בפקולטה למשפטים יש כמה מכוני מחקר אשר רוב הסטודנטים לא מכירים. במהדורה הנוכחית החלטנו לספר לכם על המרכז, שהוקם ב-2013 ומתמקד בארבעה תחומים עיקריים: רגולציה וציות לחוק, שוויון והפליה, מערכת בתי המשפט, וממשל תאגידי.
לירן כהן
המרכז למחקרים אמפיריים של קבלת החלטות והמשפט הוקם בפקולטה בשנת 2013, כחלק מתכנית להקמת מרכזי מצוינות באקדמיה הישראלית. התכנית הוקמה וממומנת על ידי המועצה להשכלה גבוהה, מתוך כוונה להחזיר לארץ חוקרים מצטיינים ורצון להשפיע על התחומים האקדמיים שאליהם כספי הציבור מופנים. תחילה נעשתה פנייה לכלל אנשי האקדמיה בבקשה לנושאי מחקר. התקבלו כאלף נושאים מחוקרים מכל המוסדות האקדמיים בארץ, כשבסוף התהליך הוקמו 16 מרכזים בלבד, מתוכם רק מרכז משפטי אחד – והוא המרכז האמפירי בפקולטה שלנו, שבו שותפים גם חוקרים מהטכניון. המימון ניתן לחמש שנים בלבד ועתיד להסתיים בשנת 2018. מאחר שמחקר אמפירי כרוך בעלויות גבוהות, מקווים במרכז כי יימצאו עד אז תרומות או מקורות נוספים לתקצוב פעילותו.
המרכז מורכב מצוות רחב של חוקרים, כמחציתם משפטנים מהפקולטה (פרופ' איל זמיר, פרופ' דורון טייכמן, פרופ' אלון הראל, פרופ' אסף חמדני, פרופ' יהונתן גבעתי וד"ר קרן וינשל-מרגל) הפועלים בשיתוף עם פסיכולוגים וכלכלנים מהאוניברסיטה העברית ומהטכניון. בראש המרכז עומדת פרופ' אילנה ריטוב. פעילות המרכז היא חלק מפעילות רחבה יותר בתחום המחקרים המשפטיים האמפיריים הנערכת בפקולטה, שמשתתפים בה חוקרים נוספים, לרבות חברי המכון לקרימינולוגיה, העוסקים במערכת האכיפה הפלילית, פרופ' יואב דותן, פרופ' אהוד גוטל, פרופ' דפנה לוינסון-זמיר וד"ר נטע ברק-קורן.
המרכז האמפירי מתמקד בארבעה תחומים עיקריים: מחקר של מערכת בתי המשפט, ממשל תאגידי, שוויון והפליה, ורגולציה וציות לחוק. המחקרים מבוצעים בעזרת ניסויים לצד בחינה אמפירית של מאגרי-מידע בנושאים משפטיים, חברתיים וכלכליים.
פרופ' איל זמיר, החבר בהנהלת המרכז, הסכים לענות על מספר שאלות.
אחד התחומים המשפיעים ביותר כיום, בין שנרצה בכך ובין שלא, הוא הניתוח הכלכלי של המשפט. המחקר הכלכלי יוצא מנקודת הנחה שאנשים הם רציונליים ואנוכיים, אולם מחקרים בפסיכולוגיה מעשרות השנים האחרונות הראו שאנשים הם לא לגמרי רציונליים ולא לגמרי אנוכיים. תהליך זה הוביל לצורך בתשובות ספציפיות ומעמיקות יותר על המניעים וההחלטות של אנשים במצבים שונים, שאותן ניתן לקבל באמצעות המחקר האמפירי. מדובר בתופעה כוללת באקדמיה, אשר עוברת בהדרגה משימוש במודלים כלכליים מופשטים למחקר אמפירי מדויק, וניתן למצוא לכך ביטוי גם בלימודי המשפטים, שלהם התווסף לאחרונה קורס חובה בשיטות מחקר.
לאחרונה ערכתי מחקר משותף עם דפנה לוינסון-זמיר ואילנה ריטוב שעסק בדדליינים (מועדים אחרונים) והשפעתם על ההחלטות וההתנהגות של אנשים. פירמות רבות מנצלות זאת לתועלתן והדדליינים נפוצים מאוד בתחום המכירות: כל כמה שבועות יש מבצע חדש שעתיד להסתיים במועד ספציפי. הסיבה לכך היא הידיעה שהמועדים האחרונים גורמים לאנשים לקנות יותר. זמינות מוגבלת של מוצרים מעודדת אנשים לפעול במהירות, כתוצאה מכך שלאנשים יש נטייה טבעית לרצות דברים שהם קשים להשגה, ובייחוד בשל העובדה שאנשים שונאים להפסיד יותר משהם אוהבים להרוויח. הם אינם רוצים להחמיץ הזדמנויות. כך למשל הלקוחות של רשת "זארה", שם המלאי מתחלף לחלוטין כל שבועיים-שלושה, מרגישים שאם הם לא יקנו את הבגד באותו רגע, הם למעשה יפסידו אותו כשהוא ייעלם מהמלאי. המחשבה הזו מניעה את הלקוחות לקנות מוצרים מתוך פחד להפסיד אותם.
מה שרצינו לבדוק במחקר, זה האם המשפט יכול להשתמש בדדליינים כדי להניע אנשים לפעולה, והאם הסרה או הגמשה של מועדים אחרונים יכולה להפחית התנהגויות מסוימות.
שיטת המחקר שבה השתמשנו הייתה ניסויים, ושילבנו בה שלוש מתודולוגיות שונות: ניסוי באמצעות שאלונים, ניסוי שדה (שבו המשתתפים אינם יודעים שהם משתתפים בניסוי) וניסוי טבעי (בחינת ההשפעה של שינוי חיצוני חד, ללא התערבות של הנסיין, על התנהגות של אנשים).
בניסוי השאלונים, הצגנו לסטודנטים מצב שבו הם הפסידו במשפט, ובאפשרותם להגיש ערעור שקיים סיכוי סביר שיתקבל. משמעות ההפסד היא הוצאות משפט נוספות ומשמעות הניצחון היא החזר של כל ההוצאות. בשלב הזה נאמר לחלק מהסטודנטים שיש להם אפשרות לערער תוך 30 יום, ואילו לשאר נאמר שאין מגבלת זמן לצורך הגשת הערעור. התוצאות היו חד-משמעיות והראו שהסטודנטים שקיבלו דדליין נטו יותר להגיש ערעור. ייתכן, אפוא, שאם רוצים להפחית את כמות הערעורים – אולי עדיף להגמיש את המועד האחרון להגשת ערעור, או אף לבטלו.
בניסוי השדה, ימים אחדים לאחר הבחינות בדיני קניין ובדיני חוזים שלחנו לסטודנטים מסר בו ביקשנו משוב על הבחינה. למחצית הסטודנטים בכל קורס ניתנו 48 שעות למענה על המשוב, ולשאר ניתנו מספר שבועות. התוצאה: בהיעדר דדליין 20% ענו על המשוב, ואילו בקבוצה שהוגבלה בזמן 35% ענו עליו. בניסוי גילינו תופעה חדשה – בעוד שבדרך כלל דדליינים גורמים לאנשים לפעול ברגע האחרון, במקרה זה הם גרמו לאנשים לפעול באורח מיידי, ומי שלא השיב על השאלון מיד, כמעט תמיד כבר לא השיב עליו בכלל.
בניסוי הטבעי, ניצלנו את שינוי כללי הבחינות שהתרחש באוניברסיטה בין שנת תשע"ב לתשע"ג. מטרת השינוי הייתה לצמצם את החפיפה בין תקופת המבחנים לתקופת הלימודים ולעודד את הסטודנטים לגשת למועדי א'. בפקולטה למשפטים, השינוי המרכזי (והיחיד כמעט) היה קיצור פרק הזמן שבו ניתן לערער על מבחנים משבוע ל-72 שעות מפרסום הפתרון. בדקנו את ההשפעה על 43 קורסים שהתאימו לצורכי הניסוי, וגילינו שחלה עלייה של 23% בכמות הערעורים בעקבות קיצור פרק הזמן שניתן לצורך הגשת הערעור. אחד החששות בניסוי טבעי הוא שהשינוי ההתנהגותי נוצר בעקבות השינוי עצמו. כך, למשל, יתכן שדרישת התשלום של 10 אגורות בעבור שקית קניות תגרום בטווח הזמן הקצר לירידה בצריכתן, אולם לא בטוח שהמגמה תישאר לאחר שהציבור יתרגל למצב. על מנת להפיג את החשש, ערכנו השוואה בין סטודנטים שתשע"ג הייתה שנתם הראשונה באוניברסיטה לבין סטודנטים שלמדו באוניברסיטה בשנים תשע"ב ותשע"ג, וגילינו שגם בהשוואה זו חלה עלייה חדה במספר הערעורים. לאור זאת, ניתן לייחס את השינוי לעצם הקשחת הדדליין. כך, למעשה, כל שלוש המתודולוגיות השונות הובילו לאותה תוצאה.
מעבר להפחתת כמות הערעורים במערכת המשפט העמוסה ממילא, למשל, אנו מאמינים שניתן לשחק עם הדדליין על מנת להניע אנשים למעשים רצויים ולהקטין את נטייתם לפעול בצורה שאינה רצויה להם או לחברה. נראה שגם קופת חולים כללית הבינה את העניין, ובמבצע חיסון ארצי נגד שפעת בשנת 2013 דאגו להדגיש את העובדה שמלאי החיסונים מוגבל ושעדיף להתחסן לפני סוף השנה האזרחית. משיחה עם האחראית על הפרסום, נאמר לי שיוצאים בקמפיין כזה דווקא כשיש עודף חיסונים, ורוצים לדחוק באנשים נוספים להתחסן. גם צה"ל משתמש במועדים אחרונים לטובתו. אחת לשנתיים מתפרסמת בקשה להחזרת ציוד צה"לי גנוב, תוך הבטחה לוויתור על העונש. למרות שהבקשה חוזרת על עצמה, עדיין הצבת המועד הספציפי מניעה אנשים לפעולה ורבים מחזירים את הציוד שלקחו בסמוך למועד שניתן.
דוגמה נוספת לשימוש בדדליין ניתן לקחת מהחוק להגנת הצרכן. שם נקבעה תקופה של כשבועיים להחזרת מוצרים שטרם נעשה בהם שימוש. בארצות הברית אין חוק זהה והחנויות מאפשרות לצרכנים להחזיר את המוצרים שקנו ללא מגבלת זמן קשוחה. ומה התוצאה? הצרכן האמריקאי קונה יותר משום תחושת הביטחון מראש שההסדר מקנה (אם מותר לי להחזיר את המוצר ברגע שאחפוץ, כנראה שמדובר במוצר אמין), מהטיית המחדל ומאפקט הבעלות – הגורמים לאנשים שלא להחזיר מוצרים בדיעבד. רבים טוענים שיש להגמיש את הדדליין כדי להקל על צרכנים לחזור בהם מעסקאות, אולם ממצאי המחקר שלנו מראים שהם כנראה טועים: הגמשת פרק הזמן שבו צרכנים יוכלו להחזיר את המוצר כנראה תפחית את הנטייה להשתמש בזכות זו.
שימוש בדדליינים יכול להוות גם תחליף עדין לחקיקה פטרנליסטית. על אף שאנו לא לחלוטין אנטי-פטרנליסטיים, ומאמינים שלעיתים יש להגן על אנשים מפני עצמם (למשל על-ידי פסילה של תניות מקפחות בחוזים אחידים), נראה שבאופן כללי יחסי הציבור של הפטרנליזם לא טובים. כשמשתמשים בדדליין לא מחליטים בשביל האדם, אלא פשוט אומרים לו לקבל החלטה כלשהי עד מועד מסוים, וניתנת לו בחירה מלאה. כך הדדליין יכול לעודד דברים חיוביים כמו תרומות ומתן סיוע גם ללא פגיעה באוטונומיה או בחופש לבחור.