ראיון עם שושי בן עמרם

 

ראיון עם שושי בן עמרם

מיכל אדרי

נעים להכיר: שושי בן עמרם, לשעבר רכזת הבוגר האגדית של הפקולטה למשפטים. אין סטודנט שלמד בפקולטה ולא זכה להכיר את שושי, שתמיד הייתה אוזן קשבת לכל בעיה ברמה האקדמית והאישית והצליחה בשרביט הקסמים שלה לפתור תמיד כל בעיה. שושי נתנה את ההרגשה שתמיד יש למי לפנות, דבר חשוב ביותר בפקולטה מאתגרת כשלנו, עם שיעור גבוה של סטודנטים המשלבים תואר נוסף, עבודה, חילופים וכל זאת – תוך עמידה בסטנדרטים הגבוהים של הפקולטה. לרגל פרישתה של שושי ערכנו עמה ראיון, כדי לנסות ולגלות דברים מעט יותר אישיים על שושי, שלא נחשפנו אליהם בשנות עבודתה.

 

שושי, ספרי לי קצת על הילדות שלך. איפה גדלת? תארי את המשפחה שלך. תארי לי את הסביבה בה גדלת, זיכרון ילדות מיוחד, או תחביבים שהיו לך בתור ילדה.

"גדלתי בירושלים ליד ימק"א. למדתי ביסודי בבית הספר גורדון ובתיכון בבית חינוך. בתיכון הייתי במגמה הומאנית. היינו שלושה ילדים במשפחה, אני הקטנה. היה לי אח שהיה מרצה בחוג ליחסים בינלאומיים, יעקב בר סימן טוב ז"ל. הוא נפטר מצער, כי אשתו חלתה ונפטרה. עברנו תקופה לא קלה. הוא נפטר בגיל 65... אחרי שהוא נפטר גילינו עליו הרבה דברים שלא ידענו... מאז שאני זוכרת את עצמי, החוג שהכי אהבתי זה ריקודי עם. הייתי רוקדת, והייתה לנו להקה שהופיעה בכל הארץ. עד היום אני רוקדת."

 

היכן שירתת בצבא? אילו תכונות וכישורים נדרשו לתפקיד?

"בצבא שירתי בבה"ד 20, זה קורס הקצינים של חיל החימוש... העבודה הזאת לא רחוקה ממה שעשיתי כל השנים; כנראה אני אוהבת לעבוד עם קהל... זה התפקיד שייעדו לי בצבא. הכישורים שנדרשו לי היו יחס אנושי ביני לבין הצוערים, להקשיב להם ולשמוע אותם. אני חושבת שבזה כן הצלחתי, כי בזמנו מאוד עזרתי לצוערים וכיום לסטודנטים. שירתתי שנתיים שירות רגיל."

 

ספרי לי קצת על המשפחה השנייה שלך, זו ה"לא פקולטאית". כמה ילדים יש לך? אילו תחביבים יש לכם בתור משפחה? האם העבודה בפקולטה השפיעה על חיי המשפחה?

"יש לי שלושה ילדים. שלושתם נשואים. הגדולה, עדי, בת 38 ויש לה 3 ילדים והיא עובדת בערוץ הראשון בתור מפיקת חדשות. היא תמשיך לעבוד ב'תאגיד' באותו תפקיד. יש לה שלושה ילדים חמודים מאוד. האמצעית, טל, עובדת במכון ויצמן, גרה בגן יבנה וגם לה שלושה ילדים. בן הזקונים הקטן, בן 29, נשוי ובהתמחות של ראיית חשבון במשרד ברזילי בירושלים. כולם למדו פה באוניברסיטה בירושלים. שתי הבנות אפילו עבדו בספריית משפטים במהלך התואר. בתור משפחה אנחנו אוהבים לטייל ברחבי הארץ עם הילדים והנכדים... היו הרבה פעמים שחזרתי מהעבודה בשעות מאוחרות וזה השפיע על הילדים והנכדים. הבן שלי דיבר במסיבת הפרישה שלי וסיפר ש'אמא שלו תמיד הייתה באה מאוחר'. בתקופה שהוא היה סטודנט הוא התחיל לשמוע על אמא שלו מכל מיני סטודנטים. רק כשהוא הגיע להיות סטודנט הוא הבין כמה אמא שלו עובדת קשה... מקום העבודה בא על חשבון הבית. בתור ילדים הם מאוד כעסו, אבל כשהם גדלו והפכו לסטודנטים הם יותר הבינו."

 

כיצד הגעת להיות רכזת בוגר?

"בהתחלה עבדתי באוניברסיטה בחינוך גופני בגבעת רם, ואז ילדתי את עדי ולא רציתי לעבוד בגבעת רם, אלא בהר הצופים. אז היה מכרז של מזכירת דיקן, בזמנו פרופ' קלוד קליין. הוא היה הדיקן ועליתי למכרז מזכירת דיקן. מה קרה? במזכירות משפטים עבדה אתי יפה, שיצאה בדיוק לחופשת לידה והציעו לי להחליף אותה. כשהיא חזרה מחופשת לידה השאירו אותי למטה, במזכירות תלמידים, ואותה העלו למעלה, לדיקן. זה היה במקרה. מאוד אהבתי את העבודה ושמחתי לעבוד עם סטודנטים. אבל זה היה במקרה בגלל שאתי יצאה לחופשת לידה. כשהגעתי למזכירות עבדתי כפקידה לענייני תלמידים ואחר כך התקדמתי לרכזת לענייני בוגר. אהרון גרופן יצא לגמלאות ואז קיבלתי את התפקיד שלו. כשקיבלתי את התפקיד קצת פחדתי ממנו: איך אני אתמודד עם סטודנטים? תמיד היה לי בוס!. אחת המרצות אמרה לי 'את לקחת את התפקיד של אהרון והפכת את התפקיד ועשית אותו בצורה כזאת שכל הסטודנטים יאהבו אותך'."

 

כולנו יודעים שהפקולטה למשפטים היא שם דבר באוניברסיטה, שהמזכירות עצמה, ואת  בפרט, זכיתם בלא מעט פרסים ועיטורים. אילו תכונות, הרגלים או מנהגים סיגלת לעצמך עם השנים, כדי לבצע את עבודתך על הצד הטוב ביותר?

"צריך המון סבלנות להקשיב לכל אחת ואחד. לא לכל אחד יש את זה... הבאתי את הסטודנטים למצב שהם סיפרו לי גם דברים אישיים שלהם כדי שאני אוכל להבין אותם. אפשר להגיד שהייתי סוג של 'אמא של הסטודנטים'. די גוננתי עליהם. ניסיתי לתווך ביניהם לבין המרצים, לגשר, איתי הם יכלו לדבר באופן פתוח יותר... ועשיתי את זה לא מעט. אבל שוב, ההצלחה שלי היא בזכות שיתוף הפעולה עם המרצים, הדיקן וסגן הדיקן שנתנו לי גיבוי בכל מה שעשיתי עם הסטודנטים."

 

כולם יודעים שיש מזכירויות באוניברסיטה, ויש את "מזכירות משפטים". כלומר, שמזכירות משפטים היא סוג של מוסד בפני עצמו. מה הסוד שלך, כיצד תרמת להצלחת המזכירות?

"פקולטות אחרות דוגלות בנוקשות, למשל מועד ג' אם סטודנט נסע לחו"ל. נניח שסטודנט נסע ולא נבחן בשום מועד – צריך לתת לסטודנט הזדמנות להיבחן... ושוב קיבלתי לזה גיבוי מהדיקן וסגן הדיקן. רואים את זה בהערכות מזכירויות תלמידים, שתמיד זכינו בהן במקום הראשון. תמיד הסטודנטים שלנו החמיאו לנו ונתנו לנו הערכות מעל ומעבר. צריך גם לדעת איך להגיד לא כשאתה לא יכול לאשר... צריך לדעת להגיד 'לא' בצורה שהסטודנט לא ייפגע ולא ירגיש שאין לו עם מי לדבר, בצורה שהוא ירצה לחזור אליי לבקש דברים שוב. הייתי ערה לסטודנטים שקשה להם עם הלימודים בגלל קשיי שפה או בעיות בבית, וידעתי להעביר את זה הלאה ולפנות למי שצריך בפקולטה כדי שהסטודנט יקבל עזרה. עד היום אני זוכרת סטודנטים ואת הבעיות שלהם. אני לא שוכחת את הסטודנטים שלי.

עכשיו, חשוב להגיד שזה הודות לכל צוות המזכירות: פאולה, ענבל, שרה, רותם – כולן מצוינות. נותנות יחס מאוד חם לסטודנטים."

 

ספרי לי משהו שאנחנו לא יודעים עלייך.

"אני כמו ספר פתוח אין לי משהו שאני מסתירה. אני מאוד אוהבת לבשל. אני אוהבת שהנכדים שלי מתחנפים אליי ואומרים לי: 'סבתא, האוכל שלך הכי טעים'. כשהילדים שלי באים אני טורחת והם תמיד לוקחים איתם אוכל הביתה. אני אוהבת את המשפחה שלי – הילדים, הנכדים. היום אני באמת נותנת להם יותר... אני באה אליהם יותר ומבקרת את הנכדים... דברים שפחות עשיתי בעבר. אפילו הנכדים אמרו לי: 'סבתא, איזה כיף שאת באה'."

 

מה את לוקחת מעבודתך בפקולטה ברמה האישית? ברמה המקצועית?

"אני לוקחת את הסבלנות לספור עד 10 לפני שאתה מתרגז... למדתי להיות יותר סובלנית, כי ראיתי גם צד אחר של אנשים. יש לי סטודנטים שכבר סיימו את התואר שנכנסו עמוק לנשמה. אני עד היום איתם בקשר. יש לי קשר מאוד חזק עם כמה שהיו בעבר חברי האגודה ויו"רים לשעבר של אגודת הסטודנטים... אני מודה, יש לי קשר מצוין עם כמה בוגרים שלנו. חלק הזמנתי אליי הביתה. הם אפילו הכירו את המשפחה שלי. כל הפקולטה חברה שלי ואני אשאר איתם בקשר. עליזה גם פרשה מהפקולטה והיא גרה לידי, אנחנו נפגשות. מעבר לזה אני נפגשת עם החברות שלי מהפקולטה. הצענו לעשות פעם בחודש מפגש... הייתי איתן כל כך הרבה שנים ביחד והרבה שעות וקשה להיפרד... הילה חברה מאוד טובה שלי. לא קל לי, ולא קל לה לא לראות אותי. גיא דוידוב אמר שכשאנחנו מתווכחות ורבות אנחנו נראות כמו בעל ואישה, מרוב שאנחנו חברות טובות."

 

אילו חוויות חזקות עברו עליך, במהלך עבודתך בפקולטה?

"הייתה ילדה שהתקבלה לפקולטה למשפטים והיא רצתה לנסוע לשנה... והיא שיגעה את אמא שלה. אמא שלה התחננה שלא תיסע, ואמרה לה: 'בואי נשב ונדבר עם שושי'... היא ישבה אצלי במזכירות. בסוף היא נסעה לתקופה קצרה וחזרה ישר ללמוד. אמא שלה שלחה לי עציץ למשרד וכל כך התרגשתי. זה ממש ריגש אותי, בזכותי היא לא נסעה לחו"ל לתקופה ארוכה והיא התחילה ללמוד. זה באמת השאיר בי חותם עמוק, שאמא שלה כה העריכה את זה שהצלחתי לשכנע אותה להישאר בפקולטה. חוויה נוספתהיתה לי עם סטודנטית שחלתה בסרטן, דבורית פלס ז"ל, שהייתה כל כך קשורה אליי, כשהייתה חולה לוויתי אותה כל הזמן. באיזה שהוא שלב היא התעוורה. אמא שלה הביאה אותה לפקולטה והלכנו לאקדמון, כי היא רצתה לקנות מתנות פרידה לחברות שלה. תיארתי לה כל דבר ודבר. זמן לא רב אחרי כן היא נפטרה. זה היה לנו מאוד קשה. היא הייתה בחורה נפלאה וזה השאיר בי חותם. היא כל כך נקשרה אליי. הדברים האלה, את לוקחת אותם איתך... את מפתחת רגשות לסטודנטים, הם כמו הילדים שלך. עד היום יש פרס על שמה וההורים שלה תורמים לפקולטה... עד היום אני פוגשת את אמא שלה."

 

זכור לך אולי מקרה מצחיק שקרה לך במהלך שנות עבודתך בפקולטה?

"אני אספר משהו לא מצחיק אלא יפה שקרה לי. היה לנו סטודנט שראה מישהי בשנתון שמוצאת חן בעיניו וביקש את מספר הפלאפון שלה. אני אמרתי לו שהם לא מתאימים כי היא דתייה והוא חילוני גמור. בדחילו ורחימו נתתי לו את המספר. היא באה אליי ומאוד כעסה עליי. אחרי חודש הם באו אליי והיא התנצלה והם הודיעו לי שהם מתחתנים. הוא חזר בתשובה. לפני כחודש הם הזמינו אותי לחתונה של הבת שלהם. זה אחד הזוגות שצמח בפקולטה, ויש עוד זוגות."

 

איך נראה יום שבו לא קמים ונוסעים בשעות הבוקר המוקדמות לפקולטה למשפטים בהר הצופים? מה התכנונים לפנסיה?

"נרשמתי להולמס פלייס ואני כל יום הולכת לשיעורים... אחר כך אני באה הביתה, אני יוצאת ונפגשת עם חברות. כרגע כל מה שאני רוצה זה חופש... אני מבקרת את הנכדים שלי, הולכת לקולנוע, דבר שלא עשיתי בעבר, יוצאת לרקוד... זה מה שאני עושה כרגע בחורף. אני חושבת שאני אבוא ללמוד איזה משהו. ממש בקרוב אני נוסעת לטיול בקובה, פנמה וקוסטה ריקה. הבעל שלי גם הוא פרש, אבל הוא חזר לעבודה לארבע שעות בכל יום. הוא בסך הכול גם בחופש, אפשר לצאת ולבלות. אני פחות מבשלת באמצע השבוע. הבעל שלי אומר: 'בואי נצא למסעדה'."

 

סכמי לי, במשפט, את העבודה בפקולטה.

"עבודה מלאת סיפוק והנאה."

 

איזה מסר תרצי למסור לסטודנטים בפקולטה?

"אני מאחלת אלפי הצלחות לכל הסטודנטים."

 

מה הטיפ הכי חשוב שנתת לססיל, מחליפתך בתפקיד?

"הטיפ שנתתי לה הוא שתהיה לה סבלנות כלפי הסטודנטים, להיות נחמדה, לשמוע אותם וגם לנסות להבין אותם. לא תמיד ללכת לפי הכללים, לפעמים אפשר גם לסטות. לא יקרה שום אסון אם תסטה קצת ותהיה לטובת הסטודנטים. היא מגיעה מהפקולטה למדעי הטבע, שזה שונה. אני חושבת שהיא הבינה את המסר. בפעם הראשונה שראיתי אותה אמרתי: 'זאת מתאימה לתפקיד'. היא מאוד נחמדה."

 

כאות תודה והערכה לשושי ארגנו כמה סטודנטים ערב פרידה לכבודה, שהתקיים ביום חמישי, 9.3.2017. לערב הוזמנו כל הסטודנטים והבוגרים של הפקולטה, אשר עברו תחת ידיה של שושי ב-38 שנותיה בפקולטה. ערב ההוקרה התקיים בבית מאירסדורף, וכלל ברכות לצד סרטוני וידאו מצחיקים, והענקת מתנה מטעם הסטודנטים לאורך השנים.

שושי ארוע פרידה