אח בוגר, הגרסה המשפטית

תוכנית חונכות חדשה בפקולטה מפגישה בין סטודנטים תלמידי שנה ראשונה לבין משפטנים בוגרי הפקולטה, ובמסגרתה קוראים הבוגרים את עבודותיהם של הסטודנטים בקורס "כתיבה ומחקר במשפט" ומעירים עליהן.

 -יובל שוהם-

רק שמונה חודשים עברו מאז שספיר פלס דרכה לראשונה בחייה בפקולטה למשפטים, וכבר היה עליה להתייצב מול שר המשפטים לשעבר, פרופ' יעקב נאמן, ולשמוע ממנו הערות על העבודה המשפטית הראשונה שכתבה בחייה. "האמת היא שחששתי מאוד, נלחצתי שהוא יגיד שהטיעונים המשפטיים שלי לא היו טובים", מודה ספיר בכנות. "אבל הוא דווקא הסכים איתם מאוד והיה לנו דיון פורה ומעניין."

ספיר ודאי לא היתה היחידה בין חבריה שהרגישה כך. כשישים סטודנטים משנה א' השתתפו השנה בתוכנית חדשה של הפקולטה, במסגרתה "הוצמד" לכל אחד מהם עורך דין, שופט או משפטן בכיר אחר בוגר הפקולטה, שקרא את העבודה המשפטית שחיברו בקורס "כתיבה ומחקר במשפט" ונתן להם חוות דעת עליה. כך, מעבר להערותיהם של מתרגלי הקורס, זכו הסטודנטים להיפגש עם משפטנים בוגרים ומנוסים ולשמוע גם את דעתם.

"כשדיקן הפקולטה יזם את התוכנית, המחשבה הייתה שיש לנו מאגר נפלא של בוגרים שאנחנו מאוד רוצים לקדם את הקשר איתם ואת החיבור שלהם לפקולטה, ושזו גם דרך נהדרת שבה יוכלו לתרום מניסיונם הרב", מסבירה עו"ד יעל קריב-טייטלבאום, מנחת הקורס. "לא לכל הסטודנטים משנה א' יש אבא שופט, ולדעתי חשוב שהם ייפגשו גם עם אנשי פרקטיקה. מעבר לכך, אני יודעת שלפעמים אומרים על הסטודנטים בפקולטה שהם אמנם מתמחים מעולים ויש להם חשיבה משפטית מצוינת ועמוקה, אבל מרגישים שיש עוד מה לשפר בכתיבה שלהם וההתנסחות המשפטית שלהם לא טובה כפי שהיא אמורה להיות. לכן, אני חושבת שזה מצוין שיש עוד זוג עיניים שעובר על העבודה שלהם ונותן להם חוות דעת." עו"ד קריב-טייטלבאום מדגישה כי מטרת המפגשים בין הסטודנטים לבין החונכים היא להציג בפניהם זווית ראיה אחרת ורחבה יותר. "החונכים לא שופטים את העבודה לפי הקריטריונים של מתרגלי הקורס ונותנים עליה ציון סופי, אלא מביאים את ראיית עולמם הכללית יותר, נותנים דגשים והערות על טיב הכתיבה והטיעונים המשפטיים, ובעיקר מעניקים להם כלים שבוודאי יעזרו להם בהמשך. מעבר לכך, המפגשים התפתחו גם לשיחות אישיות יותר, וסטודנטים רבים סיפרו לנו שנוצר קשר טוב עם החונכים שלהם. חלקם אפילו החליטו לשמור על קשר בעתיד."

"לראות את המציאות ב-360 מעלות"

במסגרת הקורס, שהוא חובה לכל תלמידי שנה א', בוחרים הסטודנטים שאלת מחקר בסוגיה משפטית מסוימת וכותבים עליה עבודה בהיקף של 3,500 מילים. עבור רובם, זהו למעשה המפגש הראשון עם עולם הכתיבה המשפטית. העבודה של ספיר, למשל, עסקה בהשלכות של הכרזה על שטחים במזרח ירושלים כמיועדים להקמת גנים לאומיים ובחנה את השאלה אם היא מאפשרת בנייה ופיתוח שוויוני לכלל תושבי העיר. ספיר אומרת כי אף על פי שמדובר בנושא שעלול להיתפס כצבוע בצבעים פוליטיים עזים, היא הצליחה לשמור את עבודתה נקייה מהם. "גם פרופ' נאמן, שדעתו הפוליטית שונה אולי מהשקפת עולמי הפוליטית, היה מאוד ענייני ולא נתן לזה להשפיע על אופי הדיון בינינו", היא מספרת. "זה דווקא היה מעניין לראות את הנושא מהעיניים של אדם שישב בממשלה וקיבל החלטות רבות שקשורות לנושא העבודה. למשל, בעבודה כתבתי על הגן הלאומי במורדות הר הצופים, שההחלטה לגביו ניתנה בשנת 2013, כשנאמן היה שר המשפטים. כך שלמזלי קיבלתי חונך שהיה מאוד בקי בנושא בו בחרתי. מעבר לכך, היה לנו גם דיון מעניין על ירושלים ועל ההיסטוריה שלה. נאמן, בתור ירושלמי שגדל חלק מחייו בעיר העתיקה, הוסיף לשיחה ביננו את הפן האישי של איך זה לגדול בעיר שיש בה כל-כך הרבה שסעים."

עו"ד יעל קריב-טייטלבאום

"אני רואה חשיבות רבה מאוד בכך שסטודנטים, כבר בשלב מוקדם מאוד, יראו ויבינו את המציאות ב-360 מעלות, ולא ב-90 או 45", אומר מצדו פרופ' נאמן. "חשוב שיוכלו לראות ולהבין השלכות חברתיות רחבות, איך כל דבר משפיע על נושאים פוליטיים ולא פוליטיים. חשוב שתהיה להם זווית ראייה מלאה על המציאות. לכן אני מאוד שמחתי שפנו אליי ולדעתי הפרויקט חשוב מאוד. וחוץ מזה, העבודה של ספיר היתה מצוינת."

 הכלי המרכזי של המשפטן

העט, כידוע, חד מן החרב; אך נראה שהעטים של הדורות האחרונים מחודדים הרבה פחות. הדורות הצעירים אפופים 24 שעות ביממה בסמארטפונים, בפייסבוק ובטוויטר, ולא מצליחים להשתחרר מהכורח להעביר כמה שיותר מידע בכמה שפחות משפטים. כל חריגה מ-140 תווים הופכת ל"חפירה", ולמי יש זמן לקרוא ספר שלם. אמנם ניתן להניח שסטודנטים למשפטים התברכו ברמת כתיבה גבוהה הממוצע, אך אין ספק שהקורס – ועמו התוכנית החדשה – עשויים לשפר אותה פלאים. "אני חושבת שזה מתחיל כבר מהתיכון: לא עובדים מספיק עם התלמידים על יכולות כתיבה וניסוח, וזה משהו שניכרת בו ירידה מסוימת", מסכימה עו"ד קריב-טייטלבאום. "בקורס אנחנו מנסים ללמד את הסטודנטים איך לכתוב טיעון סדור, איך מבצעים מחקר משפטי, איך מתנסחים כראוי וכדומה, אבל מן הסתם אנחנו לא יכולים לתת להם משוב על כל משפט ומשפט. הסטודנטים צריכים ללמוד לכתוב, ודאי בתור משפטנים, שכתיבה היא כידוע הכלי הכי מרכזי שלהם. אני בהחלט מקווה שכמה שיותר סטודנטים ייקחו חלק בתוכנית בשנה הבאה."

הפקולטה בעבר וכיום

-פרופ' יהושע ויסמן-

מה השתנה, לדעתך, בפקולטה מאז תקופתך?

אמנה כמה שינויים שחלו בפקולטה עם השנים. חלק מן השינויים שאמנה הם מבורכים; אשר לשינויים שבחלק האחר, אפשר מאד שהם נראים בעיני כפחות מבורכים רק בשל נוסטלגיה ובשל הנטייה להתרפקות על העבר גם כאשר העבר לא היה זוהר. 

הדור הראשון של המורים בפקולטה היה מאד מגוון. אני חושב שלא היו לי שני מורים בפקולטה שהכשרתם המשפטית היתה באותה מדינה. המורים שלימדו אותי קיבלו את הכשרתם המשפטית באיטליה, באוסטריה, בצרפת, בבלגיה, באנגליה, ובארה"ב. הדבר הזה השפיע כמובן על התכנים של הלימודים. נחשפנו אז באופן מובהק למשפט השוואתי, דבר שהשאיר חותמו על אלה מן התלמידים שהיו עם הזמן למורים בפקולטה. הגישה ההשוואתית היתה טבעית לרבים מהם.

פרופ' יהושע ויסמן

בהבדל מכך, בימינו, כשהעולם כולו נתון להשפעת "הגלובליזציה", בחרה הפקולטה להסתפק ב"אמריקניזציה". מרבית מוריה כיום קבלו את הכשרתם המשפטית לתארים המתקדמים באוניברסיטאות שבארה"ב. מדרך הטבע יש לכך השפעה רבה על נושאי מחקריהם של מורי הפקולטה כיום, ועל ההוראה הניתנת על ידם. 

בשנותיה הראשונות של הפקולטה היה בראש מעייניה פיתוח המשפט בישראל. ההוראה והמחקר התרכזו אז במשפט הישראלי. המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי שבפקולטה קיבל הזמנות ממשרד המשפטים, וממחלקות שונות בממשלה, לסייע בהכנת הצעות חוק בנושאים שונים, ובמכון פעל צוות חוקרים, בעלי רקע משפטי מגוון, שעיסוקו העיקרי היה מחקר השוואתי בקשר להצעות חוק אלה. 

באותה תקופה הוזמנו מורי הפקולטה תדיר להרצות בימי השתלמות של שופטים, ובין פרסומי הפקולטה נוכל למצוא מספר חוברות מאותה תקופה של הרצאות מורי הפקולטה בימי ההשתלמות האלה.

בהכשרת תלמידי הפקולטה ללימודים מתקדמים השתדלה הפקולטה בעבר לכוון את תלמידיה להתרכז בתרבות המשפטית היהודית-ישראלית. כך למשל, פרופסור טדסקי, שהיה מעמודי התווך של הפקולטה בשנות היווסדה, הציע למועצת הפקולטה לחייב תלמידים לתואר "דוקטור למשפטים" לעמוד בבחינה במקצוע "משפט עברי", בהיות המשפט העברי מרכיב מרכזי במסורת התרבותית-משפטית שלנו.

וכן, פרופ' אביגדור לבונטין, ממוריה הבולטים של הפקולטה מאז היווסדה, הציע שהתלמידים הנבחרים, הלומדים לקראת התואר "דוקטור למשפטים", יירשמו לדוקטורט בארץ ולא בחו"ל, בכדי שנושאי המחקר שלהם יסובו על המשפט הישראלי. את ההיחשפות החשובה לאקדמיה שבחו"ל הציע לדחות להשתלמויות פוסט-דוקטוראליות.

לא הכל הסכימו באותם ימים להצעות אלה אך הן מעידות על רוח התקופה. הפקולטה ראתה את יעודה באותם ימים בפיתוח המשפט הישראלי, ובכך ריכזה את מאמציה. עם השנים חל שינוי בעניין זה, ומוקד תשומת הלב הופנה יותר כלפי חוץ. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהפקולטה מעודדת, למעשה, לימודי דוקטורט בחו"ל, ובמיוחד באוניברסיטאות שבארה"ב.  אין צורך להרבות בדברים על ההפסד הגדול שנגרם בכך למחקר במשפט הישראלי.  עבודות הדוקטור החשובות של תלמידיה מוקדשות לחקר נושאים המעניינים את המשפט האמריקאי ולא את המשפט הישראלי. 

אילו  היתה התופעה של האמריקניזציה של המחקר המשפטי מצומצמת לנושאי עבודות הדוקטור כי אז היה ניזקה מוגבל. ואולם לאמריקניזציה של ההשכלה המשפטית בארץ תוצאות שהן הרבה מעבר לכך. חוקרי המשפט בישראל נוטים לבחור נושאים למחקריהם העשויים לשאת חן בעיני מערכות כתבי העת המשפטיים האמריקאים, ולמערכות אלה אין, כמובן, עניין מיוחד במאמרים המתייחסים למשפט הישראלי.

תופעה זו ,של התרחקות חוקרי המשפט מלחקור את משפט מדינתם, הגיעה בישראל לקיצוניות שהיא חריגה בעולם המחקר המשפטי.

עמדו על כך הפרופסור אורן גזל-אייל, מאוניברסיטת חיפה (במאמרו "הערות על העבר והעתיד של הניתוח הכלכלי של המשפט בישראל", פורסם במחקרי משפט, כרך כג (2007), 661),  והפרופסור חיים זנדברג, מן המכללה למינהל (המלמד לעתים מזומנות גם בפקולטה בירושלים), במאמרו "קולוניאליזם תרבותי: האמריקניזציה של החינוך המשפטי בישראל" (פורסם בהמשפט, גיליון 27 (2009), עמ' 52). המשפט המצוטט להלן, ממאמרו של פרופ' גזל-אייל, מבטא ב"קליפת אגוז" את המצב האנומלי הזה שבו אנו שרויים: 
המשפט הוא עדיין דיסציפלינה מקומית בעיקרה. וכך הוא גם נתפש במדינות המפותחות בעולם. ...המערכת האקדמית [הישראלית] מרחיקה יותר מכל מקום אחר בעולם את החוקרים מלעסוק במשפט המקומי. (שם, בעמ' 683)

לתופעה האנומלית הזאת ביטויים רבים בחיי הפקולטה. כך, למשל, אם בעבר היו האורחים שהוזמנו לפקולטה ראשי המערכת המשפטית בארץ, כמו נשיא בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, שר המשפטים, וכדו', כדי לשמוע מהם אילו הם הנושאים שעל סדר יומם, ובאילו בעיות הם מתחבטים, הרי שכיום האורחים המוזמנים על ידי הפקולטה הם, ברוב המקרים, פרופסורים למשפטים מארה"ב, המספרים לנו על הנושאים המשפטיים שעל סדר יומה של החברה האמריקאית. 

וכן, המבנה הפדרטיבי של ארה"ב, וההבדלים במשפט של המדינות השונות שבארה"ב, תרמו לכך שבפקולטאות למשפטים המבקשות להיות כלל ארציות, נמנעים בדרך כלל מלעסוק במשפט של מדינה מסוימת כלשהי. תחת זאת מתרכזים בהוראה ובמחקר בנושאים כלליים, תיאורטיים, העשויים להיות משותפים למשפטי כל מדינות ארה"ב. את לימוד המשפט הנוהג במדינות מסוימות הם מותירים לבתי ספר מקצועיים, המשלימים לאחר גמר הלימודים באוניברסיטה, את שהחסירו בלימודי המשפט באוניברסיטאות. 

בישראל אומצה הנטייה האמריקאית של תיאוריזציה של המשפט, והתרחקות מעיסוק בדין המדינה, אף כי המניעים לנטייה זו שבארה"ב הם (בחלקם) אינם רלוונטיים לישראל (המבנה הפדרטיבי, כאמור לעיל). בעוד שבעבר, לאחר חקיקת חוקים בעלי חשיבות, או בעקבות פסקי דין חשובים, הופיעו בכתבי העת המשפטיים בארץ, מאמרים פרי עטם של מורי הפקולטה, שבהם הסבירו, ניתחו וביקרו את ההתפתחויות שבדין,  אין הדבר כן, ככלל, בימינו. בעבר כללו כתבי העת המשפטיים, כדבר שבשגרה, מדורים כמו "הערות פסיקה" או "בשולי החקיקה". מדורים אלה אינם עוד חלק קבוע מכתבי העת המשפטיים שבימינו.

הריחוק הזה, בהוראה ובמחקר, מן הדין הנוהג במדינה, הינו תופעה שלא נמצא כמותה בפקולטאות למשפטים שברחבי העולם, זולת ארה"ב.

התפתחות אחרת של העת האחרונה, הכרוכה באימוץ המודל האמריקאי של תכני המחקר המשפטי, היא ההשפעה שיש לכך על הכתיבה ועל השיח שבפקולטה,  המתנהלים לאחרונה יותר ויותר בשפה האנגלית, תוך דחיקת רגלי השפה העברית. כך, למשל, בהזמנות להרצאות בסמינרים מחלקתיים, בסדנאות ובפעילויות אחרות של הפקולטה, מופיעים כדבר שבשגרה שמות ההרצאות בשפה האנגלית בלבד, גם כאשר המרצה הוא חבר סגל ישראלי, כשקהל השומעים מורכב מישראלים בלבד, וכשההרצאה עצמה ניתנת בעברית. ב"מלחמה ושלום" מתאר טולסטוי, באירוניה רבה, את האופנה של  האינטליגנציה הרוסית בימיו להתגדר בשפה הצרפתית, ולשרבבה בשיח, לצורך ושלא לצורך. מי יתננו טולסטוי משלנו, שיעמוד בפרץ?!

ביטוי נוסף לנטיית משפטנים אקדמאים בישראל לחקות את האקדמיה המשפטית האמריקאית הוא אימוץ המודל האמריקאי של הפקדת מלאכת העריכה של כתבי עת משפטיים בידי תלמידים. הן בישראל הן בארה"ב יש התומכים בכך, ויש המסתייגים מנוהג זה. אסתפק כאן בהצבעה על כמה עובדות השייכות לעניין זה, שאינן שנויות במחלוקת.

הפרקטיקה של מסירת העריכה של כתבי עת משפטיים לידי תלמידים אינה מקובלת באוניברסיטאות שבארה"ב, במקצועות אחרים מלבד משפטים. אין היא מקובלת, למשל, בכתבי עת בפילוסופיה, ברפואה, או במתמטיקה. נוהג זה אינו מקובל כלל באקדמיה שברחבי העולם. לא נמצא אותה באוניברסיטאות העילית שבפריס, אוכספורד או לונדון, מקומות שבהם רואים במלאכת העריכה עניין המצריך התמחות מקצועית ונסיון.

אפשר כי בעת שהמודל האמריקאי יוצא הדופן אומץ על ידי אקדמאים ישראליים לא ניתן המשקל הראוי להבדל חשוב שבין תלמידי משפטים בארה"ב לבין התלמידים בארץ. בארה"ב לימודי המשפט הם postgraduate studies, דהיינו, התלמידים הבאים בשערי הפקולטאות למשפטים הם כבר בעלי תואר אקדמי. לעומת זאת, בארץ, הרקע ההשכלתי הפורמלי של תלמיד משפטים הוא, ברוב המקרים, תעודת בגרות מבית ספר תיכון.

אסיים את דברי על הפקולטה שלנו, אז ועתה, בציון מספר דברים שהפקולטה קלטה מן הדוגמה האמריקאית שלא עוררו מחלוקת והתנגדות. למשל, תכנית הלימודים בעבר כללה מקצועות לימוד רבים שהיו בגדר חובה. בהשפעת הדוגמה האמריקאית הפכו מקצועות רבים למקצועות בחירה. וכן, בתחילת דרכה אימצה הפקולטה, כנראה בהשפעת הדוגמה האמריקאית, את העקרון של אנונימיות בבדיקת בחינות. העקרון הזה הועתק לאחר מכן על ידי יתר הפקולטאות שבאוניברסיטה. ולבסוף, שיטת ההשמה, המסייעת לתלמידינו במציאת מקום התמחות, היא כל כולה חיקוי מבורך לשיטה הנוהגת בפקולטאות למשפטים שבארה"ב.

באחת: עם השנים הצליחה הפקולטה שלנו להפוך ל"פקולטה למשפטים אמריקאית" מן הטובות שבארה"ב; האתגר בפניה הוא שלא להניח להישג זה להיות על חשבון היותה הטובה שבפקולטאות הישראליות למשפטים.

חוקרים מהשטח: מחקר אמפירי בין אקדמיה לפרקטיקה

אחת התוספות החדשות לתוכנית הלימודים של תואר הבוגר במשפטים היא הקורס "שיטות מחקר". הקורס נועד להקנות ידע בסיסי בשיטות המחקר המשמשות למחקרים בתחום המשפטי. כדי להבין מה בין מחקר אמפירי למשפט ואיך משלבים מחקר אקדמי ועשייה פרקטית, שוחחנו עם ד"ר קרן וינשל-מרגל, שגם מלמדת את הקורס.

 -יובל שמחי-

 בשנים האחרונות נראה שהמחקר האמפירי של המשפט צובר תאוצה. "הייתה תקופה ש'משפט וכלכלה' היה התחום העולה, עד כדי כך שהיום כולם חושבים במונחים של עלות ותועלת. עכשיו, הנושא החם זה משפט אמפירי", אומרת ד"ר קרן וינשל-מרגל, מומחית במחקר אמפירי של מוסדות משפטיים וחברתיים. כיום, נוסף על עיסוקה המחקרי, היא גם מלמדת את הקורס "שיטות מחקר" בפקולטה למשפטים, שהתווסף לתוכנית הלימודים בשנה האחרונה: עוד הוכחה לעלייתו של המחקר האמפירי.

לפני שהצטרפה לסגל האקדמי של הפקולטה, ד"ר וינשל-מרגל הקימה וניהלה את מחלקת המחקר של הרשות השופטת במשך כארבע שנים. "כשהייתי חוקרת אורחת בהרווארד סיפרו לי על הקמת המחלקה. זה היה נראה לי נפלא, לשלב מחקר אקדמי ואפשרות להשפיע באופן פרקטי על העולם, בתקווה לשפר משהו בתחום שחשוב לי." עם חזרתה לארץ, החלה לעבוד על ייסוד המחלקה באופן מידי. "יחד עם ועדת היגוי שהוקמה למחלקה, היינו צריכים לחשוב מההתחלה על המטרות של גוף מחקרי בתוך הרשות השופטת, על המבנה שלו, על תהליכי העבודה וסוג המחקרים שכדאי לערוך. למעשה, התחלנו מכלום."

מקור ההשראה של המחלקה הוא המודל האמריקאי, Federal Judicial Center, שגם בו יש מערכת מחקר שנמצאת בתוך מערכת המשפט. "להיות גוף מחקרי של המערכת זו עבודה ייחודית. הלקוח שלנו, איך שאני תפסתי והגדרתי את זה, הוא מנהל בתי המשפט. מי שהורה לנו לחקור היו נשיאי בית המשפט העליון, בתחילה השופטת בייניש ולאחר מכן השופט גרוניס, שישבו בראש ועדת היגוי שהם הקימו למחלקה. עם זאת, אנחנו היינו עצמאיים לחלוטין בעריכת המחקרים וכן יכולנו להמליץ לוועדת ההיגוי על נושאים למחקר. למשל, ראינו שיש בעיה עם הוצאות המשפט והצענו לחקור באופן אמפירי איך פוסקים הוצאות משפט ומה האינטרסים החברתיים והמשפטיים שפסיקת ההוצאות משרתת בפועל. המחקרים תמיד היו אמפיריים ואף פעם לא נורמטיביים. היינו מביאים להם את המסקנות, והדבר הנפלא היה לראות שהן מיושמות. למשל, אחד הפרויקטים המשמעותיים שלנו היה ליצור מדד להערכת עומס העבודה בבתי המשפט. מיד עם סיום המחקר, המדד יושם בכל מערכת המשפט. היום מחלקים שופטים לדיונים, ממנים אותם ומעבירים תקנים בין בתי משפט לפי המחקר והמדד שלנו. זו תחושה נפלאה עבור חוקר, לראות שהוא משפיע ישירות על השדה; אני אפילו קצת מתגעגעת לתחושה הזו."

 ד"ר וינשל-מרגל מספרת ששיתוף הפעולה בין המחלקה לשופטים היה מצוין. "בהתחלה השופטים חששו, אבל מהר מאוד הם ראו שהמחקרים יכולים לעזור להם ולהציף בעיות. הם ראו שאנחנו באים ללא דעות קדומות ובמטרה לחקור. היה שיתוף פעולה נפלא, הייתה גישה ישירה לשופטים, עשינו איתם הרבה ראיונות ושאלונים. בדרך כלל לגופים חדשים לוקח יותר זמן להתמסד. אבל אני חושבת שדי מהר הבאנו תוצאות והשופטים, ככלל, ידעו להעריך את זה."

צוות המחקר כלל חוקרים ששילבו את התחום המשפטי עם תחום נוסף. "היה לי צוות נפלא. החלטתי שהמחלקה תעבוד כך שחוץ ממני יהיו שני חוקרים נוספים, והיה לי חשוב שתהיה להם השכלה גם במשפטים וגם במדעי החברה. ראשית, בגלל העניין המתודולוגי, שנלמד יותר לעומק במדעי החברה. בנוסף, היה חשוב לי שיהיה גיוון. חוקרת אחת הייתה בעלת תואר במשפטים ופסיכולוגיה והשנייה במשפטים וקוגניציה. כמו כן, היו לנו עוזרי מחקר שהיו סטודנטים למשפטים ולחוג נוסף: כלכלה, מנהל עסקים, מדעי המדינה וכו'. רובם היו סטודנטים מצוינים מהפקולטה שלנו. הם עשו את עבודת איסוף הנתונים, והחוקרות ואני היינו מנתחות אותם."

ד"ר וינשל-מרגל

מחקר נוסף של ד"ר וינשל-מרגל שהתפרסם לאחרונה עוסק בסיכויי ההצלחה של תביעה פלילית. "המחקר התחיל מעבודתי במחלקת המחקר ועשיתי אותו יחד עם פרופ' אורן גזל-אייל, מומחה למשפט פלילי מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. רצינו לבדוק מהם אחוזי הזיכוי וההרשעה האמתיים ולבדוק אם אחוזי ההרשעה בישראל גבוהים כפי שמקובל לחשוב. כשבדקנו את זה, הגענו לתוצאות שונות לגמרי. מהמחקר הזה עברנו למחקרים נוספים."

ד"ר וינשל-מרגל עובדת בימים אלו על מחקר בנושא תובענות ייצוגיות יחד עם פרופ' אלון קלמנט. "אנחנו בודקים באופן אמפירי אם מוסד התובענות הייצוגיות עובד בישראל. מודל התובענות הייצוגיות בישראל אימץ באופן כללי את זה האמריקאי, אבל היישום שלו בישראל הוא שונה לגמרי מבארה"ב. למשל, בישראל, כ-78% מהבקשות לאישור תובענות ייצוגיות הן בעצם תביעות צרכנות, בעוד שבארה"ב מדובר רק ברבע מהתובענות. אנחנו מנסים להבין את הסיבות להבדלים ושואלים את עצמנו אם יישום מנגנון התובענות מגשים בפועל את מטרותיו. בנוסף, אני עובדת על ספר שמבוסס על עבודת הדוקטורט שלי, שבה בדקתי עד כמה שופטים בבית המשפט העליון בישראל מושפעים מעמדותיהם האידיאולוגיות, לעומת שיקולים הקשורים ביישום ובהפעלת החוק. הספר מתמקד בניתוח אמפירי של החלטות בתחום חופש הדת, זכויות פוליטיות וזכויות אדם המתנגשות עם אינטרסים ביטחוניים. בפרויקט שונה (יחד עם פרופ' יעקב ריטוב וד"ר אודי זומר) אנחנו משווים את מידת השפעת העמדות האידיאולוגיות על החלטות שופטים בחמישה בתי משפט עליונים – בישראל, קנדה, הודו, ארה"ב והפיליפינים. התוצאות מורות על כך שמוטיבציות אידיאולוגיות משפיעות במידה הרבה ביותר על שופטי בית המשפט העליון בארה"ב ואחר כך על שופטים קנדים. שופטים ישראלים ופיליפינים מחליטים לפי שיקולים אידיאולוגיים במידה מעטה בהרבה, ואילו בהודו כמעט ולא מצאנו השפעה של עמדות אידיאולוגיות על החלטות השופטים. במחקר אנחנו מנסים להסביר אילו אלמנטים מוסדיים מובילים לתוצאות אלה: בראש ובראשונה שיטת מינוי השופטים לבית המשפט, ובנוסף גם גורמים כמו סוג התיקים, עומס התיקים וכו'."

בין לבין, היא עובדת על פרויקטים נוספים. "בכל זמן אני מנסה לעבוד במקביל על בערך ארבעה פרויקטים, בדרך כלל בשיתוף פעולה עם חוקרים אחרים. אני מאוד אוהבת לשתף פעולה, ומחקרים אמפיריים דורשים בדרך כלל שיתוף פעולה כזה, גם כי הם כרוכים בהרבה עבודה תיאורטית, זמן ומשאבים לאיסוף נתונים וניתוחם, וגם כי מחקרים כאלה משלבים מומחיות בתחומי ידע שונים."

איך הגעת לתחום המחקר?
"היה ויכוח בין הוריי. אמי אמרה שאני צריכה להיות חוקרת באקדמיה בתחום מדעי החברה, ואבי אמר שאני צריכה להיות עורכת דין – אז אני באמצע. מה שאני אוהבת זה לחקור, אבל הגישה לעולם האמיתי, ההשפעה עליו והפעולה בתוכו מאוד חשובות לי. בגלל זה קפצתי על ההזדמנות לעבוד במחלקת המחקר ולכן גם עבדתי מספר שנים, אחרי ההתמחות בכנסת, כיועצת משפטית בוועדת חוק חוקה ומשפט. בהרבה מקרים מחקר ופרקטיקה סותרים אחד את השני, אבל אני תמיד חיפשתי את השילוב והאיזון ביניהם. אני עדיין לא בטוחה שמצאתי אותו."

עד כמה את חושבת שמשפטנים בארץ עושים שימוש בכלים אמפיריים?
"זה מאוד משתנה. אם היית שואלת אותי לפני חמש ועשר שנים, הייתי אומרת לך שהם לא עושים בהם שום שימוש. בשנים האחרונות מתרחש תהליך מואץ של שילוב מתודולוגיות אמפיריות בכל תחומי המשפט, ואפילו יש להן דרישה בפסיקה. פרופ׳ ברק מדינה, פרופ׳ יואב דותן ואני ארגנו כנס על מחקר אמפירי ציבורי. במסגרת הכנס ארגנו פאנל בבית המשפט העליון, שדן בשאלה האם וכיצד יכולות שיטות אמפיריות לתרום בתהליך השפיטה. עצם קיומו של הפאנל, ויותר מזה העובדה שהגיעו אליו רוב השופטים בבית המשפט העליון והשתתפו בו, מראה את החשיבות ואת התרומה ההולכת וגדלה של מחקר אמפירי לתחום המשפטי. אני חושבת שההכרה בתרומה של ניתוח המבוסס על איסוף נתונים שיטתי לא נעצרת במוסדות האקדמיים, והיא מתפשטת גם לפרקטיקה המשפטית. אפשר לראות את זה בפיתוח של מנועי החיפוש המשפטיים. חברות מסחריות בישראל יוצרות היום מסדי נתונים, בניסיון שנוי במחלוקת להסביר או לנבא רמות ענישה פלילית ('נבו-ענישה') או סכומי פיצויים נזיקיים ('נזיקליק')."

ולסיכום, יש לך טיפ לסטודנטים שרוצים לעסוק במחקר? 
"שיעשו מה שהם אוהבים לעשות. יש לנו יופי של סטודנטים, לימדתי בכמה מוסדות ופקולטות, והסטודנטים שלנו הכי טובים."

משפטים ועבודה סוציאלית – הילכו שניים יחדיו?

מכל השילובים המעניינים שמציעה הפקולטה למשפטים, בולטת במיוחד התוכנית המשותפת עם בית הספר לעבודה סוציאלית. למרות השוני הרב בין התחומים, הסטודנטיות בתוכנית דווקא רואות בהם השקפות עולם שמשלימות זו את זו.

 -יובל שמחי-

 "ליוויתי לבית המשפט אישה שחוותה אלימות קשה מצד בן זוגה. היה לה עורך דין מטעם המדינה. בעקבות חששות שהיו לה מההליך ומתוצאותיו היא פנתה אליו, כדי לנסות ולהבין מה יקרה לה. הוא היה מאוד חסר סבלנות וענה לה שהיא צריכה להיכנס לבית המשפט ולראות. ראיתי עד כמה הוא לא מבין את ההשלכות של המשפט על חייה, ושמתי לב כמה היא צריכה עידוד ותמיכה." כך מספרת הודיה מושל, סטודנטית בשנה ד' המשלבת עבודה סוציאלית ומשפטים, כשהיא נשאלת איפה היא רואה את החיבור בין שני החוגים שהיא לומדת.

לכאורה, משפטים ועבודה סוציאלית הם שני תחומים שונים, שני שדות רחוקים, שדורשים השכלה והכשרה שונה. אך התוכנית הייחודית המוצעת בפקולטה למשפטים משלבת בין שניהם ומציעה זווית ייחודית הן למשפטן והן לעובד הסוציאלי. "הרבה תלמידות בתוכנית יגידו ששני התחומים משלימים אחד את השני. כל אחד מהמקצועות נראה לי מאוד חסר כשהוא עומד בפני עצמו. לדעתי, עולם המשפט נוגע בכל תחומי החיים: לאן שלא נסתכל, בכל נושא ובכל תחום, בכל עבודה ובכל מוסד, ניתן למצוא את המשפט. זה תמיד כלי מאוד חשוב. בעיניי, גם עבודה סוציאלית היא תחום שנמצא בכל הרבדים של החיים", מספרת נעה ברוך, סטודנטית הלומדת בתוכנית מזה שנתיים.

תלמידה נוספת, לנה רומנובסקי, גם היא בשנתה השנייה בתוכנית מספרת: "נקודת החיבור ברורה ברגע שאת מחדדת את העדשה ומתחילה לשים לב. האמת היא שקל מאוד להתעלם מזה. בכל שיעור בעבודה סוציאלית יש את הרגע הזה שבו אני אומרת לעצמי 'בגלל זה צריך ללמוד גם משפטים'. סיפורים של סטודנטים רבים, ממקומות הכשרה שונים, מראים עד כמה חסר הצד הנוסף וההבנה הרחבה יותר, שנותן עולם המשפט."

הודיה מושל

התואר המשותף בעבודה סוציאלית ומשפטים נחשב לאחת התוכניות היוקרתיות ביותר שמציעה הפקולטה למשפטים. סטודנטים בתוכנית נדרשים לצבור 209 נקודות זכות תוך ארבע שנים. בנוסף, עליהם לבצע הכשרות מעשיות שדורש החוג לעבודה סוציאלית ולהשלים חובות הקשורות לתואר במשפטים. אין ספק ששגרת חייהם של הסטודנטים בתוכנית, על אף היותה מגוונת, מעניינת ומעשירה, היא גם עמוסה מאוד. "אנחנו מתמודדות עם העומס בעיקר בזכות עזרה הדדית. אנחנו מנסות לגייס את הכוחות של כולנו ולפעול יחד ובשיתוף פעולה. היינו שמחות אם הייתה תוכנית מיוחדת המציעה מלגות לסטודנטיות וסטודנטים, שלומדים עבודה סוציאלית יחד עם משפטים. זאת מתוך הבנה של חשיבות ההכשרה המשפטית בתחום העבודה הסוציאלית מצד אחד, והחשיבות של ראייה חברתית למשפטנים מהצד השני", אומרת לנה. "צריך סדר עדיפויות. הרבה מאיתנו, למשל, מתקשות לעבוד כי מערכת השעות מאוד עמוסה", מוסיפה נעה.

איך נראה שבוע בחייה של סטודנטית בתוכנית המשותפת של עבודה סוציאלית ומשפטים?
"אנחנו לומדות חמישה ימים ארוכים בשבוע. למעשה, אנחנו לומדות שני תארים במקביל", מספרת לנה. הסטודנטיות בתוכנית נמצאות באוניברסיטה בכל יום, על מנת להספיק לצבור כשישים נקודות זכות מדי שנה. "מאוד עמוס. אני לומדת חמישה ימים בשבוע גם בשנה ד', מדובר במסלול קשה", אומרת הודיה.

מה הוביל אתכן לבחור בשילוב הזה?
נעה מספרת: "הייתי קצינת נפגעים בצבא והיה לי מאוד ברור שאלמד עבודה סוציאלית כשאשתחרר. כשהתחלתי לברר על הלימודים והמקצוע, הרגשתי שמשהו חסר. חשבתי שהכלי המשפטי יכול להיות יעיל ומשמעותי יותר בשילוב עם עבודה סוציאלית. בעצם, באתי ללימודי המשפטים מהמקום של להיות עובדת סוציאלית שיש לה כלי נוסף." לנה, לעומתה, דווקא התעניינה קודם בלימודי המשפטים. "הייתי קצינת ת"ש בצבא וסלדתי מהעובדות הסוציאליות שעבדתי איתן במסגרת תפקידי. הייתי בטוחה שאת זה אני לא הולכת ללמוד. עם זאת, חיפשתי ללמוד משהו שיהיה מעין כלי חברתי וחשבתי שמשפטים הוא כלי כזה. לאחר מכן, רציתי לראות מה ניתן להוסיף, כי התחום משפטי הרגיש לי חסר כשהוא לבדו. הסתכלתי על הרבה תוכניות ושום דבר לא הרגיש 'נכון'. לבסוף, גיליתי על השילוב עם עבודה סוציאלית. באותה תקופה, עדיין חשבתי שאין שום סיכוי שאהיה עובדת סוציאלית, אבל זה נפל על נקודה נכונה. במהלך הלימודים, החשיבה שלי השתנתה ועכשיו אני רואה את עצמי הרבה יותר בתחום של עבודה סוציאלית מאשר במשפטים."

לנה רומנובסקי

גם הודיה הגיע לשילוב הזה מסיבות דומות. "רציתי ללמוד משהו שישלב נקודת מבט חברתית וידעתי שמשפטים כתואר נפרד לא יספיק לי מהבחינה הזו. בשירות הלאומי הייתי מדריכת כיתה י"ב בכפר נוער. הייתה לי תלמידה עם אבא מתעלל, והעובדת הסוציאלית אמרה שהיא לא יכולה לעשות כלום כי התלמידה כבר לא קטינה. בנוסף, היא לא הצליחה להסביר לאותה נערה מה היא עצמה יכולה לעשות על מנת להתגונן. באותו הרגע, הרגשתי שלעובדים סוציאליים אין כלים שהם יכולים להעביר הלאה כדי לחזק את מטופליהם, ולכן שילבתי דווקא את התחום הזה עם משפטים."

 מה היתרון שיש לתוכנית?

"אפשר להגיד שמי שמסיימת את התוכנית מקבלת נקודת מבט מאוד ייחודית שתלווה אותה לכל החיים. השילוב של שני העולמות יוצר הכשרה רחבה ועשירה", אומרת נעה. הודיה מדגימה: "אני לא חושבת רק על איך לטפל, או איך לסייע משפטית, אלא על איך לשלב את שניהם. אני מקווה שבעתיד אוכל למצוא תחום או עיסוק שישלב את המשפט עם העבודה הסוציאלית וכל המשתמע ממנה."

נעה מספרת שלפני מספר ימים הגישו לנה והיא טפסים להכשרות המעשיות של עבודה סוציאלית, שיתחילו בשנה הבאה. "אני חושבת שיש ניסיון למצוא תחומים בעבודה סוציאלית שמתחברים למשפטים; אבל בעיניי, בעצם, בכל תחום יש ממשק לתחום השני". הודיה, שכבר התחילה את ההכשרות המעשיות בשנה שעברה, מספרת שהצליחה למצוא את החיבור. "שובצתי בשירות המבחן למבוגרים. היה לי מטופל בן עשרים, שעבר עבירה קצת אחרי שמלאו לו שמונה עשרה. במהלך השנה ליוויתי אותו, ותוך כדי כך שמתי לב שזו הייתה העבירה הראשונה שלו. מדובר במקרה שנפל בין הכיסאות מבחינה משפטית, כי העבירה הייתה לא משמעותית. כתוצאה מההרשעה חייו נהרסו. הוא לא היה באף במסגרת. הוא עבד כשומר ולאחר ההרשעה הוא נאלץ לעזוב את עבודתו. בעיניי, ההרשעה לא הייתה הוגנת ולכן פניתי לקליניקות בפקולטה ונעזרתי בהן. בעזרתן יכולתי להגיש בקשה לבית המשפט בנושא. הבקשה התקבלה וההרשעה נמחקה. אני חושבת שפה ממש יכולתי לשים את האצבע על התפר שבין שני העולמות." בנוסף מציינת הודיה שיש הכשרות מעשיות נוספות בעבודה סוציאלית שמשתלבות נהדר עם משפטים. למשל, עיסוק בתחום הדיור הציבורי.

נעה ברוך

נראה שרב המשותף על המפריד, ושהתחום המשלב בין משפט לעבודה סוציאלית הולך וצובר תאוצה. לנו נותר רק לקוות שהנושא ימשיך להתפתח ושסטודנטים וסטודנטיות נוספים ישתתפו בתוכנית.

עומדים על כתפי ענקים

מבקר המדינה לשעבר, שופט בדימוס וכלת פרס ישראל נפגשים במקום אחד. זו המציאות היומיומית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שהדמויות המשפיעות והחשובות בעולם המשפט הישראלי הקימו אותה, למעשה, וממשיכים ללמד ולחקור במסגרתה. 

-יובל שמחי-

אם הזדמן לכם ללכת במסדרון ליד הדיקנט וחדרי המרצים, ודאי נתקלתם בתמונותיהם של בכירי המשפטנים בישראל: שופטים בדימוס, חתני פרס ישראל, שגרירי ישראל באו"ם ועוד דמויות שמילאו תפקידים משמעותיים במדינת ישראל בכלל ובמערכת המשפט הישראלית בפרט.

הרעיון מאחורי התמונות על הקיר הוא שימור מורשת הפקולטה, מספר פרופסור יובל שני, דיקן הפקולטה. "בשנים האחרונות אנחנו מנסים לפתח את המורשת של הפקולטה. אחד הנכסים הכי גדולים שלנו, מלבד היותנו הפקולטה למשפטים הראשונה ועדיין הפקולטה המובילה בארץ, הוא שהתלמידים והמורים שלמדו ולימדו בפקולטה עיצבו את מערכת המשפט הישראלית ומילאו בה את התפקידים המשמעותיים ביותר."

"שדרת הגמלאים" נוצרה כחלק מפרויקט רחב יותר של מורשת, שיכלול תערוכה של תולדות הפקולטה, תערוכה של שופטי בית המשפט העליון שהיו מעורבים בחיי הפקולטה ועוד. "שדרת הגמלאים תעזור לנו לזכור את אותן הדמויות. חשוב לנו, ככל שאנו מתרחקים על ציר הזמן מהשנים הראשונות של הפקולטה, שגם הדור הצעיר יותר של הסטודנטים, שעכשיו לומדים בפקולטה ובוודאי אלה שילמדו בה בעתיד, יהיו מודעים למורשת ולכך שהם חולייה בשרשרת ארוכה של משפטנים שלמדו ולימדו פה."

גם כיום, התפקיד שממלאים המייסדים בפקולטה עצמה הוא משמעותי ונראה שהם עדיין חלק אינטגרלי מהמחקר, הלימוד וההווי בפקולטה. "הקשר שלנו עם הגמלאים הוא קשר חם מאוד", מספר פרופסור שני. "אף על פי שהם פרשו לגמלאות, אנחנו רואים בהם חלק ממשפחת הפקולטה וחלק מצוות החוקרים שלנו. אנחנו מאוד גאים בזה שיש הרבה גמלאים שפרשו בשנים האחרונות וממשיכים ללמד בפקולטה בהתנדבות. זה משאב יוצא מן הכלל, אשר נותן לסטודנטים הצעירים הזדמנות ללמוד עם ענקים כגון: פרופסור גביזון, פרופסור קרמניצר, פרופסור בן-מנחם, פרופסור קליין, פרופסור ליבזון, פרופסור שטרית, פרופסור גלעד, פרופסור קרצ'מר ועוד רבים וטובים."

פרופ' רות לפידות

 אחת המשפטניות הבכירות בישראל, כלת פרס ישראל בתחום חקר המשפט, היא פרופסור רות לפידות. היא בוגרת המחזור הראשון של הפקולטה וזוכרת אותה בימיה הראשונים, כשהלימודים עוד התקיימו באולמות של מנזר רטיסבון שבמרכז העיר.

 מעבר לשינוי המיקום של הפקולטה, פרופסור לפידות הייתה חלק משינויים רבים שעברו על הפקולטה. "השינויים הם קודם כל חבר המורים והיקף האפשרויות. כשאנחנו למדנו, במחזור הראשון, רוב המורים היו מורים מן החוץ ורבים מהם שופטים. הם היו מורים טובים, אבל זה לא היה עיסוקם העיקרי. היום יש לנו מורים בוגרי הפקולטה ואנשים שעיקר עיסוקם הוא האקדמיה וזה הרבה יותר טוב בשביל התלמידים." שינוי נוסף, שמציינת פרופסור לפידות, הוא אפשרויות הבחירה. "בזמננו היו בעיקר קורסי חובה ומעט קורסי בחירה. היה קשה מאוד לקבל רשות ללמוד משפטים עם חוג נוסף. אני למשל, רציתי ללמוד יחסים בין לאומיים. ביקשתי רשות מן הדיקן והתשובה שלו הייתה, 'יותר טוב שתלכי לבלות בתיאטרון ובקולנוע' – וזה באמת מה שעשיתי. עכשיו יש מגוון קורסי בחירה וזה מיטיב עם התלמידים. שינוי נוסף הוא שהיום יש תוכניות באנגלית, ובעיניי זה מרחיב את דעתם של התלמידים."

פרופסור לפידות מעידה גם על הבדלים בין הסטודנטים של המחזורים הראשונים לסטודנטים היום. "המחזור שלי היה מחזור קשה מבחינה אנושית. זה היה המחזור הראשון, מיד לאחר מלחמת העצמאות. היו פצועים מהמלחמה ומרבית הסטודנטים היו מבוגרים יותר מסטודנטים כיום. ההרכב של אוכלוסיית התלמידים היה יותר מורכב. נדמה לי שהיום זה קצת יותר פשוט, וזה מקל על התלמידים והמרצים."

מסתבר שהסטודנטים של פעם והסטודנטים של היום בכל זאת דומים בכמה תחומים: חוש הומור וחשש משלג. "אני זוכרת שהיה מרצה משעמם שסטודנטים שמו לו תרנגול על השולחן. זה לא בדיוק מנומס. סיפור משעשע נוסף הוא על מרצה שהגיע מאנגליה והעברית שלו הייתה צולעת. במקום לומר 'השופט הבריטי שישב בראש ההרכב', הוא אמר 'השופט הבריטי שישב על הראש'. עוד סיפור שאני זוכרת, הוא שבאותה שנה היה שלג כבד והיו סטודנטים שהיססו לבוא. המרצה הזה, שהיה כבר בן למעלה משמונים, התייצב ללמד כמו שעון." אין ספק שגם הסטודנטים היום יכולים להזדהות עם הסיפור האחרון.

פרופ' יהושע ויסמן

זיכרון נוסף של פרופסור לפידות נוגע לחובת הנוכחות. "באותה תקופה היה צריך להחתים את המורה בפנקס התלמיד בתחילת כל קורס ובסופו. פרופסור צעיר מאוד לימד אותנו מבוא לכלכלה. בסוף הסמסטר, תלמיד אחד ששכח לבקש את חתימתו בשיעור, הלך אליו הביתה. הפרופסור פתח לתלמיד את הדלת והתלמיד הביט בו לרגע ולאחר מכן, ביקש לדבר עם אביו. זה מעיד על כמה פעמים הוא היה בשיעור." אם כך, נראה שסטודנטים אז והיום לא כל כך שונים, למרות הכול.

גם היום, פרופסור לפידות מעידה שהקשר שלה לפקולטה נותר הדוק. "אני מגיעה שלוש-ארבע פעמים בשבוע, מפני שאני עוסקת במחקר. אני עדיין 'גרה' פה ומרגישה שאני חלק מהפקולטה. הדיקנים, המזכירות והקולגות נותנים לי הרגשה טובה, שאני רצויה פה." פרופסור לפידות עומדת על התפתחות מסוימת שחלה בשנים האחרונות: "יש לי הרושם שבפקולטה שלנו זה מאוד ב'מודה' לעשות מחקר על נושאים תיאורטיים, זה יפה ומחדד את השכל, אבל משפט זה לא פילוסופיה. זה תחום מעשי, לכן, הייתי ממליצה שהמורים לא יזלזלו בפרקטיקה."

בטאון הפקולטה ראיין לאחרונה גם את פרופ' יהושע ויסמן, אף הוא חתן פרס ישראל בתחום חקר המשפט ומוותיקי המורים בפקולטה. בראיון נתבקש פרופ' ויסמן להתייחס לשתי השאלות הבאות: מה השתנה, לדעתך, בפקולטה מאז תקופתך? איפה אתה מקווה לראות את הפקולטה בעתיד הקרוב והרחוק? בתשובתו ציין פרופ' ויסמן כי בעוד שהפקולטה, בראשית דרכה, ראתה את ייעודה העיקרי כפיתוח המשפט הישראלי, חל בעניין זה שינוי עם הזמן, ומוקד תשומת הלב הופנה יותר כלפי חוץ. דבר זה בא לידי ביטוי בהתרחקות חוקרי המשפט מעיסוק בדין המדינה, באימוץ הנטייה האמריקאית של תיאוריזציה של המשפט, בהתמקדות נושאי המחקר בנושאים העשויים לעניין את עורכי כתבי העת האמריקאים, ובכתיבה ובשיח שבהם נדחקת רגלי השפה העברית על ידי השפה האנגלית. כמו כן, הפקולטה אימצה את הנוהג האמריקאי של הפקדת עבודת המערכת של כתב העת המשפטי שלה בידי תלמידים, נוהג שהוא חריג בעולם האקדמי שמחוץ לארה"ב, ואף בארה"ב אין הוא מקובל במקצועות האקדמיים זולת משפטים. עם זאת, לחינוך המשפטי האמריקאי היתה גם השפעה ברוכה על הדרך שבה ניהלה הפקולטה את ענייניה במספר נושאים חשובים.

לתשובתו המלאה של פרופ' ויסמן לשאלות שהוצגו לו לחצו כאן.

שואה ומשפט

אחד הקורסים המעניינים שניתן למצוא בשנתון הפקולטה למשפטים הוא הקורס "שואה ומשפט" שמלמד עורך-הדין אריה ברנע. נפגשנו לשיחה עם המרצה כדי להכיר מקרוב את החיבור המרתק שבין השואה למשפט, למוסר ולתפקיד המשפטן.

 -יובל שמחי-

 "אני בן לניצולי שואה. מכל הנושאים שבהם עסקתי בחיי, זה הנושא היחיד שאינני יכול להרפות ממנו. אני עוסק בחינוך מתוך תחושת שליחות, אני עוסק במשפטים מתוך עניין עמוק, אבל נושא השואה נמצא עמי תמיד ולא מניח לי. כתבתי שני ספרים בנושא ומאמרים רבים. מעבר לקורס שאני מלמד בפקולטה, אני מרצה בתחום הזה בפורומים אזרחיים וצבאיים. בנוסף לכך, במשך שמונה שנים בקירוב הייתי יושב ראש תנועת לפיד שמטרתה הייתה הנחלת לקחי השואה. בשמונה השנים האחרונות אני יושב ראש ארגון עמך, שתומך בניצולי שואה מבחינה נפשית וחברתית", מספר עו"ד ברנע שכיום, מעבר לקורס שהוא מלמד מדי שבוע (בסמסטר ב') בפקולטה, הוא גם מנהל בית-ספר, מרצה ועורך-דין.

"עוד לפני שהתחלתי לעסוק בעריכת דין היה ברור לי שלא זה יהיה הנושא המרכזי בחיי. אני מקדיש לעולם המשפט רק חלק מצומצם מזמני. בעיניי המשפט הוא תמיד כלי, לא מטרה ולא ערך. אני רואה בו אמצעי שמשרת את זכויות האדם והאזרח, והן משרתות קטגוריה על-משפטית: הערכים ההומניסטיים. יחד עם זאת תחום עניין נוסף שלי, מאז ומתמיד, הוא תחום החינוך. בוקר בהיר אחד קיבלתי שיחת טלפון מעיריית ירושלים שבמהלכה הציעו לי לנהל בית-ספר תיכון כשאין בידי רשיון הוראה, קל וחומר ניסיון בניהול בית-ספר. אך למרות זאת לקחתי את המשימה על עצמי. במשך שש שנים ניהלתי את בית-הספר 'דנמרק' שבקטמונים, אשר עמד להיסגר. לא רק שבית-הספר שרד, אלא קיבלנו את פרס החינוך של העיר ושל המדינה." 
 

בעשור הקודם ניהל ברנע את הגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב, וכיום הוא מנהל את בית-הספר התיכון האזורי באר-טוביה. "לשמחתי הרבה, שם יש לי הזדמנות לבטא את השקפותיי: מדובר בבית-ספר שמקבל את כל התלמידים ומעניק מלגות לכל הזקוקים לכך. אין תלמיד אחד שנמצא מחוץ לפעילות לימודית כלשהי מסיבה כלכלית. יש לנו למעלה מעשרים מגמות עיוניות ומקצועיות". מדי פעם עוסק עו"ד ברנע גם בעבודה משפטית. "אחת לכמה חודשים נזכר בי מישהו ומבקש שאכתוב חוזה או שאתמנה כבורר. מעבר לכך, אני נעזר בהשכלה המשפטית בעבודתי כמנהל בית-ספר, כשאני מטפל בתקנון, בחוזים עם ספקים ועוד." 

עו"ד  אריה ברנע

 עו"ד ברנע מספר על העלאת הרעיון בדבר פתיחתו של הקורס: "נפגשתי עם פרופ' אלכס שטיין, שהיה סגן הדיקן בזמנו וגם חברי לספסל הלימודים בפקולטה. אמרתי לו שנדמה לי שאין לפקולטה מדיניות ברורה בנושא הזיקה בין משפט להיסטוריה, והדגמתי זאת באמצעות התחום הקרוב לליבי. אלכס הציע לי לקיים קורס בנושא הקשר בין שואה למשפט. פרופ' מרדכי קרמניצר, שהיה בזמנו המתרגל שלנו בדיני עונשין, בא לשמוע אותי בהרצאה. בחרתי נושא בתחום הפלילי שיעניין גם אותו, ומאז, במשך 15 שנה, אני מלמד את הקורס."

עו"ד ברנע מספר שהמטרה העיקרית שלו כמרצה בקורס היא להשפיע על השקפת עולמם של הסטודנטים. "חוץ מההנאה האישית, חלקו המרכזי של הקורס עוסק בחיבור בין הסוגיות ההיסטוריות והמשפטיות לשאלות הערכיות. מעבר לכך אני נהנה מהקשר עם הפקולטה, גם בזכות הזכרונות וגם מפני שמרצים רבים לימדו אותי או למדו איתי. אני חושב שהפקולטה שלנו היא מוסד מצוין."

כשהוא נשאל על הממשק בין השואה למשפט, עו"ד ברנע מספר על המשפט של ישראל קסטנר: משפט פלילי בעניין לשון הרע שהתנהל לפי החלטת היועץ המשפטי לממשלה, לאחר שקסטנר הואשם בסיוע לנאצים. "היום צלצלה אליי חברת הכנסת מרב מיכאלי, נכדתו של קסטנר, ושוחחה איתי על חוק איסור לשון הרע לקראת הרצאה שהייתה אמורה להשמיע בנושא. דיני לשון הרע בישראל השתנו באופן חד בעקבות משפט קסטנר. זו אחת הסוגיות שבהן החלטה משפטית שיקפה תפיסה ערכית חדשה. בין השאר, לאחר המשפט נתן היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, הנחיה שאין להגיש יותר כתבי אישום נגד יהודים שעלה שמם כמסייעים, לכאורה, לנאצים. אמנם נגד קסטנר לא הוגש כתב אישום, אך סביב הפרשה הזו הגיע חיים כהן (שהיה גם התובע בחלק מהמשפט) למסקנה, שהמחוקק, בחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, לא התכוון לעוזריהם במובן של יהודים, אלא לבני עמים אחרים. היהודים נמנו עם  הקורבנות, ואינך יכול לשפוט אותם."

סיפור נוסף, שממחיש את השאלות המוסריות שהמשפט מעלה בנוגע לשואה, הוא סיפורם של המשפטנים הגרמנים. "בשנת 1942 היו משפטנים במשרד המשפטים בגרמניה שהתמרמרו על כך שרצח היהודים לא מוסדר באופן פורמלי. מילא שמתבצע רצח, אבל העיקר שיהיה מסודר... הם הלכו לשר שלהם, והאחרון ישב עם היינריך הימלר, ראש האס-אס, והעביר לשיפוטו את כל היהודים שתחת שלטונה והשפעתה של גרמניה. הרצח נמשך על-פי ההסדר החדש. זה מעורר מחשבות: האם החלטה צריכה להיות מוסרית לפני שהיא מקצועית? האם החוק צריך להיות מוסרי? בקורס אנו דנים בסוגיות הללו. גיבורו של הסרט 'מפיסטו' הוא שחקן תיאטרון שראשי הנאצים הזמינוהו להופיע בפניהם לעיתים קרובות. מדובר באדם שהיה אנטי-נאצי בהשקפת עולמו, ועם זאת נהנה מהכבוד שחלק לו השלטון. חבריו הזדעזעו מהתנהגותו, אך לטענתו, הוא היה 'אך ורק שחקן', ללא שום קשר למוסר. משפטן לא יכול לטעון זאת ברצינות. אתה אף פעם לא רק משפטן. בהיותך כזה אתה משרת ערכים מסוימים, ואם לא תשרת אותם תישא באחריות. הטלטלה שאנחנו חווים כתוצאה מהחשיפה לתקופה הנאצית צריכה להשפיע על חיינו."

עוד סוגיה שבה עוסק הקורס היא עשיית דין בנאצים. לדוגמה: כיצד ניתן להתמודד עם טענות עורך דינו של אייכמן שלפיהן נלכד לקוחו תוך הפרת חוקי המדינה שבה הוא התגורר, ולכן המשך ההליך המשפטי לא היה תקין? טענה נוספת שלו הייתה שעל חוקיות העמדתו לדין של אייכמן מעיבה רטרואקטיביות כפולה: לא די בכך שהחוק שבגינו נשפט נחקק לאחר ביצוע המעשים שמיוחסים לו, אלא שהוא נחקק בידי מדינה שלא הייתה קיימת בזמן ביצוע המעשים. "בית-המשפט הדף את שתי הטענות: בנושא הראשון קבע, על-פי פסיקה בינלאומית ענפה, כי שאלת הפרתם של חוקי המדינה הזרה שבה נלכד הנאשם אינה נוגעת לסמכות בית-המשפט בישראל. השאלה הרלוונטית היא, האם מרגע שהוא הגיע לתחום השיפוט של ישראל הוא טופל כדין, וכך היה. בנוגע לטענה השנייה, הוא קבע שהתכנים של החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם הם תכנים דקלרטיביים. כל העקרונות שבו, כמו איסור על רצח, הם ישנים ומוכרים. אייכמן היה מודע להם, והייתה צפיות סבירה לכך שאם יתחלף המשטר מחדש במדינתו ראשי הנאצים יועמדו לדין, כלומר: סביר שהוא צפה עונש מסוג זה. העובדה שישראל היא זו שמעמידה לדין ולא מדינה אחרת אינה משנה דבר. גם אם ישראל קמה אתמול, היא מחילה באופן דקלרטיבי עקרונות מוכרים. בהקשר הזה ישראל טענה שיש לשנות בעקבות מלחמת העולם השנייה את האיזון בין עקרון הריבונות לבין עקרון הזכויות, ולעיתים ראוי להתערב בענייניה של מדינה המפרה באופן קיצוני את זכויות האדם. הבעיה היא שכיום משמש שינוי משפטי זה כנגדנו..."

עוד סוגיית מפתח שעולה בקורס, ועלתה גם במשפט אייכמן, היא זו הנוגעת לגבולות הציות. "אייכמן אמר כי כל אדם אמור לציית לחוק, קל וחומר כאשר מדובר בחייל או בשוטר. לדעתי, חובת הציות הכללית לחוק נובעת מהסכמה עם ערכי המדינה ועם צורת המשטר שלה. הומניסט ודמוקרט צריך לקיים את חוקיה של מדינה דמוקרטית גם כשאיננו מסכים איתם, משום שנורמה של הפרת חוק מסוכנת יותר לערכים ולמשטר הנ"ל מאשר חוק בלתי-מוסרי. כמובן, ראוי לפעול באמצעים חוקיים לשינוי החוק הרע. בישראל מגילת העצמאות קובעת את הערכים, והמשטר הוא דמוקרטי. אם אשתכנע מעל לכל ספק סביר שזו כבר איננה מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית, אשקול להתמרד נגדה ונגד חוקיה. אני מעדיף לקבל בחריקת שיניים חוקים רעים מאשר להביא להתמוטטות המערכת ולפגיעה חמורה יותר בערכיי. לפיכך אציית לכל פקודה שאינה בלתי-חוקית בעליל. אם מדובר במשטר לא דמוקרטי, לא כך הדבר: אינני מוטרד כלל מהאפשרות שהמשטר יתמוטט. בחזרה לחייל הגרמני: אם הוא הומניסט – הוא לא צריך להשלים עם ערכי המדינה כפי שהיא. ברור שאסור לו להצביע בעד היטלר ושאסור לו להתנדב לבצע את הפשעים שהמדינה הנאצית מחוללת. אם הוא אמיץ דיו, עליו לפעול על-מנת שהמשטר הנאצי יתמוטט."

אלו סוגיות משפטיות עדכניות רלוונטיות לניצולי השואה כיום?
"ראשית, עשיית דין בנאצים. כיום, בקושי נותרו פושעים נאצים, והם מטופלים ברמה משפטית מסוימת בידי השלטונות במדינותיהם. מדינת ישראל מתמקדת כבר שני דורות בהתחקות אחרי פעילות אנטי-ישראלית בעולם, לעיתים – בזיקה לאנטישמיות חדשה. 

שנית, לפי קני המידה של משרד הרווחה חיים בישראל כ-180,000 ניצולי שואה, ובכל ארבעים דקות הולך לעולמו אחד מהם. הוריי, למשל, כבר אינם. לפי קנה-מידה אחר המספר כמעט כפול: כ-300,000. ניצולים רבים כל-כך הלכו לעולמם מבלי שהיו מודעים לזכויותיהם ומבלי שזכו לטיפול, והנימוק של המדינה היה שהם לא פנו לגורמים הרלוונטיים. בארגון עמך אנו מושיטים יד לכל ניצול שואה ומציעים טיפול נפשי, מועדונים חברתיים-שיקומיים וביקורי מתנדבים. אנחנו מסייעים ל-18,000 ניצולים "קבועים". מספר הפניות אלינו עולה ככל שמספר הניצולים בארץ מתמעט, כי לעת זקנה הזכרונות צפים, ואדם נשאר לבדו וזקוק לעזרה. אני חושב שזו בושה שרק מאז ממשלת אולמרט שמנו לב לשורת זכויות של קבוצות שונות מקרב הניצולים. מה שמדאיג אותי הוא השאלה, אם איננו מתייחסים במלוא האמפתיה לאנשים שסבלו יותר מכולם – כלפי מי נגלה חמלה? אני מודאג מיחס המדינה והחברה כלפי קבוצות מקופחות אחרות, כי אם לא עמדנו במבחן של היחס לניצולי השואה, אולי גס ליבנו בכלל. זו אחת הסיבות שאנו בעמך מתאמצים לעזור לכל ניצול שפונה, גם כמסר רחב יותר לחברה."

ולסיום, מה ההבדל בין להיות מרצה באוניברסיטה לבין תפקידך כמנהל בית-ספר?
"ההבדל גדול מאוד. פער הגילים בין בית-הספר לאוניברסיטה משמעותי מאוד: הרצינות הרבה של הסטודנטים שקשה לצפות לה בגיל 16, והעובדה שההרשמה לקורס היא רצונית, עובדה שמשפיעה על המוטיבציה ועל אווירת הדיון. חוץ מזה, לא כל אחד מתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית. רמת הדיון יכולה להיות גבוהה מאוד, וזה בהחלט תענוג אינטלקטואלי. מה שהכי משמח אותי, זה שלקראת סוף הקורס אני שומע משובים, גם מפיהם של סטודנטים בני ארבעים, שמתייחסים להשפעתו על השקפת העולם שלהם. יתר-על-כן, הסיפורים האנושיים שעולים בשיחות הם מרגשים, והופכים את הקורס לחוויה משמעותית גם בשבילי."

תיאטרון, משפט ומה שבניהם

בעשור האחרון מציעה הפקולטה למשפטים סדנה ייחודית שעוסקת בחיבור בין משפט לתיאטרון. למתבונן מהצד, התחומים הללו ודאי נשמעים רחוקים, אך מי שנחשף לשילוב ביניהם יכול להגיד שמדובר בחיבור ברור וכמעט אינטואיטיבי.

-יובל שמחי- 

"הסדנה נוצרה לפי עשר שנים. חשבתי על הרעיון הזה לאחר ביקור באוניברסיטת הרווארד כמרצה. חלק מהתלמידים שלי שם, ודווקא הטובים והמשקיעים מביניהם, השתתפו בסדנה לתיאטרון וזה מאוד הרשים אותי. בתחילה, הנהלת הפקולטה לא ראתה את הרעיון בעין יפה, אבל אני לא הרפיתי וחיכיתי לחילופי גברי כדי שהדבר יתקבל. אני מוכרח לומר שבשנים הראשונות זה היה מלווה במאבק. מה שהשתנה עכשיו הוא שהדיקן הנוכחי תומך, ואני חושב שכעת הסדנה היא כבר אזרחית של כבוד בפקולטה. אני מקווה שזה ימשיך להיות כך גם בעתיד", מספר פרופסור חנינה בן מנחם, מייסד הסדנה.

המחזה הראשון שהעלתה הסדנה, לפני עשר שנים, נקרא "הצצה" והוא עסק בסחר בנשים. "בשנה הראשונה היו לנו הרבה משתתפות בסדנה שגם לקחו חלק בקליניקה משפטית שעסקה בנושא הזנות. הסטודנטיות האלה סיפרו לי שהן לא הצליחו להתחבר לנשים שאיתן עבדו במסגרת הקליניקה. כל זה השתנה כשהסטודנטיות שיחקו בהצגה, כי למעשה הן היו צריכות להיכנס לנעליהן של אותן נשים. לאחר ההצגה, הן סיפרו שתפיסת עולמן השתנתה והן הצליחו להבין את אותן נשים. לדעתי, כל עורך דין נכנס לנעליו של האחר כשהוא מופיע בבית המשפט. הרעיון הוא להיכנס לנעליו של האחר, אך לא להפנים אותו עד כדי הזדהות מוחלטת. אנחנו לא רוצים ששחקן שמשחק עבריין יזדהה אתו עד כדי כך שיחיה חיי עבריינות. עליו להבין את האיזון בין הזדהות מצד אחד ושמירה על מרחק מהצד השני. אלו דברים שהתיאטרון מאפשר לתרגל אותם", אומר פרופ' בן מנחם.  

ייתכן שאם נעצור אדם ברחוב ונשאל אותו האם בכלל קיים קשר בין משפט לתיאטרון, הוא לא ימצא אותו בקלות. "התחום המשפטי מצטייר כדיסציפלינה רצינית, ותיאטרון מצטייר כתחום שקשור לבידור ושעשועים, אבל זה לא כך. לדעתי, המשפט הוא למעשה הצגה שמתרחשת. יש גם קשרים פילוסופיים עמוקים יותר בין המודל שנקרא תיאטרון למודל שנקרא משפט. תלמידים בסדנה נחשפים אליהם, ואני חושב שזה עושה אותם למשפטנים ולאנשים רגישים יותר ומבינים את הצד השני. אפשר לקרוא ולשמוע על האחר, אבל אין כמו לשחק את האחר." 

פרופ' בן מנחם מעיד שהסטודנטים שמשתתפים בסדנה בכל שנה מציינים אותה כאחת החוויות הטובות והמעשירות שלהם במהלך התואר. זאת על אף הזמן הרב וההשקעה שהסדנה דורשת, בהשוואה לקורסים אחרים. "בעבר, דנו בפקולטה ותהו אם ניתן לתת קרדיט אקדמי על הסדנה – הרי אין בה הרצאה, תרגילים, מבחנים וכדומה. אך צריך לזכור שיש מתכונות שונות ללימוד אקדמי שבהן ניתן להעשיר את הידע ולהתרחב. אמנם סוג הלימוד הזה לא נעשה בצורה השגרתית, אך הוא בהחלט מעשיר ונותן לא פחות. לדעתי חבל שהסדנה נמשכת רק שנה אחת; אני חושב שהיא צריכה להפוך למסלול תלת-שנתי."

פרופ' חנינה בן מנחם

בתחילת יוני התקיים בפקולטה הכנס הבינלאומי הראשון שעסק במשפט ותיאטרון. פרופ' בן מנחם מקווה שהתחום ימשיך להתפתח ולגדול: "אני חושב שהפקולטה צריכה לפתח את התחום כדיסציפלינה בפני עצמה, שהמרכז שלה יהיה כאן בפקולטה. אולי גם המרצים בפקולטה יוכלו לקחת חלק בסדנה הזו, יחד עם הסטודנטים. ככל שהפקולטה תרחיב את המושג משפט, זה יעשה את המקום ליותר מעניין, מושך ומרתק. התחום המשפטי לא עוסק רק בסעיפי חוק, או במשפט וכלכלה, אלא גם במשפט ותרבות במובן הרחב של המילה."

המשתתפים בסדנה, שהייתה אינטנסיבית וכללה מפגשים מדי שבוע וכן חזרות מרובות לקראת סוף השנה, מעידים שזו הייתה חוויה מעשירה ומהנה. "במהלך סמסטר א' עשינו תרגילים כלליים: תרגילים במשחק, אימפרוביזציות, תרגילי תנועה ועוד. התעסקנו גם בממשק בין תיאטרון למשחק, היינו צריכים לקחת פסקי דין בתחום הפלילי וליצור דמות לנאשם. כתבנו לו מונולוג, ניסינו להתחבר לתחושות שלו וממש נכנסנו לנעליו. בסמסטר השני התחלנו לעבוד על ההצגה שלנו, חיפשנו חומרים וערכנו את המחזה", מספר רימון רפאלי, שהשתתף בסדנה. "אני חושב שהיכולות וההתנסות בתיאטרון מאוד עזרו לי להזדהות עם האחר. בסופו של דבר, בתור עורך דין, אתה מייצג אדם מסוים ורצוי שתסגל לעצמך יכולת להזדהות עם כל לקוח באשר הוא."

לדברי תמר ונטורה, שגם היא השתתפה בסדנה, מדובר בחוויה שונה מאוד מכל קורס אחר בפקולטה. "להבדיל מהלימודים הרגילים, שבהם אנחנו משתמשים בשכל ולא ברגש, דווקא בתיאטרון הדגש הוא על עבודה עם הרגש ועל לעשות את מה שמרגיש נכון ולאו דווקא את מה שצריך. העבודה על ההצגה כללה עיבוד של הספר 'הזר'. קראנו אותו, דנו על המסר שלו ועל מה שאנחנו רוצים להביע. אחרי שעשינו מעגל חשיבה, התפנינו לכתיבה ועיבוד של הסצנות. עברנו על קטע מסוים והחלטנו מה האמירות החשובות שצריכות להיאמר, מה המסרים החשובים שצריכים לעבור, והאם ישנו אקט או התרחשות על הבמה שהיינו רוצים שיקרו."

המחזה שהעלתה הקבוצה, "היום אמא מתה", בבימויו של בנצי פבר ובסיוע משרד עורכי הדין כהן-וילצ׳יק, מבוסס על הספר 'הזר' מאת אלבר קאמי. "במחזה מסופר על בחור בשם מרסו, שהרג אדם. הסיפור נוגע גם בחייו הפרטיים של מרסו: מתייחס לאמו שנפטרה, לחברות שלו עם שכנו הסרסור, ולמארי בת זוגו. התחושה שהקהל קיבל במהלך המשפט היא שכאשר שפטו את מרסו, בחנו פחות את הפשע שביצע ושמו יותר דגש על האופי שלו. התחושה היא שההכרעה במשפט התקבלה לפי האדם עצמו ולא על סמך המעשה שביצע", מספרת תמר. היא מוסיפה שהחיבור בין תיאטרון למשפט לא היה אינטואיטיבי בעיניה בהתחלה. "חשבתי שהסדנה תהיה חווייתית ושוברת שגרה ולכן נרשמתי אליה. רק בסוף השנה, ממש כשגילמתי את דמותו של מרסו, הבנתי את החיבור המדהים בין שני העולמות הללו. היה לי קשה להיכנס לדמות ולא כל כך הצלחתי להבין מה היא מרגישה וחושבת ואיזה מסר אני אמורה להעביר לקהל. הייתי צריכה לעבור תהליך עם הדמות הזו, ובמהלך העבודה פתאום קפץ לי משפט מאחד השיעורים בקורס תורת המשפט. באותו שיעור, דיברנו על הפרשייה בעמנואל (הפרדה בין תלמידות אשכנזיות לספרדיות במוסדות לימוד חרדיים). האינסטינקט הראשוני של הסטודנטים בכיתה, היה להגיד שמדובר בפרקטיקה פסולה. המתרגל ביקש מאתנו להסתכל על הנושא מנקודת מבט שונה: לנסות לחשוב כמו האנשים שבעינינו נהגו באופן פסול, ולהיכנס לנעליהם. פתאום, במהלך החזרות להצגה, הבנתי מה זה להיכנס לנעליו של אחר. אני חושבת שזה משהו שעוזר לנו כמשפטנים: גם ברמת הפרט, אם אני רוצה לייצג מישהו, אני צריכה לדעת שהוא לא דמות חד-ממדית, הוא לא רק 'הפר את החוזה', זה הרבה יותר מורכב. ברגע שאצליח להבין את התחושות והתפיסות של האדם, אוכל להבין גם את מעשיו ולייצג אותו טוב יותר. זה רלוונטי גם לגבי שאלות משפטיות כמו התנגשות בין אינטרסים וזכויות. אני מרגישה שכדי ליצור שיח ודיבור עם האחר, בראש ובראשונה צריך להיכנס לנעליו, והסדנה ממש התמקדה בזה."