אורית לוי-ינובסקי
כמה פעמים בחיים שמענו את צמד המילים הללו, "עבריינות נוער"? אילו אסוציאציות עולות בראשנו כשאנחנו שומעים, שוב, את האוקסימורון הזה? אולי התרגלנו לזה כל כך, שבכלל לא שמנו לב שמדובר בנושא שהוא אוקסימורוני מעצם מהותו.
פנימיות, בתי ילד, סמים, נשירה, עובדים סוציאליים, משרד הרווחה, טיפול, גמילה, כלא אופק, והמשפט... אוהו, המשפט... איפה הוא בסיפור? הוא בכלל חלק ממעגל הטיפול הזה? אנחנו בכלל רוצים אותו בממשק עם הנערים האלה? לְמה הוא מועיל?
כל שאלה כזו, וכל אלה שעוד לא נשאלו כאן, הן נושא לדוקטורט בפני עצמו – לכל הפחות.
ותשובות ברורות אין.
בניגוד לחשיבה המקובלת, עבריינות נוער מצויה בכל השכבות החברתיות, בקרב נערים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ובין "בני טובים", בין שמדובר בבנים להורים המכורים לסמים ובין שמדובר בבנים להורים שומרי חוק.
סוגי העבירות המאפיינים בני נוער הם בעיקר עבירות אלימות (תקיפה, החזקת סכין ודומיהן, וכמובן עבירות על רקע לאומני), עבירות סמים, עבירות תנועה (לרבות נהיגה בשכרות), עבירות מין וכן הלאה.
בישראל כיום, יחס החוק לעבריינות מסוג זה הוא שונה לחלוטין מהיחס הניתן לעבירות בגירים. ככלל, יחס רשויות האכיפה והשפיטה במדינות המערב סלחני ומתחשב יותר כלפי עבריינים קטינים לעומת בגירים. הגישה היא בעיקרה חינוכית-שיקומית, ומטרתה לנסות להוציא את הצעיר ממעגל העבריינות ולשלבו חזרה בקהילה ובמסלול חיים "נורמטיבי", נקי מפשיעה.
נוסף לכך, מקפידים באופן מיוחד לשמור על זכויותיו של העבריין הקטין, תוך דאגה עצומה למצבו הנפשי העדין. הדוגמא הקלאסית היא הפירוט המפורש בחוק של הנהלים שיש לנקוט בעת מעצרו של קטין, הן כחשוד והן כעד, כמו גם של התנאים בתאי המעצר ושל האפשרות להיוועץ בעורך דין. החוק מתיר נוכחות הורה בחקירה בתנאים מסוימים, ומאפשר למסור עדות שלא על דוכן העדים ולא בתפאורה של בית משפט קלאסי (מתחת לגיל 14).
אחת השאלות הגדולות המטרידות את העוסקים בעבריינות נוער היא שיקול הדעת שניתן למערכת בתי המשפט לנוער: המחוקק הותיר למחליטים המשפטיים בעניינו של קטין "דלת פתוחה" לבחון את המתח בין שיקומו לענישתו, ובין חוק העונשין לחוק הנוער, הדוחק להשיב את הקטין למעגל הנורמטיבי. האם שיקול הדעת הנרחב הותיר דלת פתוחה לרווחה עד כדי הפיכתה ל"דלת מסתובבת"? או שמא זו דלת הפותחת צוהר לעתיד מבטיח יותר ?
ארגונים וגופים רבים פועלים במגוון דרכים וצורות למנוע עבריינות נוער, לטפל בעבריינים ולשקמם, ולצמצם את תופעת הנערים בסיכון בכלל. שוחחנו עם מור הרניק-בלום, סטודנטית שנה ג' בפקולטה, שהגיעה לתוכנית "סיכויים" של ארגון ידידים – והתאהבה.
ארגון ידידים הוא ארגון שכולו למען נערים ונערות בסיכון והוא פועל במישורים רבים. הרניק-בלום ריכזה את תכנית "סיכויים", שמטרתה למנוע עבריינות חוזרת בקרב בני נוער. בתוכנית זו היא נפגשה עם נערים על כל "הרצף העברייני": החל באלו שזו להם העבירה הראשונה, עבור דרך נערים עם שבעה תיקים פליליים, וכלה במקרים קשים עוד יותר. וכמובן, העבירות היו מכל הסוגים והמינים.
תוכנית "סיכויים" היא תוכנית טיפולית-שיקומית, שאינה בעלת אופי משפטי כלל, ומטרתה לשלב את הנערים והנערות בתוךהקהילה. משמע, מדובר בבני נוער שחיים את חייהם בביתם, עם הורים או בלעדיהם, כל אחד וסיפור חייו; ולא בנערים שהוצאו מביתם וגדלים במסגרות חלופיות. הרעיון המרכזי הוא להביא לשיקום הצעירים בתוך הקהילה ולא מחוצה לה. כל תוכנית נבנית באופן אישי ומותאמת לכל נער ונערה לפי מצבם הנפשי, המשפטי, השכלי וכו'.
הרניק-בלום מדגישה את הייחודיות הזו של השארת הצעירים בקהילתם, כעיקרון שמבדיל את "סיכויים" מפרויקטים אחרים: "הרעיון הוא שלא מפרידים את הנערים מ'החיים האמיתיים' ומלמדים אותם להשתקם בתוך חיי היומיום, כל אחד לפי מקומו. אחד לומד, אחד עובד. נשארים בקהילה, לא מנודים. משתקמים בתוכה וממנה. זו ייחודיות הפרויקט.יתרון נוסף הוא 'גובה העיניים'. דווקא החונך שלא מגיע מעולם הטיפול, ולא בא כאיש מקצוע אלא כחבר, כאח גדול, מצליח לעיתים יותר מאנשי הטיפול. ולזה אין תחליף. שום איש מקצוע לא יוכל להחליף חבר".
ספרי לנו קצת מהשטח – איך המפגש עם הנערים מתרחש?
"מתקיימים מפגשים קבוצתיים במסגרת זמן קבועה, המועברים על ידי מדריך. המפגשים עוסקים בשאלות מהותיות של זהות, ערכים, עתיד, חברה, משפחה, כישורי חיים ועוד.
רבים מהנערים מתארים ניכור וריחוק מהמדינה, ושאלות הזהות צפו ועלו לא מעט, בעיקר בקרב נערים ונערות עולים חדשים, סביב השיח על ביצוע העבירה – עבור חלקם קל יותר לעבור על חוק של מדינה שאינם מרגישים כחלק ממנה.
הנערים והנערות, על אף שהם כלואים בהגדרות חברתיות ומודבקות עליהם תוויות שאנחנו, כחברה, הדבקנו עליהם, נמצאים באותו שלב בחייהם ככל הנערים והנערות בגילם – גיל ההתבגרות. זו תקופה של שאלות, של בנייה עצמית ושל זהות, וזה מורגש בכל פינה; והמפגשים האלה מאפשרים שיח ומחשבה של בירור, שכמעט בלתי אפשרי מבחינתם למצוא במקום אחר. בכל מקום אחר הם 'עבריינים', 'בסיכון', ואילו ב'סיכויים' הם פשוט נערים. נערות. זהו. צעירים שמחפשים את עצמם, מנסים לעצב את אישיותם המיוחדת, כמו כל צעיר אחר".
הרניק-בלום מוסיפה על שיטת העבודה בתוכנית: "ב'סיכויים' מנסים להצמיד לכל נער חונך – עניין מורכב בהתחשב בנסיבות של כוח אדם. במקרה של חוסר בחונכים יש לתעדף לפי צרכי כלל הנערים, לקבוע היכן חונך יוכל לסייע ביותר ולאיזה נער זה מתאים". כל החונכים עוברים הכשרה, שמועברת על ידי הרניק-בלום, בתחילת תהליך התנדבותם.
"המטרה בשיבוץ החונכים היא בעיקר השאיפה ליצור איזשהו מודל לחיקוי חיובי. סביבתם הטבעית של נערים ונערות בכזה סיכון, שהם עוברי חוק, בדרך כלל אינה סביבה חיובית או מעצימה. זו סביבה שבעיקרה 'מדרדרת'. חונך יכול לעתים לשמש כמודל חיובי יחידי לחיקוי, ואפילו כדמות אב או אם, שבמקרים רבים נעדרת מחיי הנערים והנערות הללו".
מהם, לדעתך, החסרונות, או הקשיים שעלו בעבודה בפרויקט 'סיכויים'?
"במפגשים הקבוצתיים נפגשים נערים מכל קשת העבירות. מגוון רחב של עבירות בקבוצה אחת: עבירות אלימות, אלימות על רקע לאומני, מין, סמים ועוד. המצב גורם לכך שאי-אפשר לתת טיפול ספציפי בשיקום לכל עבירה ועבירה. אין דומה טיפול בעבריין מין לטיפול בעבריין סמים. כל עבירה מצביעה לרוב על אופי הנער או הנערה ודורשת טיפול ובחינת עומק הבעיה. חלק משיקום הנערים חייב להיות גם הכרה במהות העבירה עצמה, ולא רק בעצם העובדה שנעברה עבירה. מטרה זו מוחמצת בהיבט הזה. לדעתי, טיפול מעמיק גם בסוג העבירה שעבר כל נער יכול להוות קפיצה משמעותית בטיפול".
כזכור, במשפט הפלילי כל הגדרת עבירה נועדה לשמור על ערך מוגן כלשהו. לדוגמה: הגדרת עבירת הרצח נועדה להגן על הזכות לחיים. הרניק-בלום סבורה שאולי יש מקום לעבוד עם נערים עבריינים ולהדגיש בפניהם את הערך המוגן שבו פגעו.
מה היה המוטו שליווה אותך בזמן שריכזת את "סיכויים"?
"מבט אל העתיד, מבט משקם בלי להסתכל אחורה, על המעשה הרע שנעשה", אומרת הרניק-בלום. "כל אחד הוא דף חלק, שמעכשיו יחליט איך הוא מצייר את ציור חייו". הרניק-בלום ביקשה להימנע מידיעת פרטי או סוג העבירה שבה מואשם כל נער, וגם דאגה שהחונכים לא ידעו זאת. "המבט הוא קדימה – לא דורכים על פצעי העבר. יחד פותחים מסלול חיים חדש".
ספרי לנו קצת על ההיבט המשפטי. איפה בכל זאת נכנס עולם המשפט לעולם שלהם, מניסיונך?
הרניק-בלום מאוד נחרצת בתשובתה: "הנערים והנערות מתוסכלים מהבחינה המשפטית מאוד. בית המשפט לנוער פועל ופוסק ומתנהל בראייה שיקומית, בניגוד לעקרון הגמול והעונש המוביל במשפט הפלילי. הם שופטים ומכריעים דרך משקפיים של עתיד ושיקום, דבר מבורך מאוד, ונכון ביותר; אבל יחד עם זאת לעתים נגרם לנערים ולנערות עינוי דין משווע".
היא מסבירה: "דמיינו לעצמכם את הנער או הנערה שמגיעים למשפט – לחוצים, נרגשים, מתוחים, מנסים לזכור כל מה שעורך הדין אמר להם לעשות או לא לעשות, להגיד ולא להגיד – מחכים כבר לגזר הדין, להחלטה סופית, לסגירת מעגל, לסיים את הסאגה המשפטית הזו. ואז קובעים דיון נוסף לעוד שלושה חודשים או חמישה חודשים, כי רוצים לראות שיש עוד התקדמות. שכל החודשים שעברו מהדיון הקודם, שהזעת, והתאמצת התקדמת, לא הספיקו, אז צריך עוד. זה לא מספיק. פעם אחר פעם. עוד הזדמנות להתאמץ, ועוד הזדמנות להוכיח. שמה?"
הרניק-בלום מאמינה שדיון כזה הוא נקודת השבירה אצל הנערים והנערות הללו. החלטות כאלה מוציאות להם את הרוח מהמפרשים, מתישות את כוחם. הצעירות והצעירים לא רוצים להתאמץ יותר. תחושתם היא שממילא זה לא יספיק. הם מתרסקים מהמחשבה שכל ההתקדמות שעשו בין משפט למשפט לא טובה מספיק לבית המשפט. שהמעקב אחריהם לא תם, שהדיווחים עליהם ממשיכים. שלא הרפו מהם. וכל זאת בגלל ההנחה שבזכות גילם הצעיר הסיכוי שלהם להשתקם גדול יותר, מתוך ההנחה שממאסר בגיל צעיר יותר קשה להשתקם.
"בסופו של דבר, הם לא באמת ממשיכים הלאה, יש להם מאחורה כל הזמן משהו פתוח. העבר שלהם חי איתם את ההווה, ולא נותן את העתיד שהם כל כך מצפים לו. תבינו, הם במעקב של שירות המבחן, של שירותי הרווחה, של בית הספר, של מי לא. צריכים לדווח, לחוות עליהם דעה ולכתוב עוד ועוד תסקירים, להגיש להם עוד מסמך. למי קל להיות תחת מעקב? למי נוח לחיות במסגרת נוקשה מלאה חוקים שהחברה מכתיבה? לאף אחד. קל וחומר לנערים כאלה, שמסגרת היא מילה גסה עבורם, והם מעולם לא נשארו בה יותר משתי דקות".
כמו שאמרנו, שק שאלות שהולך ומתמלא, ואנחנו המשפטנים – בואו נמצא להן תשובה. ניתן לנערים ולנערות המוגדרים "עבריינים" קרקע מוצקה להניח עליה את כף רגלם העייפה.
עבריינות נוער היא פשיעה המבוצעת על ידי אדם צעיר המוגדר על פי החוק כקטין (בישראל, כל עוד לא מלאו לו 18 שנים). מיום שמלאו לו ח"י שנים, חל הדין הפלילי הרגיל של מדינת ישראל.