הפקולטה בעבר וכיום

הפקולטה בעבר וכיום

 

-פרופ' יהושע ויסמן-

 

מה השתנה, לדעתך, בפקולטה מאז תקופתך?

אמנה כמה שינויים שחלו בפקולטה עם השנים. חלק מן השינויים שאמנה הם מבורכים; אשר לשינויים שבחלק האחר, אפשר מאד שהם נראים בעיני כפחות מבורכים רק בשל נוסטלגיה ובשל הנטייה להתרפקות על העבר גם כאשר העבר לא היה זוהר. 


הדור הראשון של המורים בפקולטה היה מאד מגוון. אני חושב שלא היו לי שני מורים בפקולטה שהכשרתם המשפטית היתה באותה מדינה. המורים שלימדו אותי קיבלו את הכשרתם המשפטית באיטליה, באוסטריה, בצרפת, בבלגיה, באנגליה, ובארה"ב. הדבר הזה השפיע כמובן על התכנים של הלימודים. נחשפנו אז באופן מובהק למשפט השוואתי, דבר שהשאיר חותמו על אלה מן התלמידים שהיו עם הזמן למורים בפקולטה. הגישה ההשוואתית היתה טבעית לרבים מהם.

 

פרופ' יהושע ויסמן

בהבדל מכך, בימינו, כשהעולם כולו נתון להשפעת "הגלובליזציה", בחרה הפקולטה להסתפק ב"אמריקניזציה". מרבית מוריה כיום קבלו את הכשרתם המשפטית לתארים המתקדמים באוניברסיטאות שבארה"ב. מדרך הטבע יש לכך השפעה רבה על נושאי מחקריהם של מורי הפקולטה כיום, ועל ההוראה הניתנת על ידם. 

בשנותיה הראשונות של הפקולטה היה בראש מעייניה פיתוח המשפט בישראל. ההוראה והמחקר התרכזו אז במשפט הישראלי. המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי שבפקולטה קיבל הזמנות ממשרד המשפטים, וממחלקות שונות בממשלה, לסייע בהכנת הצעות חוק בנושאים שונים, ובמכון פעל צוות חוקרים, בעלי רקע משפטי מגוון, שעיסוקו העיקרי היה מחקר השוואתי בקשר להצעות חוק אלה. 


באותה תקופה הוזמנו מורי הפקולטה תדיר להרצות בימי השתלמות של שופטים, ובין פרסומי הפקולטה נוכל למצוא מספר חוברות מאותה תקופה של הרצאות מורי הפקולטה בימי ההשתלמות האלה.


בהכשרת תלמידי הפקולטה ללימודים מתקדמים השתדלה הפקולטה בעבר לכוון את תלמידיה להתרכז בתרבות המשפטית היהודית-ישראלית. כך למשל, פרופסור טדסקי, שהיה מעמודי התווך של הפקולטה בשנות היווסדה, הציע למועצת הפקולטה לחייב תלמידים לתואר "דוקטור למשפטים" לעמוד בבחינה במקצוע "משפט עברי", בהיות המשפט העברי מרכיב מרכזי במסורת התרבותית-משפטית שלנו.


וכן, פרופ' אביגדור לבונטין, ממוריה הבולטים של הפקולטה מאז היווסדה, הציע שהתלמידים הנבחרים, הלומדים לקראת התואר "דוקטור למשפטים", יירשמו לדוקטורט בארץ ולא בחו"ל, בכדי שנושאי המחקר שלהם יסובו על המשפט הישראלי. את ההיחשפות החשובה לאקדמיה שבחו"ל הציע לדחות להשתלמויות פוסט-דוקטוראליות.


לא הכל הסכימו באותם ימים להצעות אלה אך הן מעידות על רוח התקופה. הפקולטה ראתה את יעודה באותם ימים בפיתוח המשפט הישראלי, ובכך ריכזה את מאמציה. עם השנים חל שינוי בעניין זה, ומוקד תשומת הלב הופנה יותר כלפי חוץ. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהפקולטה מעודדת, למעשה, לימודי דוקטורט בחו"ל, ובמיוחד באוניברסיטאות שבארה"ב.  אין צורך להרבות בדברים על ההפסד הגדול שנגרם בכך למחקר במשפט הישראלי.  עבודות הדוקטור החשובות של תלמידיה מוקדשות לחקר נושאים המעניינים את המשפט האמריקאי ולא את המשפט הישראלי. 


אילו  היתה התופעה של האמריקניזציה של המחקר המשפטי מצומצמת לנושאי עבודות הדוקטור כי אז היה ניזקה מוגבל. ואולם לאמריקניזציה של ההשכלה המשפטית בארץ תוצאות שהן הרבה מעבר לכך. חוקרי המשפט בישראל נוטים לבחור נושאים למחקריהם העשויים לשאת חן בעיני מערכות כתבי העת המשפטיים האמריקאים, ולמערכות אלה אין, כמובן, עניין מיוחד במאמרים המתייחסים למשפט הישראלי.


תופעה זו ,של התרחקות חוקרי המשפט מלחקור את משפט מדינתם, הגיעה בישראל לקיצוניות שהיא חריגה בעולם המחקר המשפטי.


עמדו על כך הפרופסור אורן גזל-אייל, מאוניברסיטת חיפה (במאמרו "הערות על העבר והעתיד של הניתוח הכלכלי של המשפט בישראל", פורסם במחקרי משפט, כרך כג (2007), 661),  והפרופסור חיים זנדברג, מן המכללה למינהל (המלמד לעתים מזומנות גם בפקולטה בירושלים), במאמרו "קולוניאליזם תרבותי: האמריקניזציה של החינוך המשפטי בישראל" (פורסם בהמשפט, גיליון 27 (2009), עמ' 52). המשפט המצוטט להלן, ממאמרו של פרופ' גזל-אייל, מבטא ב"קליפת אגוז" את המצב האנומלי הזה שבו אנו שרויים: 
המשפט הוא עדיין דיסציפלינה מקומית בעיקרה. וכך הוא גם נתפש במדינות המפותחות בעולם. ...המערכת האקדמית [הישראלית] מרחיקה יותר מכל מקום אחר בעולם את החוקרים מלעסוק במשפט המקומי. (שם, בעמ' 683)


לתופעה האנומלית הזאת ביטויים רבים בחיי הפקולטה. כך, למשל, אם בעבר היו האורחים שהוזמנו לפקולטה ראשי המערכת המשפטית בארץ, כמו נשיא בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, שר המשפטים, וכדו', כדי לשמוע מהם אילו הם הנושאים שעל סדר יומם, ובאילו בעיות הם מתחבטים, הרי שכיום האורחים המוזמנים על ידי הפקולטה הם, ברוב המקרים, פרופסורים למשפטים מארה"ב, המספרים לנו על הנושאים המשפטיים שעל סדר יומה של החברה האמריקאית. 


וכן, המבנה הפדרטיבי של ארה"ב, וההבדלים במשפט של המדינות השונות שבארה"ב, תרמו לכך שבפקולטאות למשפטים המבקשות להיות כלל ארציות, נמנעים בדרך כלל מלעסוק במשפט של מדינה מסוימת כלשהי. תחת זאת מתרכזים בהוראה ובמחקר בנושאים כלליים, תיאורטיים, העשויים להיות משותפים למשפטי כל מדינות ארה"ב. את לימוד המשפט הנוהג במדינות מסוימות הם מותירים לבתי ספר מקצועיים, המשלימים לאחר גמר הלימודים באוניברסיטה, את שהחסירו בלימודי המשפט באוניברסיטאות. 


בישראל אומצה הנטייה האמריקאית של תיאוריזציה של המשפט, והתרחקות מעיסוק בדין המדינה, אף כי המניעים לנטייה זו שבארה"ב הם (בחלקם) אינם רלוונטיים לישראל (המבנה הפדרטיבי, כאמור לעיל). בעוד שבעבר, לאחר חקיקת חוקים בעלי חשיבות, או בעקבות פסקי דין חשובים, הופיעו בכתבי העת המשפטיים בארץ, מאמרים פרי עטם של מורי הפקולטה, שבהם הסבירו, ניתחו וביקרו את ההתפתחויות שבדין,  אין הדבר כן, ככלל, בימינו. בעבר כללו כתבי העת המשפטיים, כדבר שבשגרה, מדורים כמו "הערות פסיקה" או "בשולי החקיקה". מדורים אלה אינם עוד חלק קבוע מכתבי העת המשפטיים שבימינו.


הריחוק הזה, בהוראה ובמחקר, מן הדין הנוהג במדינה, הינו תופעה שלא נמצא כמותה בפקולטאות למשפטים שברחבי העולם, זולת ארה"ב.


התפתחות אחרת של העת האחרונה, הכרוכה באימוץ המודל האמריקאי של תכני המחקר המשפטי, היא ההשפעה שיש לכך על הכתיבה ועל השיח שבפקולטה,  המתנהלים לאחרונה יותר ויותר בשפה האנגלית, תוך דחיקת רגלי השפה העברית. כך, למשל, בהזמנות להרצאות בסמינרים מחלקתיים, בסדנאות ובפעילויות אחרות של הפקולטה, מופיעים כדבר שבשגרה שמות ההרצאות בשפה האנגלית בלבד, גם כאשר המרצה הוא חבר סגל ישראלי, כשקהל השומעים מורכב מישראלים בלבד, וכשההרצאה עצמה ניתנת בעברית. ב"מלחמה ושלום" מתאר טולסטוי, באירוניה רבה, את האופנה של  האינטליגנציה הרוסית בימיו להתגדר בשפה הצרפתית, ולשרבבה בשיח, לצורך ושלא לצורך. מי יתננו טולסטוי משלנו, שיעמוד בפרץ?!


ביטוי נוסף לנטיית משפטנים אקדמאים בישראל לחקות את האקדמיה המשפטית האמריקאית הוא אימוץ המודל האמריקאי של הפקדת מלאכת העריכה של כתבי עת משפטיים בידי תלמידים. הן בישראל הן בארה"ב יש התומכים בכך, ויש המסתייגים מנוהג זה. אסתפק כאן בהצבעה על כמה עובדות השייכות לעניין זה, שאינן שנויות במחלוקת.


הפרקטיקה של מסירת העריכה של כתבי עת משפטיים לידי תלמידים אינה מקובלת באוניברסיטאות שבארה"ב, במקצועות אחרים מלבד משפטים. אין היא מקובלת, למשל, בכתבי עת בפילוסופיה, ברפואה, או במתמטיקה. נוהג זה אינו מקובל כלל באקדמיה שברחבי העולם. לא נמצא אותה באוניברסיטאות העילית שבפריס, אוכספורד או לונדון, מקומות שבהם רואים במלאכת העריכה עניין המצריך התמחות מקצועית ונסיון.


אפשר כי בעת שהמודל האמריקאי יוצא הדופן אומץ על ידי אקדמאים ישראליים לא ניתן המשקל הראוי להבדל חשוב שבין תלמידי משפטים בארה"ב לבין התלמידים בארץ. בארה"ב לימודי המשפט הם postgraduate studies, דהיינו, התלמידים הבאים בשערי הפקולטאות למשפטים הם כבר בעלי תואר אקדמי. לעומת זאת, בארץ, הרקע ההשכלתי הפורמלי של תלמיד משפטים הוא, ברוב המקרים, תעודת בגרות מבית ספר תיכון.


אסיים את דברי על הפקולטה שלנו, אז ועתה, בציון מספר דברים שהפקולטה קלטה מן הדוגמה האמריקאית שלא עוררו מחלוקת והתנגדות. למשל, תכנית הלימודים בעבר כללה מקצועות לימוד רבים שהיו בגדר חובה. בהשפעת הדוגמה האמריקאית הפכו מקצועות רבים למקצועות בחירה. וכן, בתחילת דרכה אימצה הפקולטה, כנראה בהשפעת הדוגמה האמריקאית, את העקרון של אנונימיות בבדיקת בחינות. העקרון הזה הועתק לאחר מכן על ידי יתר הפקולטאות שבאוניברסיטה. ולבסוף, שיטת ההשמה, המסייעת לתלמידינו במציאת מקום התמחות, היא כל כולה חיקוי מבורך לשיטה הנוהגת בפקולטאות למשפטים שבארה"ב.


באחת: עם השנים הצליחה הפקולטה שלנו להפוך ל"פקולטה למשפטים אמריקאית" מן הטובות שבארה"ב; האתגר בפניה הוא שלא להניח להישג זה להיות על חשבון היותה הטובה שבפקולטאות הישראליות למשפטים.