מבט מבפנים על התקשורת האמריקאית ובית המשפט העליון/ ראיון עם דליה ליטוויק

מבט מבפנים על התקשורת האמריקאית ובית המשפט העליון/ ראיון עם דליה ליטוויק

 

דליה ליטוויק, עיתונאית אמריקאית המסקרת את בית המשפט העליון של ארצות הברית עבור מגזין Slate, תעביר השנה קורס בפקולטה ובו תעסוק ביחס התקשורת האמריקאית לבית המשפט העליון, יחס שהיא מתארת כ"תסמונת שטוקהולם".

 

כמדי שנה, הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית מזמינה מספר מרצים אורחים מחו"ל להעביר קורסים לתלמידי הפקולטה בנושאים נבחרים. אלו באים ממגוון תחומי משפט, כגון שופטים ואנשי אקדמיה. עם המרצים האורחים השנה נמנית העיתונאית דליה ליטוויק, עורכת בכירה במגזין האינטרנטי הנודע Slate. ליטוויק, שהייתה לעיתונאית-הרשת הראשונה שסיקרה את בית המשפט העליון של ארצות הברית, תעביר קורס העוסק במערכת היחסים המיוחדת שבין בית המשפט העליון של ארצות הברית לבין סגל העיתונאים המסקר אותו.

 

מה מייחד את הסיקור העיתונאי בארצות הברית?

 

"העיתונות האמריקאית משוחדת לטובת בית המשפט, לטובת המיתוס שבית המשפט מנסה לשדר".

 

למה הכוונה?

 

"המיתוס של השופטים כיצורים א-פוליטיים. שכשהם עוטים על עצמם את הגלימה השחורה אין להם אידיאולוגיות ואין להם אג'נדות, הם רק מחליטים לפי החוק".

 

דליה מספרת על טקסי ההשבעה של השופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית, שמהווים לדבריה "קרקס תקשורתי" בן שבוע.

 

מאיפה זה נובע?

 

"אמריקאים הם מאוד רומנטיים, בייחוד ביחס לבית המשפט העליון", היא מסבירה. זו מעין דת חילונית. אפילו בניין בית המשפט העליון, הארכיטקטורה שלו, היא של כנסייה או מקדש יווני. אני חושבת שאם ישראלים יראו את זה הם יצחקו".

 

 

התדמית הזו היא דבר טוב או דבר רע?

 

"זה גם וגם. זה טוב כי זה מחזק את העצמאות של הרשות השופטת. אבל במקביל זה לא ריאליסטי לחשוב שלשופטים אין אידיאולוגיה. צריכים להיות ביקורתיים ולהבין שבית המשפט משפיע, במיוחד בגלל התפיסה הרומנטית שלו כסמל".

 

ואיך העיתונות האמריקאית משפיעה על התדמית הזו?

 

"היא מגינה על המיתוס הזה", טוענת דליה. "צריך להבין, מדובר בסגל עיתונאי קטן יחסית, מחד, אבל מאוד ממוקד מאידך. מדובר בכ-40 עיתונאים בסך הכול, שרק הם מסקרים את בית המשפט העליון. רובם עושים זאת כבר עשרות שנים".

 

את בעצמך חלק מהסגל העיתונאי שמסקר את בית המשפט העליון. איך את מסתכלת על הנושא מבפנים, על אופן העבודה?

 

"צריך לזכור שבית המשפט העליון בארצות הברית שונה מאוד ממה שאתם מכירים כאן בישראל. הוא מטפל בכ-70 מקרים בשנה, ופעיל רק חודשים ספורים בשנה. כביכול, יש הרבה זמן פנוי לעיתונאים, אבל אנו מפצים על כך בתחקירים מעמיקים. אני חושבת שכדי לסקר היטב את בית המשפט העליון חובה באמת לקרוא את כל החומרים, כל ההחלטות ופסק הדין בנושא."

 

ואיך היית מאפיינת את היחס של העיתונאים לבית המשפט?

 

"הייתי מתארת את זה כ'תסמונת שטוקהולם'. הם שבויים במיתוס. יש מעין הסכם ג'נטלמני, לפיו זו מחויבות של העיתונאי להגן על הלגיטימציה ועל התדמית של בית המשפט העליון."

 

כיצד הדברים באים לידי ביטוי?

 

"בין השאר בבחירה של מושא הסיקור. העיתונאים מסקרים את בית המשפט כאילו ש'החוק והמשפט' עצמם חיים. השופטים אינם חלק מהסיקור. זה מעין הסכם ג'נטלמני, במסגרתו כל ידיעה על השופטים עצמם נחשבת לרכילות ולא לעיתונאות אמיתית."

 

שפיטה נשית ושפיטה גברית

 

במקביל לקורס, שיעסוק כאמור ביחס התקשורת לבית המשפט, ליטוויק שוקדת על כתיבת ספר שיבחן את יחס הציבור האמריקאי לנשים בבית המשפט העליון.

"זה משהו שהישראלים, אולי, לוקחים אותו כמובן מאליו", היא אומרת, "אבל אצל האמריקאים המצב שונה. העובדה שיש שלוש נשים בבית המשפט העליון, ושבסך הכול מאז הקמתו כיהנו בו ארבע נשים לאורך ההיסטוריה, מוביל לשיח ער בציבור האמריקאי."

 

מה בעצם השאלה שאת חוקרת?

 

"השאלה היא האם נשים שופטות באופן שונה מגברים. זה עלה בעבר כשהשופטת אוקונור הייתה לשופטת הראשונה בבית המשפט העליון. השיח האקדמי התפתח בשאלה כיצד השפיטה הנשית תהיה שונה. אבל אז מונתה השופטת גינזבורג, והיא לא הסכימה עם השופטת אוקונור על כלום."

 

השיח הזה ממשיך גם היום?

 

בוודאי. כששאלו את הנשיא אובמה מה התפיסה שלו לגבי בית המשפט העליון הוא טען שחסרה לו אמפתיה. רבים קישרו את זה לנשיות, ואכן אובמה מינה שתי נשים, את השופטת סוניה סוטומיור ואת השופט אלנה קגן".

 

נראה שזה חוזר לשאלה האם לשופטים יש אג'נדה.

 

"נכון. עד עכשיו נמנעו בארצות הברית מלעסוק יותר מדי ברקע של השופטים – האם שופטים קתולים מחליטים אחרת משופטים פרוטסטנטים או שופטים יהודים. אבל ברור שזה משנה. עכשיו השופטת גינזבורג עומדת לפרוש ועולה השאלה האם צריך למנות במקומה אישה נוספת, ושוב חזרנו לשאלות בדבר השיפוט הנשי. אני בודקת האם וכיצד נשים שופטות אחרת, והאם זה טוב."

ליטוויק היא קנדית במקור, אשר עברה לארצות הברית. היא למדה באוניברסיטאות ייל וסטנפורד, ומצאה עבודה במשרד עורכי-דין שהתמחה במשפטי גירושין. "זו הייתה עבודה מאוד לא נעימה עבורי", היא מספרת, "ולבסוף התפטרתי. במשך תקופה ארוכה לאחר מכן לא עבדתי, עד שבמקרה הייתי בוושינגטון בזמן שבית המשפט העליון דן בפרשת הפרת ההגבלים העסקיים של חברת מיקרוסופט. המגזין ביקש שאסקר עבורו את הנושא, ולאחר מכן הפכתי להיות כותבת קבועה שם. כבר 13 שנים שאני מסקרת את בית המשפט העליון."

 

אז למה החלטת ללמד?

 

"זו לא הפעם הראשונה שאני מלמדת. העברתי כבר גרסאות דומות של הקורסים שלי באוניברסיטת ג'ורג'יה ובאוניברסיטת וירג'יניה. אני אוהבת ללמד. לסטודנטים יש גישה אמביוולנטית כלפי בית המשפט – כלפי המיתוס שלו. הם יודעים שזה לא ריאליסטי לחשוב ששופטים הם ניטרליים לחלוטין, אבל הם רוצים להאמין שזה המצב."

 

למה הגעת לישראל?

 

"מכמה סיבות. קודם כל, יש לי שני ילדים, בני 7 ו-9, ורציתי שתהיה להם שנה בישראל. גם ההורים שלי פה וככה הם יוכלו לבלות שנה עם הנכדים. חוץ מזה, גם בגלל הספר שלי. ידעתי שאם אשאר באמריקה לא אתקדם בכתיבה."

 

ומה לגבי הקורס?

 

"פרופסור דוד אנוך שמע שאני מתכננת להגיע לישראל לשנה והזמין אותי להעביר את הקורס. שמחתי מאוד כי ידעתי שאחרת אשאר בבית כל היום, אעבוד על הספר ואשתגע לאיטי."