדומה, אבל גם בנושאים יותר כלליים. כך, למשל, בנוגע למהפך האחרון שנעשה באוניברסיטה לגבי מועדי המבחנים, הבענו את האינטרסים של הסטודנטים למשפטים, שהשינוי פגע בהם. בנוסף, אנחנו מנסים להביא קצת העשרה. לדוגמה, מפגשי 'מאחורי הגלימה' – פגישות אינטימיות יחסית בין סטודנטים לאנשי משפט שמאפשרות להרחיב מעט מעבר לחומר שנלמד בכיתה".

ומלבד התחום האקדמי?

"בתחום החברתי רשמנו כמה הישגים בשנה החולפת: פתחנו את מועדון הסטודנטים, שזכה לכינוי 'החתו"ל', בו הסטודנטים יכול לנוח וליהנות קצת בין השיעורים. בסוף השנה אירגנו את נשף סיום השנה, שהולך והופך למסורת בפקולטה. בנוסף, במהלך השנה היו גם מסיבות פקולטאיות רגילות וגם אירועים אחרים כמו כנסים או אירועי הקרנת סרטים נבחרים על-ידי סגל המרצים".

דובר האגודה ויושב-הראש שלה בשנת תשע"ב, ג'וני גרין, הוסיף כי "אגודת הסטודנטים למשפטים ממשיכה את המסורת העשירה של מעורבות ואקטיביות בחיי הסטודנטים למשפטים. היום, יותר מתמיד, האגודה מצדיקה את קיומה ומוכיחה שוב ושוב שאין מי שיכול לתת מענה לצרכי הסטודנטים שלנו יותר טוב מאגודת משפטים. תפקיד חבר מועצה באגודה הוא תובעני ומאתגר, במיוחד בשל הערוצים והמישורים הרבים בהם פועלת האגודה, ועם זאת הוא מהווה כמובן תפקיד מספק ומעשיר. האגודה גאה ברקורד המרשים שלה, וחבריה שמחים להמשיך להעניק שירותים ומענה לכלל הסטודנטים למשפטים, במגוון תחומים עצום, וברמה הגבוהה ביותר."

חוקרים מהשטח / אדם חפרי-וינוגרדוב

חוקרים רבים מתחרים על הזכות לקבל את מענקי המחקר היוקרתיים של הקרן הלאומית למדע. הקרן היא הגוף הממלכתי המרכזי התומך במחקר העיוני בישראל. התחרות מתקיימת על סמך מדדי מצוינות מדעית ומקיפה תחומי מחקר רבים ומגוונים. ד"ר אדם חפרי-וינוגרדוב, מהסגל הבכיר של הפקולטה, הוא מיחידי הסגולה שהצליחו לקבל מענק כספי גדול מהקרן.

בשנת 2009 הגיש חפרי-וינוגרדוב לקרן בקשה למימון מחקר העוסק בתולדות השימוש בנאמנויות בארץ ישראל ובמדינת ישראל, מאז תקופת המנדט ועד היום. זהו מחקר מתחום ההיסטוריה המשפטית ובעל נגיעה ברורה גם להיסטוריה כלכלית. "לשמחתי, ב-2010 קיבלתי מענק גדול של יותר מ-400 אלף שקל לארבע שנים. למיטב ידיעתי, הוא היה אז המענק הגדול ביותר שהקרן נתנה אי פעם למשפטן", מספר חפרי-וינוגרדוב. קבלת המענק אינה טריוויאלית משום שמשפטנים, כשהם כבר זוכים במענק, מקבלים לרוב מענקים קטנים יותר מאשר חברי סגל בפקולטות אחרות. המענק אינו נכנס, כמובן, לכיסו האישי של החוקר, אלא משמש למטרות המחקר, כגון תשלום לעוזרי מחקר.

לשאלה אם מוצדק שמדינת ישראל תשקיע כ-400 אלף שקלים במחקר משפטי עונה ד"ר חפרי- וינוגרדוב: "ישנם נושאים במשפט אשר כמות המחקר המשפטי עליהם היא עצומה. חופש הביטוי ושאלות אחרות של משפט חוקתי הן דוגמה לכך", הוא משיב. "לעומת זאת, ישנם נושאים אחרים בהם עורכי-דין ורואי חשבון עוסקים יום יום, אך אין עליהם כמעט מחקר". דיני הנאמנות כמעט שלא נלמדו ולא נחקרו בארץ בעבר, ומכאן חשיבותו של המחקר העדכני בנושא. "חיפשתי חומרים לאורך ולרוחב, אך התחום הוזנח בעבר. היכן שמלמדים דיני נאמנות בפקולטות ובבתי ספר שונים למשפטים בארץ, בדרך-כלל מרצה מן החוץ אמון על כך ולא הסגל הפנימי", הוא מתאר. לדבריו, נושא הנאמנויות "חי" למעשה בארץ רק בפרקטיקה, והאקדמיה כמעט שלא עסקה בו.

ביקשנו מד"ר חפרי-וינוגרדוב לשתף אותנו בתוכן המחקר. המחקר מחולק לכמה מאמרים אשר חלקם כבר פורסמו וחלקם עתידים להתפרסם בכתבי עת נחשבים כגון Law and History Review ו- Law and Social Inquiry.

מלכוד 22 נוסח היישוב החדש

חלקו הראשון של המחקר עוסק בשימוש בנאמנויות פרטיות בקרב המתיישבים הציונים בארץ בתקופת המנדט. חפרי-וינוגרדוב מגלה במחקרו נקודה מעניינת: "בית המשפט העליון בתקופת המנדט קבע שלא קיימת, נכון לאז, נאמנות פרטית בארץ. בפועל גיליתי שהמתיישבים הציונים עשו דווקא שימוש רב מאוד בנאמנויות, כולל נאמנויות פרטיות". עוד יותר מעניין לגלות שהמתיישבים השתמשו בנאמנויות, הלכה למעשה, כדי להזרים ארצה את כספם של יהודי גרמניה הנרדפים. "הגרמנים הגבילו את הוצאת הכסף מגרמניה. זאת אומרת שיכולת (עד פרוץ המלחמה) לעזוב את גרמניה, אך נאלצת להשאיר את כספך מאחור", מתאר חפרי-וינוגרדוב. "היות שהבריטים נתנו אישור הגירה, מחוץ למשטר המכסות, רק למי שהביא כסף בסכום מסוים (שעלה בהדרגה) לארץ ישראל, נוצר "מלכוד 22", אשר הכביד מאוד על יהודי גרמניה הנאצית לעזוב את ארצם". ההסתדרות הציונית הצליחה לעצב קונסטרוקציה מורכבת, בהתבסס על מודל נאמנותי, וכך אפשרה ל-52 אלף יהודים לערך להגר לא"י ולהביא עמם חלק גדול מרכושם.

החלק השני של המחקר מקיף היסטוריה חקיקתית של חוק הנאמנות משנת 1979. "השאלה שעניינה אותי היא איך הגיע החוק שלנו להיות חסר תקדים נכון לזמן חקיקתו", מתאר חפרי- וינוגרדוב. מסתבר שתהליך החקיקה ארך 14 שנה, והפתרון יוצא הדופן שהתקבל שיקף את הפרקטיקה, שהתעצבה בארץ, יותר מאשר את הבסיס המושגי של מוסד הנאמנות, שהתעצב בשיטות משפט שהתמודדו עם מושג הנאמנות לאורך תקופה ארוכה יותר, כמו אנגליה וארה"ב. "נוצר לנו חוק מאוד מיוחד שדומה, במפתיע, דווקא לחוק הנאמנות של הרפובליקה העממית של סין משנת 2001", מגלה לנו חפרי-וינוגרדוב.

ד"ר אדם חפרי-וינוגרדוב

המושכים בחוטים 

חלקו השלישי והאחרון של המחקר אינו היסטורי. הוא עוסק בתהליך עיצובו של הסדר מיסוי הנאמנויות הישראלי, שנוסף לפקודת מס הכנסה בשנת 2005. "עד 2005 למעשה לא היה הסדר כזה בארץ", מסביר חפרי-וינוגרדוב. "משפטנים ובעלי מקצוע רבים הגיעו למסקנה שנאמנויות 'אמיתיות', שאינן הדירות ואינן לטובת צעירים, פטורות ממיסוי; ואלה הפכו למעין 'חור' ברשת המיסוי הישראלית." השימוש בפער המיסוי הזה יכול ללמד אותנו על ההקשר שבו הפכה מדינת ישראל ממדינה סוציאליסטית ענייה למדינה עשירה יותר ושוויונית פחות. "כשרשות המסים סוף סוף התיישבה לחוקק הסדר מיסוי נאמנויות ב-2002, שני עורכי-דין ורואה חשבון שהיו מהמובילים בניצול פער המיסוי בנושא, הצטרפו לנציגי רשות המסים בעבודה על ההסדר החקיקתי שנועד לסגור פער זה", מספר חפרי-וינוגרדוב. "איך קורה שאנשי מקצוע פרטיים, שהרוויחו ממצב בו אין מיסוי, פועלים נגד האינטרס של חלק מלקוחותיהם?" הוא שואל. מה שקרה פה, לטענת חפרי-וינוגרדוב, הוא שרשויות המדינה נזקקו למקצוענים שידעו לפצח את האגוז הקשה של מיסוי הנאמנויות. "רשות המסים הצליחה לגרום לשלושה בעלי מקצוע להבחין בין האינטרסים של הלקוחות שלהם לבין האינטרס שלהם עצמם, ולתרום ליצירת הסדר חדש ומורכב, שבעצמו מצריך העסקה אינטנסיבית של עורכי-דין ורואי חשבון", הוא מוסיף. לדברי חפרי-וינוגרדוב, נושא הנאמנויות עבר עד כה "מתחת לראדאר" של האקדמיה המשפטית בישראל. ייחודו של המחקר גם בכך שהוא עוסק, מצד אחד, בבניית המדינה ובהגשמת הציונות על-ידי הצלת הונם של יהודי גרמניה, ומצד שני עוסק גם בנושא האקטואלי של שוויון בישראל. "נאמנות היא אחד הכלים המרכזיים בהם עושים בעלי ממון שימוש על מנת להפוך לבעלי ממון רב יותר", הוא מנמק.

מבט מבפנים על התקשורת האמריקאית ובית המשפט העליון/ ראיון עם דליה ליטוויק

דליה ליטוויק, עיתונאית אמריקאית המסקרת את בית המשפט העליון של ארצות הברית עבור מגזין Slate, תעביר השנה קורס בפקולטה ובו תעסוק ביחס התקשורת האמריקאית לבית המשפט העליון, יחס שהיא מתארת כ"תסמונת שטוקהולם".

כמדי שנה, הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית מזמינה מספר מרצים אורחים מחו"ל להעביר קורסים לתלמידי הפקולטה בנושאים נבחרים. אלו באים ממגוון תחומי משפט, כגון שופטים ואנשי אקדמיה. עם המרצים האורחים השנה נמנית העיתונאית דליה ליטוויק, עורכת בכירה במגזין האינטרנטי הנודע Slate. ליטוויק, שהייתה לעיתונאית-הרשת הראשונה שסיקרה את בית המשפט העליון של ארצות הברית, תעביר קורס העוסק במערכת היחסים המיוחדת שבין בית המשפט העליון של ארצות הברית לבין סגל העיתונאים המסקר אותו.

מה מייחד את הסיקור העיתונאי בארצות הברית?

"העיתונות האמריקאית משוחדת לטובת בית המשפט, לטובת המיתוס שבית המשפט מנסה לשדר".

למה הכוונה?

"המיתוס של השופטים כיצורים א-פוליטיים. שכשהם עוטים על עצמם את הגלימה השחורה אין להם אידיאולוגיות ואין להם אג'נדות, הם רק מחליטים לפי החוק".

דליה מספרת על טקסי ההשבעה של השופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית, שמהווים לדבריה "קרקס תקשורתי" בן שבוע.

מאיפה זה נובע?

"אמריקאים הם מאוד רומנטיים, בייחוד ביחס לבית המשפט העליון", היא מסבירה. זו מעין דת חילונית. אפילו בניין בית המשפט העליון, הארכיטקטורה שלו, היא של כנסייה או מקדש יווני. אני חושבת שאם ישראלים יראו את זה הם יצחקו".

התדמית הזו היא דבר טוב או דבר רע?

"זה גם וגם. זה טוב כי זה מחזק את העצמאות של הרשות השופטת. אבל במקביל זה לא ריאליסטי לחשוב שלשופטים אין אידיאולוגיה. צריכים להיות ביקורתיים ולהבין שבית המשפט משפיע, במיוחד בגלל התפיסה הרומנטית שלו כסמל".

ואיך העיתונות האמריקאית משפיעה על התדמית הזו?

"היא מגינה על המיתוס הזה", טוענת דליה. "צריך להבין, מדובר בסגל עיתונאי קטן יחסית, מחד, אבל מאוד ממוקד מאידך. מדובר בכ-40 עיתונאים בסך הכול, שרק הם מסקרים את בית המשפט העליון. רובם עושים זאת כבר עשרות שנים".

את בעצמך חלק מהסגל העיתונאי שמסקר את בית המשפט העליון. איך את מסתכלת על הנושא מבפנים, על אופן העבודה?

"צריך לזכור שבית המשפט העליון בארצות הברית שונה מאוד ממה שאתם מכירים כאן בישראל. הוא מטפל בכ-70 מקרים בשנה, ופעיל רק חודשים ספורים בשנה. כביכול, יש הרבה זמן פנוי לעיתונאים, אבל אנו מפצים על כך בתחקירים מעמיקים. אני חושבת שכדי לסקר היטב את בית המשפט העליון חובה באמת לקרוא את כל החומרים, כל ההחלטות ופסק הדין בנושא."

ואיך היית מאפיינת את היחס של העיתונאים לבית המשפט?

"הייתי מתארת את זה כ'תסמונת שטוקהולם'. הם שבויים במיתוס. יש מעין הסכם ג'נטלמני, לפיו זו מחויבות של העיתונאי להגן על הלגיטימציה ועל התדמית של בית המשפט העליון."

כיצד הדברים באים לידי ביטוי?

"בין השאר בבחירה של מושא הסיקור. העיתונאים מסקרים את בית המשפט כאילו ש'החוק והמשפט' עצמם חיים. השופטים אינם חלק מהסיקור. זה מעין הסכם ג'נטלמני, במסגרתו כל ידיעה על השופטים עצמם נחשבת לרכילות ולא לעיתונאות אמיתית."

שפיטה נשית ושפיטה גברית

במקביל לקורס, שיעסוק כאמור ביחס התקשורת לבית המשפט, ליטוויק שוקדת על כתיבת ספר שיבחן את יחס הציבור האמריקאי לנשים בבית המשפט העליון.

"זה משהו שהישראלים, אולי, לוקחים אותו כמובן מאליו", היא אומרת, "אבל אצל האמריקאים המצב שונה. העובדה שיש שלוש נשים בבית המשפט העליון, ושבסך הכול מאז הקמתו כיהנו בו ארבע נשים לאורך ההיסטוריה, מוביל לשיח ער בציבור האמריקאי."

מה בעצם השאלה שאת חוקרת?

"השאלה היא האם נשים שופטות באופן שונה מגברים. זה עלה בעבר כשהשופטת אוקונור הייתה לשופטת הראשונה בבית המשפט העליון. השיח האקדמי התפתח בשאלה כיצד השפיטה הנשית תהיה שונה. אבל אז מונתה השופטת גינזבורג, והיא לא הסכימה עם השופטת אוקונור על כלום."

השיח הזה ממשיך גם היום?

בוודאי. כששאלו את הנשיא אובמה מה התפיסה שלו לגבי בית המשפט העליון הוא טען שחסרה לו אמפתיה. רבים קישרו את זה לנשיות, ואכן אובמה מינה שתי נשים, את השופטת סוניה סוטומיור ואת השופט אלנה קגן".

נראה שזה חוזר לשאלה האם לשופטים יש אג'נדה.

"נכון. עד עכשיו נמנעו בארצות הברית מלעסוק יותר מדי ברקע של השופטים – האם שופטים קתולים מחליטים אחרת משופטים פרוטסטנטים או שופטים יהודים. אבל ברור שזה משנה. עכשיו השופטת גינזבורג עומדת לפרוש ועולה השאלה האם צריך למנות במקומה אישה נוספת, ושוב חזרנו לשאלות בדבר השיפוט הנשי. אני בודקת האם וכיצד נשים שופטות אחרת, והאם זה טוב."

ליטוויק היא קנדית במקור, אשר עברה לארצות הברית. היא למדה באוניברסיטאות ייל וסטנפורד, ומצאה עבודה במשרד עורכי-דין שהתמחה במשפטי גירושין. "זו הייתה עבודה מאוד לא נעימה עבורי", היא מספרת, "ולבסוף התפטרתי. במשך תקופה ארוכה לאחר מכן לא עבדתי, עד שבמקרה הייתי בוושינגטון בזמן שבית המשפט העליון דן בפרשת הפרת ההגבלים העסקיים של חברת מיקרוסופט. המגזין ביקש שאסקר עבורו את הנושא, ולאחר מכן הפכתי להיות כותבת קבועה שם. כבר 13 שנים שאני מסקרת את בית המשפט העליון."

אז למה החלטת ללמד?

"זו לא הפעם הראשונה שאני מלמדת. העברתי כבר גרסאות דומות של הקורסים שלי באוניברסיטת ג'ורג'יה ובאוניברסיטת וירג'יניה. אני אוהבת ללמד. לסטודנטים יש גישה אמביוולנטית כלפי בית המשפט – כלפי המיתוס שלו. הם יודעים שזה לא ריאליסטי לחשוב ששופטים הם ניטרליים לחלוטין, אבל הם רוצים להאמין שזה המצב."

למה הגעת לישראל?

"מכמה סיבות. קודם כל, יש לי שני ילדים, בני 7 ו-9, ורציתי שתהיה להם שנה בישראל. גם ההורים שלי פה וככה הם יוכלו לבלות שנה עם הנכדים. חוץ מזה, גם בגלל הספר שלי. ידעתי שאם אשאר באמריקה לא אתקדם בכתיבה."

ומה לגבי הקורס?

"פרופסור דוד אנוך שמע שאני מתכננת להגיע לישראל לשנה והזמין אותי להעביר את הקורס. שמחתי מאוד כי ידעתי שאחרת אשאר בבית כל היום, אעבוד על הספר ואשתגע לאיטי."

צדק צדק תרדוף

מרכז מינרבה באוניברסיטה העברית מאגד ערבי עיון, כנסים וסדנאות לקידום זכויות האדם * מנהלת הפרויקט לצדק מעברי, סיגל הורוביץ, מספרת על הכנס האחרון * תומר הרמתי, אחד מתלמידי הסדנה לצדק מעברי בעבר, מספר על חוויה ייחודית ברואנדה וטנזניה במסגרת פרויקט של המרכז.

בסוף חודש נובמבר 2012 התקיים כנס בן שלושה ימים מטעם מרכז מינרבה לזכויות אדם באוניברסיטה העברית. הכנס עסק בנושא הצדק המעברי, שהוא אחת מהתמחויותיו של מרכז מינרבה. סיגל הורוביץ, תלמידה לתואר דוקטור ועמיתת הוראה בפקולטה, היא מנהלת הפרויקט לצדק מעברי (transitional justice) במרכז מינרבה ועמיתת מחקר בפרויקט על שיפוט בינלאומי אפקטיבי. "הנושא של צדק מעברי הוא תחום העוסק בגישות משפטיות ובגישות חברתיות לא-משפטיות, שבאמצעותן מתמודדות חברות עם עוולות העבר כדי להבטיח לתושביהן עתיד של שלום, דמוקרטיה, שלטון חוק וכיבוד זכויות אדם", מסבירה הורוביץ. אלו חברות הנמצאות בתקופת מעבר ממקום של סכסוך או דיקטטורה ורוצות לעבור למקום של שלום או דמוקרטיה, תוך התמודדות עם העבר.

הכנס בחן את השאלה איך צדק מעברי מתקיים בתוך דמוקרטיה, מביא לדמוקרטיה או מחזיר אליה, ומהם המתחים בתהליכים אלו. בכנס השתתפו 30 מומחים מכל העולם, ביניהם גם ד"ר תומר ברודי, ד"ר גיא פסח ופרופ' רותי טייטל (מרצה אורחת בפקולטה השנה). הכנס עסק גם בהקשרים הישראליים של צדק מעברי. הורוביץ הזכירה בהרצאתה את ועדת החקירה הממלכתית משנת 2000 ("ועדת אור") כדי להצביע על מנגנונים שונים של צדק מעברי המתקיימים בישראל. "לוועדת אור היו גם מטרות פרטיות הנוגעות לאחריות אישית, כלומר מי תקף ומדוע, וגם מטרות חברתיות רחבות יותר, כמו הכרה בקורבנות והשבת הצדק על כנו", מסבירה הורוביץ. "המטרות הרחבות יותר מתקשרות לצדק מעברי". מרכז מינרבה מארגן כנסים רבים, גם כדי לחשוף סטודנטים לנושא וגם כדי לחשוף לנושא את הקהל הרחב בישראל והקהילה הרלוונטית הבינלאומית. "זהו תחום אינטר-דיסציפלינארי הכולל גם יחסים בינלאומיים, מדעי המדינה ועוד", אומרת הורוביץ. "אנשים הגיעו מכל העולם להיות קהל בו. זהו כנס מקצועי לכל דבר ועניין".

נוסף לכנסים המרשימים, המרכז מארגן גם ימי עיון לקהל הרחב וסדנאות שבהן יכולים להשתתף סטודנטים בפקולטה. הסדנאות מתמקדות בכל פעם באזור אחר בעולם. תומר הרמתי, בן 28, סטודנט שנה ד' למשפטים, השתתף לפני כשנתיים בסדנה העוסקת בצדק מעברי ברואנדה. הסדנה כללה 14 מפגשים ונסיעה בת עשרה ימים לרואנדה ולטנזניה. "מבחינה אקדמית נחשפתי לתחום שהיה לי חדש ומרתק. אנחנו לא רגילים לחשוב על המשפט ככלי לקדם מטרות חברתיות רחבות כמו פיוס ושלום. כסטודנט למשפטים אתה פחות חושב על זה כך, וזה מאוד קסם לי", משתף תומר. גולת הכותרת של הקורס הייתה הנסיעה, שאחת ממטרותיה הייתה לבחון את רואנדה כ .case study-"האסון ברואנדה הוא בממדים ענקיים, ובהתאמה הדברים שעשו שם אחריו השאירו אותנו פעורי פה", מסביר תומר. במהלך מלחמת האזרחים ברואנדה בשנת 1994 התרחש רצח-עם המוני שגבה את חייהם של מאות אלפי קורבנות. "הסיטואציה ברואנדה היא קיצונית כך שהפתרונות היו בהיקף רחב מאוד. ישנם מנגנונים של צדק מעברי המביאים אנשים שרצחו את שכניהם לעמוד אל מול בני משפחות הקורבנות", מוסיף תומר.

מנגנון הגצ'אצ'ה - הילינג חברתי

 אחת הדוגמאות המרכזיות למנגנונים של צדק מעברי היא הגצ'אצ'ה, בתי המשפט הקהילתיים לנאשמי רצח-העם (ג'נוסייד). אחת ההחלטות האמיצות, או מעוררות המחלוקת, שהגיעו אליהן ברואנדה היא שכל מי שהשתתף באופן פעיל בג'נוסייד ייתן על כך את הדין. "זוהי גישה מאוד קיצונית לאחריות אינדיבידואלית", מסביר תומר. "המשמעויות הן שבמדינה לא כל כך גדולה, בסדר גודל של כ-11 מיליון תושבים, יש להעמיד לדין מאות אלפי אנשים. לכאורה הדבר לא נשמע סביר, אבל הם עשו זאת בדרך מתוחכמת של בתי דין קהילתיים." תומר מתאר תמונה בה כל הכפר יושב על הדשא ומאזין לעדויות, שומע את הקורבן והתוקפים ואת הכרעת הדין. אנשים מכל הקבוצות האתניות נפגשים ומשתפים פעולה בפרויקט משותף של כל הקהילה. "מעבר לכך שזו שיטה יעילה להעמיד לדין כמויות גדולות של אנשים, זה סוג של 'הילינג חברתי'. ההעמדה לדין לא מגיעה מלמעלה, מטריבונל בינלאומי, אלא הקהילה עצמה מעמידה לדין – יש פה אקט של ריפוי", אומר תומר. המשמעות האישית של תהליך מסוג זה היא מאוד גדולה. מבקשים מאדם שהיה קורבן לסלוח לאדם אחר, שרצח את המשפחה שלו, או לחיות איתו באותו הכפר. התיאור הוא של תהליך תובעני מאוד: "זה תהליך שדורש המון מהחברה ומהאינדיבידואלים שבתוכה. אנחנו קיבלנו 360 מעלות של מורכבות הסיטואציה, וזה הימם אותנו", הוא מספר. מובן שבתהליך מסוג זה קיים גם מתח בין הטריבונל הבינלאומי למנגנוני השיפוט המדינתיים ברואנדה: "יש יתרונות בכך שטריבונל בינלאומי שופט חלק מהנאשמים, ומצד שני, החיסרון הוא בתהליכים עצמם שמבקשים לקדם", מסביר תומר. "אם המטרה היא בסופו של דבר להביא את החברה למקום יותר טוב, אז לא בהכרח מי ששופט חייב להיות טריבונל בינלאומי." במהלך הנסיעה ביקרה הקבוצה גם בטריבונל הבינלאומי בטנזניה. "זו הייתה חוויה מאוד מעניינת לראות איך טריבונל עובד, כי ממש רואים את העולם, נציגי הקהילה הבינלאומית, מתכנסים וחורצים את הדין", מספר תומר. "יש בזה אמירה מאוד חזקה, לא רק 'אתה פגעת בי ולכן אתה אשם', אלא זה הקהילה הבינלאומית באה ואומרת: המעשים האלו לא מקובלים עלי." תומר מספר על אירוע מעניין שנכח בו, נאום הסיכום ביום האחרון של משפט שנמשך כ-11 שנה. "האדם הזה היה חלק מהמפלגה השלטת שביצעה את רצח העם ואחד האחראים העיקריים לרצח", הוא מסביר. "הוא נתן נאום סיכום על פיוס ושלום, סיטואציה מאוד מוזרה במיוחד עבור אנשים שהגיעו מרואנדה וראו מה האיש הזה עשה".

מנגנון ה-TIJ – ענישה משקמת

כ-20 שנה לאחר הג'נוסייד, הרוב כבר נשפטו וחלקם ישבו בבתי כלא. "עוד משהו מדהים שראינו לגבי ענישה הוא שהיא מכוונת לשיקום החברה", משתף תומר. ברואנדה הגיעו די מהר למסקנה שאין טעם לכלוא את כולם והעלויות מבחינת המדינה הן בלתי נסבלות. 

"אז הגיעו לאיזה שהוא סידור, שאנשים ישבו בכלא אבל תהיה להם גם אפשרות אחרת. זאת, בתנאי שהודו במעשיהם – עוד מנגנון שנועד לקדם את ההכרה בתוך החברה". אחד המנגנונים השיקומיים הללו הוא ה-TIJ, מעין עבודות שירות למען הקהילה, כגון בניית כבישים ובתי ספר. "אחת החוויות הכי המשמעותיות שהיו לנו היא שהלכנו לפגוש קבוצת TIJ", משתף תומר. הפגישה של הסטודנטים עם הקבוצה הייתה לאחר שכבר נחשפו לאזורים בהם התקיים ג'נוסייד. "כשהגענו לקבוצת ה-TIJ היינו מאוד טעונים. זה שבר אותנו. ראינו אנשים רגילים, ברמות הכי נמוכות, לא ראשי מדינות, פשוטים, כפריים, שברי אדם. אתה מסתכל עליהם ואתה לא יודע מה אתה מרגיש כלפיהם. אם אתה שונא אותם או מרחם עליהם", מתאר תומר בכאב. "נראה שהם לא יודעים בכלל למה הם עשו את זה, הם לא נראים כמו האנשים שאנחנו מדמיינים כשאנחנו מדמיינים רוצח בכוונה תחילה, אלא כמו אנשים רדופים". יש תחושות שלא ניתן לקבל בכיתת לימוד ואלו התחושות שמתאר תומר במפגשו עם קבוצת ה-TIJ. "המגע הבין-אישי חושף לך עד כמה המורכבות היא עמוקה וכמה אנחנו רגילים להתרכז בקורבנות, אבל בסופו של דבר יש פה חברה שלמה ואנשים שהשתתפו בג'נוסייד הם חלק ממנה."

מה עושים עם זה הלאה?

"אני חושב שהשורה התחתונה היא שאנחנו יצאנו משם overwhelmed, עכשיו השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה ואיך. ברואנדה, בסופו של דבר, עם כל המורכבות אנחנו רואים משהו שעובד. מדינה שעד לפני 20 שנה אף אחד לא נתן לה סיכוי בכלל. מה שקרה שם זה אחד הפשעים האיומים בהיסטוריה, ולמרות כל הקשיים את רואה מדינה מתפקדת.

מבחינה כלכלית היא מהמובילות באפריקה, יש רוב נשי בפרלמנט והיא בתהליכי פיוס מאוד מתקדמים. למרות כל הקשיים האישיים והדילמות שקורעות את הלב, אנשים מגויסים לתהליך. אנשים שעברו התעללויות נוראיות אומרים: אני רוצה להמשיך הלאה. גם אם אני לא רוצה לסלוח, אני חייב לסלוח. גם אם אני לא רוצה לראות את האדם הזה מולי, אני חייב. הם מקבלים את זה ומשלמים מחיר אישי מאוד כבד". תומר לקח את החוויה באופן אישי. "בסופו של דבר משקיעים בנסיעה הזו משאבים עצומים והיא גם נותנת לך המון ברמה האישית. אני מקווה שאוכל לתת לזה ביטוי בתפקידים שאמלא בעתיד."