לירן כהן
בסמסטר הקרוב יתקיים בין כותלי הפקולטה, זו השנה החמישית ברציפות, קורס "קולנוע וביקורת המשפט". הקורס ייערך במתכונת חדשנית למדי: בכל שיעור יוקרן למשתתפים סרט ואחריו יתקיים דיון ביקורתי ומעמיק על ההיבטים המשפטיים והחברתיים שבו, בהסתמך על חומרי קריאה רלוונטיים.
המרצה בקורס, פרופ' יפעת ביטון, החלה את דרכה כסטודנטית בפקולטה, בה נשארה מהתואר הראשון ועד סיום הדוקטורט. אחריו המשיכה לתואר שני נוסף באוניברסיטת ייל ולפוסט-דוקטורט באוניברסיטת הרווארד, כשתחומי התמחותה העיקריים הם דיני הנזיקין והאפליה. כיום, מלבד היותה מרצה במספר מוסדות אקדמיים, פרופ' ביטון עומדת בראש מרכז תמורה, המקדם שוויון באמצעות המשפט הנזיקי-פרטי, ואף מועמדת לתפקיד שופטת בבית המשפט העליון.
"למען האמת, כמו דברים רבים מעולם המשפט – ייבאתי מארה"ב. בתקופת הלימודים שלי באוניברסיטת ייל הופתעתי ושמחתי לגלות שקורס כזה מוצע לסטודנטים במסגרת כה יוקרתית ומהודקת. הגילוי אישש אצלי את התחושה שעולם המשפט, בהרבה מובנים, דל בהתנסות האנושית שלו מכדי שיהיה אבן שואבת לכל מה שקורה בתוכו. לטעמי חשוב לחבר בין אמנות, קולנוע ומשפט. לראות את זה קורה דווקא שם נתן לי נחישות רבה לעשות זאת בעצמי."
ללימודי המשפטים הגעתי מלכתחילה בעקבות הסרט Carolina Skeletons, המבוסס על סיפורו האמיתי של ג'ורג' סטיני, ילד אפריקאי-אמריקאי שחבר המושבעים נזקק לפחות מ-10 דקות כדי לגזור עליו עונש מוות, בהיותו בן 14 בלבד (הצעיר ביותר שהוצא להורג בארה"ב). התחושה שעלתה מהסרט הייתה שמדובר בילד שלא ניתן לו יומו במערכת המשפט. היה ברור שלגזע תפקיד מאוד מרכזי בעצם ההאשמה שלו. הקושי המרכזי שלי היה, כצעירה, לחוות את חוסר האונים שלו בתוך המערכת המשפטית. אני זוכרת את עצמי מתגבשת במחשבה שאהיה משפטנית, מתוך הבנה שהמשפט עצמו צריך לעבור תיקון. במובן הזה, הסרטים שאני בוחרת בקורס הם הזדמנות להביט דרך הקולנוע על המציאות המשפטית ולהשיג כלים לתיקון והשלמת אותם חוסרים. אני מקווה שאתן למשתתפים פרופורציה של צניעות על כוחו המוגבל של המשפט כשלעצמו.
המטרה העיקרית של מרבית הסרטים היא לשעשע, לגעת ברגשות הקהל, אולם לא להוביל לשינוי. עם זאת – הרעיון של לחם ושעשועים במדיום הקולנועי כבר לא תקף, וכמעט תמיד יתלווה לסרט מסר נוסף, מעורר מחשבה ואי-נוחות, שאינו בהכרח בגדר אג'נדה מאורגנת. באמנות כמו באמנות, אנו לא תמיד יודעים מה היו כוונות היוצרים. במקום מסוים הסטודנטים ואני מפעילים פרשנות אישית של המצב הנדון בסרט. מדובר בחבל דק – מצד אחד לאפשר חוויה אמנותית ומצד שני לבסס חוויה לימודית: צפייה מושכלת, מאתגרת, ולא רק אמנותית 'פרופר'.
יש לי משיכה ברורה יותר לתחומים שאני עוסקת בהם. ההשכלה שלי בתחום הקולנוע היא אוטו-דידקטית ולא מתקרבת באיכויותיה למקצועיות המשפטית שלי. גם מבחינת העניין שלי וגם מבחינת היכולת שלי לזהות ניואנסים ומורכבויות בתוך הסרטים – אני לוקחת אותם באופן אוטומטי לנושאים שמוכרים לי. הקורס נוגע בעיקר בנושאים כמו אפליה, זכויות אדם ויחסי הכוח בחברה, אבל גם בשאלות יסוד על המקצוע ועל תפקידו של המשפט, המגיעות מתחום תורת המשפט.
בימים שבהם הייתי סטודנטית למשפטים הייתה פורמליות הרבה יותר גדולה, מחויבות יותר מובהקת לאיזה שהוא קורפוס של נושאים שמופיעים באיזו שהיא רשימה עלומה של לימודי המשפט ועוברים מדור לדור. כשלימדתי בפקולטה דיני נזיקין, היינו מעבירים סילבוסים ומערכי שיעור בין המרצים. יש משהו מאוד שמרני במערכת המשפט ובמערכת ההוראה שלה, אולם אני חושבת שאנו כבר לא שם – יש יותר פתיחות, הבנה שהמשפט הוא לא תחום עצמאי ומבודד, וניתן ואף רצוי להכניס תחומים אחרים פנימה. עדיין יש תחושה של חרדת קודש בעיסוק בתחום המשפטים הנובעת מדרישת המקצועיות בתחום. יש מקצוע פרקטי שצריך ללמד בסוף – לא ניתן להקנות רק כלים למחשבה אלא גם את הידע הדוקטרינרי עצמו. בעיניי, ככל שנהיה יותר יצירתיים כמרצים ונחשוב על מסגרות נוספות שבהן אפשר לבסס את הידע, כך הסטודנטים יהפכו למשפטנים מוצלחים יותר.