חילופי סטודנטים – הזדמנות לראות עולם

סופי קוסשוילי

הקיץ שבא עלינו לטובה (ולחמה) וסיום תקופת המבחנים, מעלים אצל כולנו פנטזיות על טיול ממושך לחו"ל. אלא שאחרי מחשבה מהירה על מועדי ב', בחירת הקורסים לשנה הבאה והניסיון לצלוח את החום הישראלי, אנחנו נזכרים שאנחנו סטודנטים למשפטים ואז הפנטזיות נעלמות. 
אז זהו, שלא – תוכנית חילופי הסטודנטים שמפעילה הפקולטה מזה עשר שנים מאפשרת לסטודנטים ליהנות מדי שנה מחוויית לימודים ייחודית שאין כדוגמתה באוניברסיטה העברית. לקראת מחזור חילופי סטודנטים נוסף של הפקולטה, תפסנו את פרופ' גיא הרפז, ראש תוכנית חילופי הסטודנטים ותוכניות בינלאומיות אחרות בפקולטה למשפטים, לשיחה קצרה, ובה סיפר לנו על התוכנית מנקודת מבטו.

פרופ' הרפז, אז מהי בעצם תוכנית חילופי הסטודנטים של הפקולטה?
מדובר בהסכמים בין הפקולטה למשפטים לבין פקולטות למשפטים ברחבי העולם, במסגרתם נוסעים סטודנטים של הפקולטה לסמסטר אחד או שניים ללמוד במוסד אקדמי בחו"ל, וחלק מן המוסדות שולחים את הסטודנטים שלהם ללמוד סמסטר אחד או שניים כאן באוניברסיטה.  
תוכנית החילופים התחילה בפקולטה לפני כעשר שנים, ביוזמתם של  הדיקן דאז פרופ' יואב דותן ושל פרופ' מרגית כהן. מאז ועד היום, בכל שנה טסים בין חמישים לשבעים סטודנטים מהפקולטה למוסדות שונים בחו"ל, בהתאם להקצאות שהתקבלו, ומגיעים אלינו כשלושים סטודנטים זרים. כיום יש לפקולטה הסכמים עם כ-25 מוסדות בצפון אמריקה, אירופה, אסיה ואוסטרליה. מדובר ברשת אקדמית איכותית מאוד, והסטודנטים זוכים להגיע למוסדות מובילים בעולם כמו קולומביה, סטנפורד, ברצלונה ועוד.

מה החשיבות שאתה רואה בתוכנית החילופים? מה הערך המוסף לסטודנטים המשתתפים בה? 
אני רואה שלוש חשיבויות עיקריות בתוכנית:
האחת היא ברמה האקדמית: התוכנית מאפשרת לסטודנטים שלנו לנסוע למוסד זר מעולה, ללמוד שם בשפה זרה, להתנסות בשיטת משפט זרה וליהנות מחוויה בינלאומית. הלימודים במוסד אקדמי מוביל חושפים את הסטודנטים למציאות המשפטית הגלובלית ומאפשרים להם להבין את המערכת המשפטית העולמית בצורה טובה יותר. הסטודנטים מעשירים את עולמם האקדמי, משפרים את השליטה בשפות זרות, מכירים רעיונות חדשים, שיטות הוראה וגישות שונות. 
חשיבות שנייה היא ברמה החברתית-האנושית. אני מאמין שהחיים הם פסיפס של חוויות, והתכנית מאפשרת לסטודנטים להתנסות בחוויה חד-פעמית ומיוחדת של חיים סטודנטיאליים במקום זר, להכיר אנשים חדשים, ליצור קשרים בינלאומיים ולהסתדר בשפה זרה. 
המישור השלישי הוא המישור של הפקולטה – התוכנית מאפשרת לפקולטה ליצור קשרים אסטרטגיים עם מוסדות מובילים בעולם ולהשתלב במגזר המשפטי הגלובלי. התכנית עובדת בשני הכיוונים, כך שגם קבלת הסטודנטים מחו"ל חושפת אותם לעולם המשפטי בישראל.  

האם הנסיעה לא פוגעת ברצף הלימודים?
אכן, לפעמים זה מסרבל את ההליך הלימודי ומכביד; אבל בסך הכול הפקולטה מאוד גמישה למען התלמידים ועושה דרך ארוכה כדי להקל על הסטודנטים שנוסעים. כמו לכל דבר גם לכך יש עלות מנהלית מסוימת, אבל עלות זו בטלה בשישים בהשוואה ליתרונות של החילופים.

מה מייחד את התוכנית של הפקולטה לעומת פקולטות אחרות באוניברסיטה ולעומת פקולטות אחרות למשפטים בארץ?
הייחודיות של התוכנית בפקולטה מתבטאת בכמה היבטים. הפקולטה מנהלת את תוכנית חילופי הסטודנטים בנפרד מהתוכנית הקיימת של האוניברסיטה, כך שהיחידה של הפקולטה היא אוטונומית לחלוטין, עם מנהלה ותשתיות נפרדות שאינן תלויות בתהליכים שמתרחשים באוניברסיטה. נוסף לכך, יש הבדל ניכר בכמות ובאיכות של המוסדות אליהם נוסעים הסטודנטים בפקולטה. הפקולטה מנהלת הסכמי חילופים נפרדים מאלה שיש לאוניברסיטה, והיא מקבלת הקצאות רבות יותר, וזאת מבלי להתפשר על איכות המוסדות והלימודים בהם. לרוב הקבלה לתוכנית דרך הפקולטה היא מובטחת, הטיפול הוא במגרש הביתי שלך, והכל נעשה באופן קטן ואינטימי. השנה ישנה נוכחות ייחודית של הפקולטה בלונדון, ב-CTLS – מוסד משפטי בינלאומי שהפקולטה שותפה להקמתו, לניהול שלו ולהוראה בו. לא אתבייש לומר שהפקולטה מפעילה את אחת מתוכניות החילופים הכי טובות בעולם, מבחינת כמות ואיכות המוסדות המשתתפים, ודרך ההתנהלות עמם.

מי מממן את הנסיעות? 
התוכנית בעיקר ממימון פקולטטי. הנהלת האוניברסיטה מספקת תמיכה צנועה, אך רוב הכסף מגיע מהפקולטה. השנה הדיקן הנוכחי, פרופסור יובל שני, מצא תמיכה פנימית וחיצונית נוספת לטובת סטודנטים נזקקים, אבל כל התוכנית עצמה ברמה השוטפת היא מתקציב הפקולטה.

יש שיח בפקולטה על כך שהחילופים מיועדים לבני עשירים בלבד, ומי שידו אינו משגת לא יכול לעשות זאת. מה דעתך על כך? האם יש פתרון לסטודנטים במעמד סוציו-אקונומי נמוך?
אכן יש בעיה, בעיקר במוסדות כמו בלונדון וצפון אמריקה שבהם העלויות גבוהות מאוד. עם זאת, הבעיה לא כל כך חריפה מכיוון שבחלק מהמוסדות עלות המחיה היא מאוד זולה ביחס לירושלים, וניתן לנסוע לשם. הפקולטה מנסה כל שנה להעלות את התמיכה הניתנת לסטודנטים, ומספקת בכל שנה מענה משמעותי במלגות תמיכה הניתנות לסטודנטים מתקשים, בסך כולל של כ-25 אלף דולר. מלבד זאת, הפקולטה מממנת את כרטיס הטיסה של הסטודנטים היוצאים. הפקולטה פועלת ללא הפסקה על מנת לגייס עוד ועוד כסף כדי לאפשר לכל אחד להצטרף לתוכנית, ולמנוע מצב שבו מישהו יכול ורוצה להשתתף אך אינו מצליח מבחינה כלכלית.

חוויה בלתי נשכחת
פרופ' הרפז לא רק עוסק בספקולציות על החוויה הזו. כמי שהשתתף בעצמו בתוכנית חילופים בעודו סטודנט צעיר הוא מסכם את החוויה כהתנסות ייחודית ומעניינת, שהשאירה אצלו טעם טוב מהחוויה הסטודנטיאלית. 
לאור כל זאת, אנחנו לא יכולים שלא להצטרף להמלצתו של פרופסור הרפז, ולעודד את כל מי שמעוניין ברעיון של חילופי סטודנטים ליצור קשר בתחילת שנת הלימודים עם פרופסור הרפז במייל:Guy.Harpaz@mail.huji.ac.il .
ולמחליפים הטריים – בהצלחה! תנסו לא להוציא לנו יותר מדי את העיניים בפייסבוק...

נותנים סיכוי לעברייני נוער

אורית לוי-ינובסקי

כמה פעמים בחיים שמענו את צמד המילים הללו, "עבריינות נוער"? אילו אסוציאציות עולות בראשנו כשאנחנו שומעים, שוב, את האוקסימורון הזה? אולי התרגלנו לזה כל כך, שבכלל לא שמנו לב שמדובר בנושא שהוא אוקסימורוני מעצם מהותו. 
פנימיות, בתי ילד, סמים, נשירה, עובדים סוציאליים, משרד הרווחה,  טיפול, גמילה, כלא אופק, והמשפט... אוהו, המשפט... איפה הוא בסיפור? הוא בכלל חלק ממעגל הטיפול הזה? אנחנו בכלל רוצים אותו בממשק עם הנערים האלה? לְמה הוא מועיל?
כל שאלה כזו, וכל אלה שעוד לא נשאלו כאן, הן נושא לדוקטורט בפני עצמו – לכל הפחות.
ותשובות ברורות אין.

בניגוד לחשיבה המקובלת, עבריינות נוער מצויה בכל השכבות החברתיות, בקרב נערים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ובין "בני טובים", בין שמדובר בבנים להורים המכורים לסמים ובין  שמדובר בבנים להורים שומרי חוק.

סוגי העבירות המאפיינים בני נוער הם בעיקר עבירות אלימות (תקיפה, החזקת סכין ודומיהן, וכמובן עבירות על רקע לאומני), עבירות סמים, עבירות תנועה (לרבות נהיגה בשכרות), עבירות מין וכן הלאה.

בישראל כיום, יחס החוק לעבריינות מסוג זה הוא שונה לחלוטין מהיחס הניתן לעבירות בגירים. ככלל, יחס רשויות האכיפה והשפיטה במדינות המערב סלחני ומתחשב יותר כלפי עבריינים קטינים לעומת בגירים. הגישה היא בעיקרה חינוכית-שיקומית, ומטרתה לנסות להוציא את הצעיר ממעגל העבריינות ולשלבו חזרה בקהילה ובמסלול חיים "נורמטיבי", נקי מפשיעה.

נוסף לכך, מקפידים באופן מיוחד לשמור על זכויותיו של העבריין הקטין, תוך דאגה עצומה למצבו הנפשי העדין. הדוגמא הקלאסית היא הפירוט המפורש בחוק של הנהלים שיש לנקוט בעת מעצרו של קטין, הן כחשוד והן כעד, כמו גם של התנאים בתאי המעצר ושל האפשרות להיוועץ בעורך דין. החוק מתיר נוכחות הורה בחקירה בתנאים מסוימים, ומאפשר למסור עדות שלא על דוכן העדים ולא בתפאורה של בית משפט קלאסי (מתחת לגיל 14).

אחת השאלות הגדולות המטרידות את העוסקים בעבריינות נוער היא שיקול הדעת שניתן למערכת בתי המשפט לנוער: המחוקק הותיר למחליטים המשפטיים בעניינו של קטין "דלת פתוחה" לבחון את המתח  בין שיקומו לענישתו, ובין חוק העונשין לחוק הנוער, הדוחק להשיב את הקטין למעגל הנורמטיבי. האם שיקול הדעת הנרחב הותיר דלת פתוחה לרווחה עד כדי הפיכתה ל"דלת מסתובבת"? או שמא זו דלת הפותחת צוהר לעתיד מבטיח יותר ?

ארגונים וגופים רבים פועלים במגוון דרכים וצורות למנוע עבריינות נוער, לטפל בעבריינים ולשקמם, ולצמצם את תופעת הנערים בסיכון בכלל. שוחחנו עם מור הרניק-בלום, סטודנטית שנה ג' בפקולטה, שהגיעה לתוכנית "סיכויים" של ארגון ידידים – והתאהבה.
ארגון ידידים הוא ארגון שכולו למען נערים ונערות בסיכון והוא פועל במישורים רבים. הרניק-בלום ריכזה את תכנית "סיכויים", שמטרתה למנוע עבריינות חוזרת בקרב בני נוער. בתוכנית זו היא נפגשה עם נערים על כל "הרצף העברייני": החל באלו שזו להם העבירה הראשונה, עבור דרך נערים עם שבעה תיקים פליליים, וכלה במקרים קשים עוד יותר. וכמובן, העבירות היו מכל הסוגים והמינים.
תוכנית "סיכויים" היא תוכנית טיפולית-שיקומית, שאינה בעלת אופי משפטי כלל, ומטרתה לשלב את הנערים והנערות בתוךהקהילה. משמע, מדובר בבני נוער שחיים את חייהם בביתם, עם הורים או בלעדיהם, כל אחד וסיפור חייו; ולא בנערים שהוצאו מביתם וגדלים במסגרות חלופיות. הרעיון המרכזי הוא להביא לשיקום הצעירים בתוך הקהילה ולא מחוצה לה. כל תוכנית נבנית באופן אישי ומותאמת לכל נער ונערה לפי מצבם הנפשי, המשפטי, השכלי  וכו'.

שום איש מקצוע לא יכול להחליף חבר

הרניק-בלום מדגישה את הייחודיות הזו של השארת הצעירים בקהילתם, כעיקרון שמבדיל את "סיכויים" מפרויקטים אחרים: "הרעיון הוא שלא מפרידים את הנערים מ'החיים האמיתיים' ומלמדים אותם להשתקם בתוך חיי היומיום, כל אחד לפי מקומו. אחד לומד, אחד עובד. נשארים בקהילה, לא מנודים. משתקמים בתוכה וממנה. זו ייחודיות הפרויקט.יתרון נוסף הוא 'גובה העיניים'. דווקא החונך שלא מגיע מעולם הטיפול, ולא בא כאיש מקצוע אלא כחבר, כאח גדול, מצליח לעיתים יותר מאנשי הטיפול. ולזה אין תחליף. שום איש מקצוע לא יוכל להחליף חבר".

ספרי לנו קצת מהשטח – איך המפגש עם הנערים מתרחש?
"מתקיימים מפגשים קבוצתיים במסגרת זמן קבועה, המועברים על ידי מדריך. המפגשים עוסקים בשאלות מהותיות של זהות, ערכים, עתיד, חברה, משפחה, כישורי חיים ועוד.  
רבים מהנערים מתארים ניכור וריחוק מהמדינה, ושאלות הזהות צפו ועלו לא מעט, בעיקר בקרב נערים ונערות עולים חדשים,  סביב השיח על ביצוע העבירה – עבור חלקם קל יותר לעבור על חוק של מדינה שאינם מרגישים כחלק ממנה.
הנערים והנערות, על אף שהם כלואים בהגדרות חברתיות ומודבקות עליהם תוויות שאנחנו, כחברה, הדבקנו עליהם, נמצאים באותו שלב בחייהם ככל הנערים והנערות בגילם – גיל ההתבגרות. זו תקופה של שאלות, של בנייה עצמית ושל זהות, וזה מורגש בכל פינה; והמפגשים האלה מאפשרים שיח ומחשבה של בירור, שכמעט בלתי אפשרי מבחינתם למצוא במקום אחר. בכל מקום אחר הם 'עבריינים', 'בסיכון', ואילו ב'סיכויים' הם פשוט נערים. נערות. זהו. צעירים שמחפשים את עצמם, מנסים לעצב את אישיותם המיוחדת, כמו כל צעיר אחר".
הרניק-בלום מוסיפה על שיטת העבודה בתוכנית: "ב'סיכויים' מנסים להצמיד לכל נער חונך – עניין מורכב בהתחשב בנסיבות של כוח אדם. במקרה של חוסר בחונכים יש לתעדף לפי צרכי כלל הנערים, לקבוע היכן חונך יוכל לסייע ביותר ולאיזה נער זה מתאים". כל החונכים עוברים הכשרה, שמועברת על ידי הרניק-בלום, בתחילת תהליך התנדבותם.
"המטרה בשיבוץ החונכים היא בעיקר השאיפה ליצור איזשהו מודל לחיקוי חיובי. סביבתם הטבעית של נערים ונערות בכזה סיכון, שהם עוברי חוק, בדרך כלל אינה סביבה חיובית או מעצימה. זו סביבה שבעיקרה 'מדרדרת'. חונך יכול לעתים לשמש כמודל חיובי יחידי לחיקוי, ואפילו כדמות אב או אם, שבמקרים רבים נעדרת מחיי הנערים והנערות הללו".

מהם, לדעתך, החסרונות, או הקשיים שעלו בעבודה בפרויקט 'סיכויים'?
"במפגשים הקבוצתיים נפגשים נערים מכל קשת העבירות. מגוון רחב של עבירות בקבוצה אחת: עבירות אלימות, אלימות על רקע לאומני, מין, סמים ועוד. המצב גורם לכך שאי-אפשר לתת טיפול ספציפי בשיקום לכל עבירה ועבירה. אין דומה טיפול בעבריין מין לטיפול בעבריין סמים. כל עבירה מצביעה לרוב על אופי הנער או הנערה ודורשת טיפול ובחינת עומק הבעיה. חלק משיקום הנערים חייב להיות גם הכרה במהות העבירה עצמה, ולא רק בעצם העובדה שנעברה עבירה. מטרה זו מוחמצת בהיבט הזה. לדעתי, טיפול מעמיק גם בסוג העבירה שעבר כל נער יכול להוות קפיצה משמעותית בטיפול".
כזכור, במשפט הפלילי כל הגדרת עבירה נועדה לשמור על ערך מוגן כלשהו. לדוגמה: הגדרת עבירת הרצח נועדה להגן על הזכות לחיים. הרניק-בלום סבורה שאולי יש מקום לעבוד עם נערים עבריינים ולהדגיש בפניהם את הערך המוגן שבו פגעו.

מבט קדימה – לא דורכים על פצעי העבר"

מה היה המוטו שליווה אותך בזמן שריכזת את "סיכויים"?
"מבט אל העתיד, מבט משקם בלי להסתכל אחורה, על המעשה הרע שנעשה", אומרת הרניק-בלום. "כל אחד הוא דף חלק, שמעכשיו יחליט איך הוא מצייר את ציור חייו". הרניק-בלום ביקשה להימנע מידיעת פרטי או סוג העבירה שבה מואשם כל נער, וגם דאגה שהחונכים לא ידעו זאת. "המבט הוא קדימה – לא דורכים על פצעי העבר. יחד פותחים מסלול חיים חדש". 
ספרי לנו קצת על ההיבט המשפטי. איפה בכל זאת נכנס עולם המשפט לעולם שלהם, מניסיונך?
הרניק-בלום מאוד נחרצת בתשובתה: "הנערים והנערות מתוסכלים מהבחינה המשפטית מאוד. בית המשפט לנוער פועל ופוסק ומתנהל בראייה שיקומית, בניגוד לעקרון הגמול והעונש המוביל במשפט הפלילי. הם שופטים ומכריעים דרך משקפיים של עתיד ושיקום, דבר מבורך מאוד, ונכון ביותר; אבל יחד עם זאת לעתים נגרם לנערים ולנערות עינוי דין משווע". 
היא מסבירה: "דמיינו לעצמכם את הנער או הנערה שמגיעים למשפט – לחוצים, נרגשים, מתוחים, מנסים לזכור כל מה שעורך הדין אמר להם לעשות או לא לעשות, להגיד ולא להגיד – מחכים כבר לגזר הדין, להחלטה סופית, לסגירת מעגל, לסיים את הסאגה המשפטית הזו. ואז קובעים דיון נוסף לעוד שלושה חודשים או חמישה חודשים, כי רוצים לראות שיש עוד התקדמות. שכל החודשים שעברו מהדיון הקודם, שהזעת, והתאמצת התקדמת, לא הספיקו, אז צריך עוד. זה לא מספיק.  פעם אחר פעם. עוד הזדמנות להתאמץ, ועוד הזדמנות להוכיח. שמה?"
הרניק-בלום מאמינה שדיון כזה הוא נקודת השבירה אצל הנערים והנערות הללו. החלטות כאלה מוציאות להם את הרוח מהמפרשים, מתישות את כוחם. הצעירות והצעירים לא רוצים להתאמץ יותר. תחושתם היא שממילא זה לא יספיק. הם מתרסקים מהמחשבה שכל ההתקדמות שעשו בין משפט למשפט לא טובה מספיק לבית המשפט. שהמעקב אחריהם לא תם, שהדיווחים עליהם ממשיכים. שלא הרפו מהם. וכל זאת בגלל ההנחה שבזכות גילם הצעיר הסיכוי שלהם להשתקם גדול יותר, מתוך ההנחה שממאסר בגיל צעיר יותר קשה להשתקם. 
"בסופו של דבר, הם לא באמת  ממשיכים הלאה, יש להם מאחורה כל הזמן משהו פתוח. העבר שלהם חי איתם את ההווה, ולא נותן את העתיד שהם כל כך מצפים לו. תבינו, הם במעקב של שירות המבחן, של שירותי הרווחה, של בית הספר, של מי לא. צריכים לדווח, לחוות עליהם דעה ולכתוב עוד ועוד תסקירים, להגיש להם עוד מסמך. למי קל להיות תחת מעקב? למי נוח לחיות במסגרת נוקשה מלאה חוקים שהחברה מכתיבה? לאף אחד. קל וחומר לנערים כאלה, שמסגרת היא מילה גסה עבורם, והם מעולם לא נשארו בה יותר משתי דקות".  
כמו שאמרנו, שק שאלות שהולך ומתמלא, ואנחנו המשפטנים – בואו נמצא להן תשובה. ניתן לנערים ולנערות המוגדרים "עבריינים" קרקע מוצקה להניח עליה את כף רגלם העייפה.

עבריינות נוער היא פשיעה  המבוצעת על ידי אדם צעיר המוגדר על פי החוק כקטין (בישראל, כל עוד לא מלאו לו 18 שנים). מיום שמלאו לו ח"י שנים, חל הדין הפלילי הרגיל של מדינת ישראל.

פרופסור יובל שני, מסכם ארבע שנות "דיקנות"

ארבע השנים האחרונות היו מאד עמוסות ומרתקות עבורי, גם מבחינה אישית וגם מבחינה מקצועית. כמרצה בפקולטה התמקדתי בהוראה ובמחקר בתחומי העניין שלי (משפט בינלאומי וזכויות אדם); אבל בתור דיקן הייתה לי הזכות לפעול לעיצוב ההוראה והמחקר בפקולטה כולה. מטרתי העיקרית, עם הכניסה לתפקיד, היתה לבצע שינויים בתוכנית הלימודים שיבטאו את האופי הרב-תחומי, הבינלאומי והמורכב מבחינה מקצועית, של תחום המשפטים, ולקדם אגב כך את הלימודים בתוכניות משולבות ובחטיבות בחוגים אחרים. בנוסף, הצבתי לי כיעד לקדם את מערך הקליניקות והסדנאות המעשיות, ואת תוכניות החילופין בחו״ל. כמו כן, פעלתי על מנת לשפר את תשתיות הפקולטה ואת חזותה, לטפח את מורשת הפקולטה, לחזק את הקשר בין הפקולטה לבין בוגריה ולגייס תרומות לפקולטה, שיאפשרו לנו לחלק יותר מלגות, להקים מרכזי מחקר חדשים ולהדק את יחסינו עם פקולטות אחרות למשפטים ברחבי העולם. אני שמח להסתכל היום על רשימת היעדים שהצבתי לעצמי, ולראות כי כי רובם הושגו. ביצענו בשנים האחרונות שינויים רבים בתוכניות הלימודים בפקולטה, שיפרנו מאד את חזות הפקולטה ואת תשתיות ההוראה והמחקר, הקמנו מכוני מחקר חדשים, הרחבנו את המערך הקליני, הגדלנו מאוד את תוכניות החילופין שלנו, הקמנו מועדון בוגרים ועוד ועוד.

אולם לא כל תוכניותי יצאו לפועל. בצד השלילה, אציין את הקושי שנתקלתי בו כאשר ניסיתי לשנות את המבנה הבסיסי של תוכנית הלימודים לתואר בוגר – באמצעות הקטנת היקף שעות החובה והגדלת מספר מקצועות החובה – מהלך אשר לא הצלחתי לשכנע בחשיבותו את רוב סגל הפקולטה .

ארגון מורכב, אנשים מעולים

למדתי בשנים האחרונות כי האוניברסיטה היא ארגון מורכב, המציב אתגרים ניהוליים לא פשוטים; אבל למדתי גם שיש לנו צוות מעולה של מרצים, כמו גם תלמידים נהדרים, המוכנים לתת כתף ולהתגייס בשיתוף פעולה לשם השגת היעדים המשותפים לכולנו. אני גאה במיוחד ב-17 המרצים החדשים למשפטים ולקרימינולוגיה שהצטרפו לפקולטה במהלך שנותי כדיקן: חוקרים מן המעלה הראשונה, שיבטיחו את מיקומנו כפקולטה מובילה אקדמית, למשך שנים רבות; כמו גם בפיתוח היכולת שלנו להציע לסטודנטים בכל התארים, מן הארץ ומחו״ל, תוכנית לימודים עשירה מלאה פרויקטים מיוחדים שאליהם הם יכולים לנתב את האנרגיות והיכולות שלהם. 
עם זאת, הדבר שאזכור במיוחד הוא הקשר האישי החם שנוצר במהלך השנים עם תלמידים, עם בוגרים, עם מרצים – שלפני כן היה לי קשר מוגבל עמם – ועם הצוות המנהלי של הפקולטה. כמובן, גם אזכור את הוויכוחים סביב מתכונת נשף הפקולטה
אני מאחל למחליפי בתפקיד, פרופ׳ מיכאיל קרייני, שישכיל לנווט בין המשימות הרבות הכרוכות בתפקיד הדיקן, ושיתאזר בסבלנות – גם כי שינויים ב״ספינה גדולה״ כמו הפקולטה אורכים זמן רב, וגם כי העבודה מחייבת חיכוכים לא מעטים מול גורמים שונים בפקולטה ומחוצה לה, ומצריכה אורך רוח ושלווה פנימית. אני בטוח, על סמך היכרותי עם מיכאיל, כי הוא יעמוד במבחנים אלה בהצלחה. אני פה בשביל לעזור לו.

הפקולטה המיוחדת ביותר באוניברסיטה

המסר שלי לסטודנטים הוא כי כל מה שעשיתי – כולל הדברים שהרגיזו והפריעו לחלק מהם, כמו קידום ״תרבות הלימודים בפקולטה״, לרבות רמה מעט גבוהה יותר של הקפדה על הנוכחות בשיעורים – נועד לסייע להם לטווח ארוך, ולתת להם את מרב הכלים שאנו יכולים לתת כדי שיצליחו מבחינה מקצועית, ברמה הגבוהה ביותר. אני מקווה כי כבוגרי הפקולטה הם יעריכו את ההשקעה העצומה שלנו בהם ויתגייסו לסייע לנו בחזרה, כאשר יהיה ביכולתם לעשות זאת. אני תמיד ראיתי בסטודנטים שותפים מלאים שלנו, המרצים, בחיים האקדמיים בפקולטה.