צבי מנדלסון
גדלתי בצרפת, בעיר בשם ליון, עם אח קטן ממני ושני הורים. תדמיינו ילדות בלי טלפון נייד, בלי מחשב עד החטיבה, בלי אינטרנט... הייתי תולעת ספרים עם משקפיים. ובכל זאת, הייתי חברה בצופים היהודים, אהבתי מאוד לטייל, אהבה שנותרה גם היום.
בחופשות היינו נוסעים לבית כפר של קרובי משפחה שהיה בעצם חווה משופצת ומבלים שם שבועות שלמים. עליתי בגיל שמונה-עשרה לארץ, למדתי באוניברסיטה העברית, יש לי תואר שני מאוניברסיטת תל אביב, ואני מנסה לעשות דוקטורט בלי למצוא ממש את הזמן לזה.
אני בת 41, יש לי שלוש ילדות מדהימות, יעל (12), נעמה (10) ואביגיל (7). אנחנו ירושלמים. יש לנו כמה מסורות ותחביבים קבועים כמשפחה, כמו הפיצה של יום חמישי שאני או אישי מכינים, ומשחקי חברה בכל שבת אחר הצהריים, חמשתנו יחד.
אחד הימים המאושרים שלי: היום שבו ראיתי שהילדות גדלו מספיק כדי שנשב כולנו בסלון, כל אחד בספר שלו. משפחה של "חנונים" ממש!
מובן שהעבודה בפקולטה משפיעה על חיי המשפחה, כי בתקופות עומס אני נאלצת לחזור בשעות מאוחרות יותר, אך למזלי התברכתי במשפחה תומכת ומכילה.
התחלתי את דרכי כמורה לאנגלית, ובמקרה הגעתי לעבוד באוניברסיטה. בתפקיד הראשון שלי הייתי מזכירה של חוקר מהחוג למדעי הטבע. לאחר שנתיים, הבנתי שמיציתי את התפקיד, ובמקרה מצאתי מילוי מקום של רכזת מוסמך במדעי הטבע, שיצאה לחופשת לידה. כשחזרה לעבודה, החלפתי את עוזרת דיקן הסטודנטים כשגם היא יצאה לחופשת לידה. וכשחזרה, התקבלתי לעבוד כמנהלנית במזכירות הוראה בפקולטה במדעי הטבע. משם הקידום הטבעי היה לתפקיד של רכזת בוגר, ומאוד שמחתי להתקבל לפקולטה למשפטים. בין כל התפקידים שחשבתי עליהם, אני מודה שזה התפקיד שנותן לי הכי הרבה סיפוק. הוא כל כך מגוון, והרבה יותר רחב מהתפקיד המקביל בפקולטות האחרות, שאני באמת מרגישה שזכיתי.
אני אוהבת את הקשר עם הסטודנטים. כאשר החלפתי את עוזרת דיקן הסטודנטים, ראיתי שלשם מגיעים הסטודנטים עם הכי הרבה בעיות וקשיים ושם אפשר לעזור; ושם הסיפוק באמת היה הכי גדול, כי שם מרגישים שאפשר לעשות משהו. ראיתי כי מבין כל העבודות, מה שמדבר אלי הוא עבודה עם סטודנטים, הקשר הבין-אישי, והיכולת להקשיב ולשמוע את הסטודנטים.
יש הרבה דברים חופפים, אבל יש כמה הבדלים. ראשית, הקשר בין המזכירות במדעי הטבע לתלמידים היה הרבה יותר מרוחק לעומת פה במשפטים. לדוגמה, התנהלות כמו להגיד "שלום", "מה נשמע", לדעת שאחת התחתנה, או שאחד היה במילואים, שעוד אחד יוצא לחילופי סטודנטים במקום מרוחק ומרתק, שאחת החליטה לשלב לימודים מעניינים ולא שגרתיים... במדעי הטבע המבנה הארגוני הוא שונה: יש את מזכירות החוגים ויש את הפקולטה, ומגיעים בעצם לפקולטה רק כאשר לא מצליחים לפתור את הבעיות בחוגים, אז הקשר הוא הרבה פחות אישי, ויש סטודנטים שלא ראיתי בכלל במהלך כל התואר.
היו לי מקרים שהגיעו אלי תלמידים עם בעיות מאוד קשות. לפעמים יכולנו לעזור ולפעמים לא. גם אם לא תמיד יכולנו לעזור, עצם זה שתלמידים יכולים לבוא ולשתף זה מאוד עוזר להם. לפעמים תלמידים באו ואמרו תודה לבסוף, למרות שלא באמת הצלחנו לעזור להם, כי פשוט הקשבנו להם.
אני זוכרת מישהי שאחותה עברה התעללות קשה, והיא באה והסבירה שהיא במגע עם המשטרה ועובדת סוציאלית, ואחותה מתפרקת לחלוטין, והיא צריכה לפרנס את המשפחה, וכל מה שהיא מבקשת זה הארכת זמן במבחן ודחיית עבודה לעוד שבועיים. פה דיברתי מיד עם הדיקן, ומיד הוא נכנס בעובי הקורה ועשה הכול שהדברים יקרו. אני מבינה שאנשים מתמודדים עם כל כך הרבה דברים, ולפעמים מספיק שאנחנו עושים משהו קטן ואנחנו עוזרים להם בענק. ואנחנו באמת עושים הכול כדי לעזור להם; אני יודעת שאנחנו לא מגיעים לכולם, אבל אנחנו משתדלים לפספס כמה שפחות.
אני חושבת שבמקרים מסוימים ישנה גמישות רבה, ואני יודעת שתלמידים היו רוצים יותר, אבל יש סיבות גם למה לומר לא. לפעמים יש סיבות והתלמידים לא רואים את ההשלכות שנובעות מכך, כי התלמיד רואה את מה שהוא צריך כרגע. אבל אני רואה שבמשפטים יש גמישות רבה יותר משאר בפקולטות האחרות. בקיצור, מפנקים אתכם...
אני רואה שמועדים מיוחדים ניתנים בקלות, ואני בעד. למרות שאני אומרת לתלמידים "אל תיגשו למועדים מיוחדים אם אתם לא חייבים", כי זה לא תמיד פתרון מושלם; אבל אם מישהו חייב ישנה גמישות רבה, ואין לנו סיבה להקשות. גם החזרה על קורסים הרבה יותר קלה, לעומת פקולטות אחרות. אני אומרת את זה לטוב ולרע, כי מצד אחד זה מעמיס עלינו בטירוף, ומצד שני אנחנו פה בשביל זה.
היה מלחיץ מאוד, ראיתי בתחילה שאנשים מצפים ממני להיות שושי, אבל לאט לאט ההיכרות בינינו מעמיקה וזה טוב. אני רוצה להוסיף, כולם מדברים על הנעליים הגדולות של שושי ואני חייבת לומר שהיא מדהימה, היא עשתה ועוד עושה את הכול בכדי להקל עלי בכניסתי לתפקיד. רק היום דיברתי אתה על מקרה של תלמידה, וגם היום חצי שנה לאחר פרישתה אם אני צריכה משהו היא שם בשבילי. היא ממש מיוחדת.
יש הרבה מה לספר. בגדול, האחווה במשרד בין כל המזכירות והקבלה הדהימו אותי. יש שיתוף פעולה מטורף ונעימות שמקלים מאוד על העבודה. עם התלמידים היו מקרים נחמדים מאוד ונחמדים פחות, כי זהו טבע האדם, אבל גם כאשר הייתה לי חוויה שלילית, אני חייבת להגיד שזה נפתר מהר מאוד וברוח טובה. בסופו של דבר, גם כשתלמיד בא וצועק, אנחנו מבינות שזה נובע ממצוקה, וברגע שהתלמיד עצמו רואה שאנחנו כאן בשבילו ולא נגדו הוא מצליח להירגע. בסופו של דבר, אין על התלמידים שלנו!
עדיין לא עשיתי את כל הסיבוב של התפקיד, אז אני לא רוצה להרחיב יותר מדי. אבל באופן כללי אני מנסה לייעל את הדברים כי זה תפקיד מאוד עמוס. הבאתי כמה רעיונות מתפקידי הקודם, אז לא אקח קרדיט עליהם: למשל, את הטופס המקוון לסגירת התואר ולמועדים המיוחדים, ואני חושבת על עוד כמה דברים. לאט לאט אני לומדת עוד ועוד. עכשיו עובדים חזק מאוד על הפן של נשירה, איך ניתן למנוע אותה ולעזור לתלמידים לסיים את התואר. מכאן אני מציעה לכל תלמיד שמתקשה, לבוא אלי ולדבר איתי או עם אחד היועצים. חבל להיתקע, אפילו אם זו השנה הראשונה ואומרים "לא נורא"; יהיה בסדר לבוא אלינו ולשתף אותנו. אנחנו לא יכולים לפתור את כל הבעיות, אבל לפעמים אפילו משהו קטן עוזר מאוד.
תלוי מה הסיבה לקשיים: אם זו סיבה אקדמית, אם צריך לפצל קורסים ולדחות, או למצוא חונכים, ואם זו בעיה כלכלית, אפשר להפנות אנשים לדיקנט הסטודנטים וליחידת הסיוע. אם זה מישהו שיש לו בעיה מסוימת והוא לא חושב שיש לו הקלות, אפשר למצוא הקלות למיניהן. אני יודעת שאתם עושים עבודה מצוינת בשבוע האוריינטציה, אבל אנשים לא תמיד מודעים לכל הפתרונות, ולנו יש ניסיון אישי ומקצועי, אז תבואו. במקרה הכי גרוע לא נוכל לעזור, אבל רוב הסיכויים שנמצא פתרון, ולפחות כל אחד יימצא אוזן קשבת.
פה היא ממש לא רק אדמיניסטרטיבית, ואני מאוד שמחה על כך, הלוואי והיו עוד מזכירויות כאלו. זה שאנשים יכולים לבוא ולשתף, ועצם העובדה שהם מדברים – זה עושה להם סדר בראש ומקל עליהם. אמנם אנחנו לא מקבלות משכורת של פסיכולוג, וחבל. אבל אני חושבת שלדעת שהדלת פתוחה זה מאוד חשוב. אני זוכרת את עצמי כסטודנטית וזה לא היה ככה, וחבל.
אני מזמינה את הסטודנטים לפנות אלי. אפשר תמיד לפנות אלי אישית או למייל, גם אם לוקח לי זמן אני אשתדל תמיד לחזור, ולא להסס לפנות בכל עניין. גם אם אני לא הכתובת, אפנה אתכם למקום הנכון, כי יש לי את הידע. בקיצור, הדלת שלי תמיד פתוחה!