חוקרים מהשטח – ד"ר גיא פסח

כיצד יתועדו חוויות הילדות בזיכרון החברתי שלנו ואיך הדבר קשור לדיני זכויות יוצרים? כיצד מנצלת גוגל את תנועת ה"תרבות החופשית" כדי לחזק את עוצמתה הכלכלית וכוח השוק שלה? ד"ר גיא פסח מספר על מקצת הדברים העומדים בסדר היום המחקרי של מי שעוסקים בתחומי זכויות יוצרים, משפט וטכנולוגיה ודיני תקשורת.

-רננה הרמן-

ד"ר פסח, על אלו פרויקטים אתה עובד בימים אלה?
אספר לך על פרויקט שהוא מעניין לטעמי, ושגם גרר תגובות מחוץ למילייה האקדמי הסגור של חוקרים בתחום הקניין הרוחני. הפרויקט נולד כתגובה לזרם חזק מאד באקדמיה, בשנים האחרונות, אשר גורס כי אם נעבור לסביבת מידע חופשית ללא דיני זכויות יוצרים (או עם היקפי הגנה מופחתים משמעותית), העולם יהיה אמיץ, יפה וטוב יותר. הטענה המרכזית של הזרם הזה היא כי מיתון היקף ועוצמת ההגנה על זכות היוצרים ישחררו את החברה האזרחית מכבלי התקשורת התאגידית ומן האופן בו תאגידי תקשורת מסחריים שולטים על ערוצי ההפצה המרכזיים לתכנים ומידע.

הפרויקט שלי בוחן אם, ועד כמה, יש ממש בטענה הזו, כמו גם את האופן המניפולטיבי בו תאגידי תקשורת של "העולם החדש" (גוגל, פייסבוק ועוד) ממנפים את הטענה הזו – ואת תוצריה בזירה הפוליטית-חקיקתית-שיפוטית – כדי ליצור מבני כלכלה פוליטית חדשים. במבנים אלה אותם תאגידים משיגים עוצמה, כוח שוק ושליטה עוד יותר מאלה שהיו נתונים לברוני התקשורת של העולם הישן –  הכול באופן שעלול לפגוע בחופש הביטוי, בגיוון התרבותי וברווחת היוצרים. בחינה, לרבות אמפירית, של פעילות גופים דוגמת יו-טיוב מציגה תמונה המעידה כי דרגת הריכוזיות, חוסר הגיוון והפערים החלוקתיים, עלולה רק לגדול בסביבה של "תרבות חופשית". הפרויקט מנסה לקשור את הנתונים הללו עם מדיניות דיני זכויות יוצרים ולהראות כי דרגת הגנה מתונה – אך עדיין משמעותית – של דיני זכויות יוצרים (ובפרט כזו המתמקדת ברובד היוצר) צפויה להביא לסביבת תקשורת ותוכן יותר תחרותית, מבוזרת ומגוונת. באופן יותר כללי, מגמת הפרויקט היא להדגים כיצד מצבי קיצון של "עודף" הגנת זכות יוצרים או "היעדר" הגנת זכות יוצרים צפויים להביא לכשלים דומים. הפרויקט עורר תגובות, כשבאופן די צפוי שני הקיצונים של הזירה הפוליטית (הקיצון של תאגידי התקשורת הישנים והקיצון של אידיאולוגיית התרבות החופשית) תקפו אותו או תמכו בו לפי זווית האינטרסים הצרה שלהם – כולם, דרך אגב, תוך התעלמות מן הניואנסים והדקויות שהפרויקט עומד עליהם.

תחום נוסף שאתה עוסק בו מזה זמן הוא "שימור דיגיטלי של תרבות". תוכל להסביר?
בוודאי. סביבת מידע דיגיטלית ומרושתת, כמו שקיימת היום, היא שונה במישורים רבים ומגוונים בהשוואה לעבר. כך גם בכל הנוגע לאופן בו מתנהלים תהליכי שימור תרבותי, זיכרון חברתי ועיצוב מראה פני העבר לדורות הבאים. איננו נמצאים עוד בעולם של קומץ ארכיונים פיזיים (דוגמת הספרייה הלאומית או גנזך המדינה) ששימשו כ"שומר סף", רב כוח ועוצמה, ביחס ל"שאריות העבר" ו"נוף ההיסטוריה" אשר הדורות הבאים ייחשפו אליהם. עם המעבר לסביבה דיגיטלית, כל אחד מאיתנו כיחיד, כמו גם קבוצות וקהילות מגוונות בחברה, יכול לקחת חלק משמעותי בעיצוב מראה פני העבר לדורות הבאים. חשבי, למשל, על האופן בו אתר שיתוף תוכן, דוגמת יו-טיוב, משמש לא רק כ"זירת שיח עכשווית" אלא גם כמקור שהדורות הבאים יסתמכו עליו כדי לדעת, ללמוד ולהיות מושפעים מנוף ההיסטוריה ונוף העבר. יו-טיוב ופלטפורמות דומות הם מוסד זיכרון לכל דבר ועניין.

העניין שלי הוא באיתור, לימוד ואפיון מוסדות הזיכרון החדשים של העידן הדיגיטלי ובניסיון ללמוד כיצד הם מעצימים או מאיימים על היכולת של חברה לממש ערכים של חופש ביטוי, אוטונומיה וגיוון במסגרת תהליכי זיכרון חברתי. המסקנות אינן אחידות. מצד אחד, סביבת המידע הדיגיטלית מאפשרת דמוקרטיזציה של שימור תרבותי ותהליכי זיכרון חברתי. מצד שני, תהליכי ההפרטה, הקיימים בהקשר זה בסביבה דיגיטלית, מעוררים גם חששות.

גם בפרויקט הזה יש כמובן "נקודת מפגש" עם דיני זכויות יוצרים ודיני הקניין הרוחני. בשונה מסביבה פיזית, כשאנו מתעדים חומרים במדיה דיגיטלית, האובייקטים שאנו מתעדים ועושים בהם שימוש הם בדרך כלל נושא להגנת זכות יוצרים. כלומר, קיים פוטנציאל לשליטה על תהליכי שימור תרבותי על ידי מי שמחזיקים בידם בזכויות הקניין הרוחני על החומרים המתועדים. העניין שלי הוא לנסות ולהציע רפורמות ותיקונים לדיני זכויות היוצרים הנוכחיים, באופן כזה שלצד כיבוד והגנה על זכויות הקניין הרוחני של יוצרים תתאפשר גם סביבת זיכרון חברתי דיגיטלית מגוונת ודמוקרטית, ולא כזו הנשלטת על ידי הבעלים של הקניינים הרוחניים.

כנס בהשתתפות סר רובין ג'ייקוב

בין שיתופי הפעולה הרבים של הפקולטה עם משרד עו"ד ש. הורוביץ, התקיים השנה כנס משפטי בתחום הקניין הרוחני בהשתתפות משפטנים ובעלי עניין בתחום. בכנס התארח סר רובין ג'ייקוב, שופט ואיש אקדמיה בריטי בעל ידע וניסיון רב בתחום הקניין הרוחני. עו"ד טל בנד ממשרד ש. הורוביץ מספר על חוויותיו מהכנס.  

-רננה הרמן-

עו"ד בנד, מי יזם את הרעיון לכנס?
היוזמה לכנס היתה של ד"ר גיא פסח. ד"ר פסח הציע שכחלק מהביקור של סר רובין ג'ייקוב בתל אביב ובאוניברסיטה העברית, יהיה זה רעיון טוב להציג אותו בפני משפטנים שעוסקים בתחום הקניין באזור תל אביב. ד"ר פסח בחר בפירמה שלנו כמארחת, משום שאנחנו פירמה של ידידי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ובעלת התמחות בתחום הקניין הרוחני בו עסק הכנס, וגם בזכות ההיסטוריה והמורשת הבריטית שלנו. הפירמה הוקמה על ידי הארי סאקר ושלום הורוביץ, שהיו באריסטרים אנגליים בשנות העשרים של המאה שעברה. ד"ר פסח חשב שזה יהיה רעיון טוב להציע לנו לקיים את המפגש הזה, ואנו כמובן נענינו בשמחה.

במה עסק הכנס?
מטרת הכנס היתה להכיר לאנשים מהתחום את סר רובין ג'ייקוב ולשמוע דברים מפיו. הגיע מגוון רחב של אורחים – אנשים מהפרקטיקה הפרטית, מהאקדמיה וגם שופטים ושופטים לשעבר, כמו ד"ר בנימיני שפרש בתחילת השנה מבית המשפט המחוזי בתל אביב. כמו כן הגיעו עורכי דין רבים בתחום הקניין הרוחני, בעיקר מתחום הפטנטים שהוא תחום העיסוק העיקרי של סר רובין ג'ייקוב, ראשי המשרדים הגדולים בתחום עריכת הפטנטים, וכן נציגי התאחדות התעשיינים ונציגי חברות שונות. ד"ר גיא פסח בירך ואחריו אני בירכתי וסיפרתי על הקשר של הפירמה שלנו למורשת המשפטית האנגלית ועל ההיסטוריה של המשרד. אחריי דיבר סר רובין ג'ייקוב עצמו, אשר נשא דברים בנוגע לחשיבות הפטנטים לקידום המחקר וההתקדמות הטכנולוגית.

האם הרגשת כעורך דין את הפער בין פרקטיקה לאקדמיה במפגש עם סר ג'ייקוב?
כיום סר רובין ג'ייקוב הוא איש אקדמיה, אך במשך שנים רבות הוא היה שופט – גם בערכאה הראשונה בבית המשפט לפטנטים בלונדון וגם בבית משפט לערעורים – עד שבשלב מסוים החליט שמיצה את התפקיד ופרש מהשיפוט. העיסוק שלו בפרקטיקה כעורך דין היה לפני שנים רבות. מטבע הדברים, לעורכי הדין שעוסקים בפרקטיקה יש הסתכלות פחות תיאורטית, יותר מעשית ויומיומית. יש להם יותר תובנות שקשורות ללקוחות שהם מייצגים בתעשייה מסוימת. לכן, מן הסתם, הם נמצאים בקשר עם אותה תעשייה ועם הצרכים או האינטרסים שלה.

דבריו של סר רובין ג'ייקוב היו יותר תיאורטיים ורחבים, עם מבט היסטורי. אבל למרות כל ההבדלים, תמיד יש עניין לשמוע איש חכם, ידען ובעל עומק אינטלקטואלי וניסיון חשוב בשיפוט. אני חושב שבכל השילוב הזה יש חשיבות ועניין. אני התרשמתי שלאנשים היה מאד מעניין לשמוע אותו. לי זו הייתה חוויה מאד מוצלחת במישור האישי. זו הפעם הראשונה שאני פוגש את סר רובין ג'ייקוב. השיחות שקיימנו היו מעניינות ומסקרנות. סר ג'ייקוב "הזהיר" אותי שלא אעז להגיע ללונדון בלי להתקשר אליו כדי שניפגש שוב. מבחינתי זה משמח.

מימין: עו"ד טל בנד, ד"ר גיא פסח וסר רובין ג'ייקוב 
צילום: ארתור אלדרוב

 

כנס יקיר הפקולטה

בטקס מרגש וחגיגי שהתקיים בחודש יוני האחרון בנוכחות מכובדים רבים בעולם המשפט, הוענק לפרופ' יעקב נאמן פרס יקיר הפקולטה לשנת 2014. "הבחירה בפרופ' נאמן היתה טבעית בגלל הבולטות המקצועית שלו ושל המשרד שהקים, ואף בשל הישגיו הרבים בתחום הציבורי", העיד פרופ' יואב דותן, מיוזמי הטקס. נפגשנו עם יקיר הפקולטה לראיון ייחודי כדי לנסות לקבל השראה כמשפטנים וכמשפטנים לעתיד.

 -רננה הרמן-
צילומים: יאיר מיוחס

פרופ' נאמן, לאחר טקס מרשים שהוקיר את עשייתך הרבה בתחום המשפט, מתבקשת השאלה: האם זהו המסלול שמגיל קטן תכננת לעסוק בו?
ממש לא. רציתי ללמוד רפואה ואף נרשמתי ללימודי רפואה. אבל בשלב זה ההורים שלי אמרו לי: "אם תלמד רפואה – לא יהיה לך יום ולא יהיה לך לילה. תלמד משפטים. יהיה לך 'שלאף-שטונדה' ותוכל להספיק לבלות בקונצרטים ובבתי קפה". בדיעבד התברר שגם כעורך דין לא היה לי יום ולא היה לי לילה. ברגע שהחלטתי ללמוד משפטים התמסרתי לזה. הייתי עסוק מאד. הייתי חוזר מהעבודה או משיעור באוניברסיטה ומתיישב לחזור על החומר שלמדתי. אני לא זוכר לילה שהלכתי לישון לפני חצות.

איך היתה תחילת הדרך שלך כעורך דין?
באותה תקופה גרתי בתל אביב. הייתי נשוי עם שתי בנות, ופתחתי את המשרד בבית, בסלון שלנו בדירת שלושה חדרים. כשהגיע אלי הלקוח הראשון לייעוץ, נתתי לו בגאווה קבלה על הסכום ששילם. הוא נכנס עם הקבלה לשירותים, קרע אותה ואמר לי: "עו"ד נאמן, אם תשתמש בקבלות אתה לא תגיע רחוק". אמרתי לו: "מצטער אבל ככה חונכתי. אני לא מוכן ללכת בדרך אחרת". ב-1979 כשנתמניתי למנכ"ל משרד האוצר, הוא טלפן לברך אותי ולהתנצל. הוא אמר: "עכשיו שוחררתי מתשעה חודשים של ישיבה בבית סוהר בגין עבירות מס. כנראה שצדקת".

במשך כמה שנים המשכתי לעבוד לבד במשרד שבביתי, עד שבשנת 1972 קבלתי הצעה מעו"ד חיים הרצוג ועו"ד מייקל פוקס. הם רצו להקים משרד שיעסוק בעיקר בעסקאות רב-לאומיות של חברות זרות שמגיעות לישראל וחברות ישראליות שרוצות להשקיע בחו"ל. כך, ביולי 1972, פתחנו משרד במגדל שלום בתל אביב. שלושה חדרים, מזכירה אחת, ועל הריהוט היתה אמונה הגברת אורה הרצוג. בהמשך התחלנו לקבל מתמחים ופיתחנו שיטה לפיה המשרד גדל מלמטה. מתמחים מצטיינים יהפכו לעורכי דין, ואחרי 4-6 שנים יוכלו להצטרף כשותפים במשרד. עיקרון חשוב נוסף שקבענו הוא שמי שמצטרף כשותף לא צריך לשלם כסף עבור הנכסים של הפירמה. כך גדלנו והיום יש לנו יותר מ-230 עורכי דין וכמה עשרות מתמחים. באמת צמחנו מלמטה.

מהם הערכים והתכונות שלדעתך הובילו אותך להצלחה, ושחיוניים לדעתך לעורך דין?
קודם כל, סבר פנים יפות. חשוב להסתכל לאדם שמולך בעיניים ולא מלמעלה למטה. זה הכי חשוב. עיקרון שני הוא להיות ישר עם עצמך, ולא להגיד דברים שאתה יודע שהם לא נכונים. לצערי הרב, עורכי דין רבים מזלזלים בכלל הזה. דבר שלישי וחשוב שבזכותו המשרד מצליח הוא ערך החברות. אין במשרד דרגות או הרגשה של היררכיה. כשהייתי מנהל המשרד אף אחד לא קרא לי "מנהל" וכשהייתי שותף בכיר אף אחד לא קרא לי "שותף בכיר" או "שותף מייסד"'. פנו אלי בשם: "יעקב". אנו מקפידים גם לא ללכת עם עניבות במשרד כדי לא לפתח תחושת חשיבות עצמית גבוהה מדי. רק כשעוברים את הכביש לבית המשפט אין לנו ברירה ואנו שמים עניבה שחורה. לסיכום, יחס חברי לעורכי הדין, למתמחים ולפקידים הוא חשוב מאד ואנו משתדלים ליצור אווירה כזו במשרד שלנו.

בהמשך עברת לתחום הציבורי. באיזה תחום הרגשת יותר סיפוק ומיצוי?
תמיד התעניינתי בצורכי ציבור. כבר משנת 1972, במקביל לעבודתי במשרד, הייתי חבר בוועדות ציבוריות שונות בנושאי מסים, חינוך ועוד. בספטמבר 1979 פנה אלי יגאל הורוביץ אותו הכרתי ואמר: "אני רוצה שתהיה מנכ"ל משרד האוצר". עניתי לו שיש לי משרד עורכי דין ואני לא צריך את זה. תגובתו היתה: "אני לא שאלתי אותך". כעבור שלושה ימים הממשלה כבר מינתה אותי כמנכ"ל משרד האוצר, תפקיד בו החזקתי כשנתיים. אני לא צריך לספר לך שיש הבדל קטן במשכורת בין הציבורי לפרטי. אבל היו לי מספיק חסכונות ולא דאגתי. הרגשתי שאני ממלא שליחות ציבורית, וזה נתן לי סיפוק גדול.

יקיר הפקולטה פרופ' נאמן מקבל את האות מפרופ' ברק 

ולשאלה קצת פחות אישית – מה דעתך על הליך בחירת השופטים?
הדבר הכי חשוב הוא לדון לגופו של עניין. לא בגלל שאדם אחר משפיע עליך פוליטית או ששופט מסוים דורש שתמנה מישהו. דבר נוסף: חשוב שלא תהיה למקבלי ההחלטות שום זיקה אישית לנושא. דבר שלישי: לנסות להגיע לאחדות דעים בוועדה לבחירת שופטים. כשאני הייתי בוועדה לבחירת שופטים השתדלתי להגיע להבנות ולהסכמות. לפעמים זה דרש קצת "לשחק" בתורת המשחקים, אבל בסופו של דבר ההחלטה לגבי השופטים שנבחרו לבית המשפט העליון בתקופתי התקבלה פה אחד על ידי תשעת חברי הוועדה. אני שמח שהדברים נעשו בצורה כזו.

דבר נוסף וחשוב: לא לפטפט, לא להתראיין ולא לדבר עם כלי התקשורת. צריך לעשות הכל בצנעה, ביושר ובהבנה הדדית. אתן לך דוגמא טובה: סמוך לישיבות הוועדה לבחירת שופטים נכתבה כותרת בעיתון: "הישיבה היום לא תתקיים, ואם היא תתקיים לא ייבחר אף שופט". באותו בוקר נתמנו ארבעה שופטים פה אחד על ידי הוועדה. איך זה קרה? כי מאחורי הקלעים ניהלתי שיחות לפני כן עם חברי הוועדה כדי להביא את כולם להסכמה. ההסכמה היא הדבר הכי חשוב. אם שופט מתמנה פה אחד על ידי הוועדה זה אומר שיש אמון מלא, ושזה לא דבר שנעשה בגלל שמישהו ביקש או לחץ או דאג שמישהו אחר יתמנה.

מה לדעתך הפתרון לבעיית העומס בבתי המשפט?
העומס בבתי המשפט הוא דבר נוראי, וכולנו אשמים בכך. ראשית, העובדה שלא מטילים הוצאות ריאליות על צד שמפסיד מביאה לכך שלכל אדם או חברת ביטוח שנתבעים משתלם לסחוב את המשפט שנים ארוכות. בדרך כלל מי שנפגע זה הציבור החלש. דיברתי רבות עם השופטים על הפתרונות לכך כפי שאני רואה אותם, ואני שמח שהיום זה מתחיל להתבצע: כל משפט צריך להתנהל "מיום ליום", כמו שכתוב בחוק סדר הדין הפלילי ובתקנות סדר הדין האזרחי. בהמשך לכך, פסק הדין צריך להינתן תוך שלושים יום. חשוב לקבוע הוצאות ריאליות לצד שמפסיד, וגם להתחשב באופן שבו הוא ניהל את קו ההגנה או התביעה שלו.

דבר נוסף אותו למדתי ממורי ורבי השופט ויתקון ז"ל הוא כתיבת פסקי דין קצרים ולעניין. אפילו בבוררות יוחננוף, אחת הבוררויות הכי מסובכות שעסקתי בהן ושנמשכה שש שנים ונקבעו בה הוצאות ריאליות של מיליוני דולרים – כתבתי פסק דין קצר של מספר עמודים. זו הדרך היחידה למנוע מצב שבו אנשים נגררים במשך שנים עד קבלת הזכויות או הסעדים המגיעים להם.

לקראת סיום, תוכל לשתף אותנו בתחושותיך בעקבות טקס יקיר הפקולטה?
מאד התרגשתי בטקס. התרגשתי מהדברים של פרופ' אהרן ברק, של השופט גרוניס נשיא בית המשפט העליון, של נשיא האוניברסיטה העברית ושל שאר האנשים. הקשבתי לדברים שנאמרו ושאלתי את עצמי: "רגע, אתה בטוח שזה אתה?". הגעתי לתובנה שכנראה אלה המשימות שמוטלות עלי ואני מקווה להמשיך ולפעול בדרך שלי בתחומים האלה.

מימין: פרופ' אהרן ברק, פרופ' יעקב נאמן, נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס ודיקן הפקולטה פרופ' יובל שני

מדור "הסטודנטים"

-ספיר דיין-

שם: מיכל גורן

אביבים: 31

שנה: ד'

העובדות:  מיכל ירושלמית מבטן ולידה ונמצאת כבר עשור באוניברסיטה (אבל כבר רואה את האור שבקצה). התחילה בתואר במדעי הרוח המשלב פילוסופיה וספרות כללית, המשיכה לתואר שני, בילתה די הרבה זמן בברלין בעזרת מלגות נדיבות (עוד לפני שהיה שם מילקי), אבל אז הבינה שמקומה כאן. את האקטיביזם שלה, שהקדישה לפעולות שונות אבל בעיקר לתיפוף בהפגנות (יש לה חוש קצב מפתיע), החליטה להפנות למשפטים: לא כסף ולא תהילה, אלא כלי לשינוי חברתי ופוליטי. מקווה לסיים השנה את התואר ואת הרומן שלה עם הר הצופים, אבל פתאום גם תואר שני מתחיל לקרוץ. נראה איך תשרוד את ההתמחות.

דיון נוסף: מיכל היא אמא לרחלי, תינוקת מתוקה להדהים שהלחיים שלה ידועות בשנתון כולו, ומלבד לימודיה היא גם עובדת ומתנדבת (בשנה שעברה בוועד נגד עינויים, השנה בעיר עמים). כשמדברים על סופר-וומן, הכוונה אליה. "להיות אמא וסטודנטית זה לא קל. האוניברסיטה לא ממש מתאימה לאמהות ועדיין אין בה מערך תמיכה מספק, לצערי. אבל הפקולטה למשפטים עצמה עזרה מאוד, תמכה ועודדה. ילדתי בסוף שנה ב', ממש בסוף תקופת המבחנים, וקיבלתי יחס אוהד, גם מהסטודנטים שתמיד שלחו סיכומים ודאגו ועזרו לי לקראת הבחינות, וגם מהמרצים שהתגמשו בכל מקום שיכלו ומהמזכירות שנתנה לי כל הקלה שנזקקתי לה. הסביבה עזרה לי להשלים את השנה בהצלחה שהפתיעה אותי. לא יודעת איך הייתי עושה את זה בלי כל העזרה."

למה משפטים:"למדתי במדעי הרוח המון על פמיניזם, על פוסט-קולוניאליזם, דיברנו הרבה על תיאוריות פוליטיות שחשובות לי. הרגשתי שיש לי בסיס תיאורטי מוצק, אבל שכל מה שאעשה יגיע לכל היותר לדיון פנים-דיסציפלינרי. בחיים לא חשבתי שאלמד משפטים, אבל פתאום חבר טוב העלה את האפשרות הזו כתוכנית ב' אחרי הדוקטורט שלו בספרות ואני חשבתי, למה לחכות? בסופו של דבר, מה שחשבתי שאלמד רק ככלי טכני הפך לחוג מעניין מאוד שגם מציע הרבה לימודים פרקטיים ומגע בין האוניברסיטה לקהילה (כמו הקליניקות ומרכז מינרבה) וזה מבורך בעיני".

שם: רמה רווה

אביבים: 47

שנה: ד'

העובדות: רמה, נשואה למשה ואמא לשלושה, עזבה ביום בהיר אחד את עבודתה האטרקטיבית כמנהלת כספים בחברה בינלאומית, עזבה את החליפות, הפגישות והאנשים העשירים, והחליטה להגשים את חלומה ולחזור לספסל הלימודים ללימודי משפטים. בינתיים נראה שזה וירוס משפחתי, כיוון שגם בתה הגדולה של רמה, בת 22, הלכה בעקבותיה והחלה ללמוד משפטים השנה. אולי רמה תסכים לקבל אותה להתמחות.

למה משפטים: "זוהי סגירת מעגל עבורי. רציתי מאוד ללמוד משפטים כבר בתור סטודנטית צעירה, אבל זה לא הסתדר והלכתי ללמוד כלכלה, מה שגרם לי להתעסק רוב החיים שלי עם מספרים. תמיד ידעתי שאם אי פעם אני ארצה לעשות שינוי, זה יהיה ללמוד משפטים. אני שמחה שהייתה לי האופציה, כשהחלטתי לעשות שינוי בחיים, לחזור אחורה ולממש את הרצון החזק שהיה לי."

דיון נוסף: "הגעתי לפקולטה עם חוויה מאיימת שליוותה אותי המון שנים, אחרי תואר בכלכלה באוניברסיטה. האוניברסיטה עבורי הייתה מקום מפחיד ומאיים, גדול ומסובך, לא ידעתי איך להגיע לכל מקום, הנגישות של החומר הייתה בעייתית, אנשים היו קורעים דפים מהספרים כדי שאחרים לא יצלמו, ואני מרגישה שהלימודים היום בפקולטה למשפטים הם סוג של תיקון עבורי.

האווירה בפקולטה היא מצוינת. החומר האנושי מאוד איכותי. אני נהנית מהשאלות והידע של הסטודנטים, מהאווירה, מהמרצים ושיתוף הפעולה בין כולם, ובמיוחד מהפרגון ההדדי, אם זה בפייסבוק או בדרופבוקס. גם המזכירות תמיד קשובות ונותנות הרגשה שיש עם מי לדבר. הסטודנטים של היום לא יודעים איך היה קשה ללמוד פעם וכמה היום זה קל, הם צריכים להודות, כי זה לא מובן מאליו."

רמה, אחת התלמידות המצטיינות בפקולטה, שמעולם לא עשתה מועד ב' ובכל זאת שומרת על ממוצע ציונים שרובנו יכולים לחלום עליו, אומרת שהכל נובע מהגיל. "ללמוד בגיל שלי זו חוויה אחרת לגמרי. הלמידה היא לא מתוך כורח אלא מתוך רצון. כשלומדים מתוך רצון זה שונה, אני מוצאת את עצמי התלמידה הכי חנונית בכיתה, שקוראת את כל חומרי הרשות והמאמרים ומגיעה לכל השיעורים, כי זה פשוט מעניין אותי."

מי אני: אורי גבאי

אביבים: 26

שנה: ד

העובדות: אורי משלב תואר בוגר במשפטים עם מוסמך במנהל עסקים, בהתמחות במימון. אבל העומס בלימודים לא הספיק לו, ולכן הוא עובד במשרד המשפטים במשרת סטודנט ובזמנו הפנוי משמש כעוזר הוראה. "השילוב עם מנהל עסקים החל בשנה ב' לתואר במשפטים, לאו דווקא בגלל שיקולים פרקטיים של משלח יד בעתיד, אלא יותר לשם העשרת הידע הכללי ברמת האקדמיה, וגם מכיוון שהעיסוק במספרים פחות מפחיד אותי מהסטודנט הממוצע למשפטים ".

למה משפטים: "לפני הלימודים התלבטתי מאד מה ללמוד ולא חשבתי בכלל על משפטים. קצת מוזר להודות בכך, אבל האמת היא שחיפשתי סיבה טובה לעבור לירושלים, ולאחר בירור קצר הבנתי שהפקולטה למשפטים בירושלים היא הטובה ביותר, אך לא עמדתי בדרישות הקבלה. לאחר שהצבתי לי את 'משפטים בעברית' כיעד, ניגשתי לפסיכומטרי (בפעם השנייה) ולשמחתי השגתי את הציון המיוחל שהספיק לי כדי להתקבל."

דיון נוסף: "במהלך התואר נחשפתי לעבודת המדינה דרך משרת סטודנט במשרד המשפטים. לא פעם נכחתי בוועדות חשובות הנמצאות על סדר היום – כגון הוועדה המייעצת לענייני פליטים, הוועדה למינוי דיינים, הוועדה לבחירת נציגי ציבור בבתי הדין לעבודה וכדומה – וראיתי מקרוב את עבודת הממשלה בנושאים אלה. לדעתי, תעסוקה בפרקטיקה משפטית עוד לפני ההתמחות תורמת המון להבנת מקצוע עריכת-הדין (במנותק מהשורה בקורות החיים), וכאחד שחושב על תעסוקה עתידית בשירות המדינה (אף שאת ההתמחות סגרתי במשרד פרטי) – היא גם תרמה לי להיכרות משמעותית ותורמת עם הסביבה הזאת."
 

מי אני: עומרי טנקמן

אביבים: 26

שנה: ד

העובדות: בשנה א' התחיל עומרי את התכנית המשולבת עם יחב"ל, אך פרש אחרי שבוע וחצי מיחב"ל עקב חוסר עניין. "במהלך השנה התחלתי להרגיש שמשפטים כתואר חד-חוגי לא מספקים אותי, וחיפשתי להתחיל לשלב משנה ב'. התקבלתי לתכנית אמירים-רוח והמשכתי בשילוב. התואר באמירים מקיף הרבה תחומי ידע וההשקעה בסטודנטים משמעותית, כך שזו הזדמנות מצוינת להרחיב אופקים ולגעת בהמון תחומים מעניינים שלא מגיעים אליהם במשפטים." עומרי הוא אחד התלמידים העסוקים בפקולטה, אבל בסמסטר האחרון הוא לקח פסק זמן מאתנו לטובת תכנית חילופי-סטודנטים בוונקובר. מתגעגעים!

דיון נוסף: "בשנה שעברה השתתפתי בקליניקה לזכויות נשים בעבודה בהנחיית עו"ד תמי קצביאן ופרופ' גיא דוידוב. במסגרת הקליניקה הייתי שותף (יחד עם דורית המברג וסודיה כהן מהשנתון שלנו) לכתיבת מודל חלוצי בארץ להסכם קיבוצי המקדם שוויון מגדרי במקום העבודה. העבודה על הפרויקט הייתה מרתקת מכיוון שיצא לנו לקרוא עשרות הסכמים קיבוציים, מאמרים, חקיקה ופסיקה בנושא, וגם להיפגש עם ארגוני עובדים בשטח ולראות מה מהסעיפים חשוב להם יותר ופחות ומה ריאלי להכניס למודל. כרגע המודל כבר 'מתחיל ללכת' ומספר מקומות מקדמים אותו עצמאית." עומרי השתתף באחת הקליניקות שאולי הכי מלחיצות גברים, ושרד כדי לספר. "החוויה של להיות גבר יחיד בתוך קליניקה בה כל שאר החברות הן נשים עלולה להישמע מוזרה או אפילו מפחידה לאנשים מסוימים. אבל לא הייתה תחושה שאני צריך לייצג את אוכלוסיית הגברים מול חבורה של פמיניסטיות. החוויה בשיעורים הייתה מאוד חיובית ולמעט מקרים בודדים מאוד לא זכורים לי חיכוכים על רקע מגדרי ".
 

למה משפטים? "אין לי משפטנים במשפחה וגם לא צפיתי באדיקות בסדרות בתי משפט בתור ילד, כך שזה לא היה איזה נתיב מוכתב מראש. זו הייתה בחירה די מושכלת והמטרה הייתה לבחור מקצוע לימודי שיהיה פרקטי, יערב שימוש משמעותי בשפה ויאתגר. מעבר לכך ניסיתי לדמיין איך תיראה הקריירה שלי ורציתי להיות מסוגל להשתמש ביכולות שלי כדי לעזור לאנשים ולהשפיע על החברה. משפטים השתלב לי היטב בתמונה הזו. מעניין אותי לבחון איך חברות מתעצבות, ובעיני למשפט יש תפקיד חשוב בעיצוב הזה ולכן כדאי וחשוב ללמוד משפטים".

מפגשי בוגרים

השנה נערכו בפקולטה ארבעה מפגשי מחזור מרגשים במיוחד. אחד מהם אף זכה לסיקור תקשורתי נרחב בשל נוכחותו של נשיא המדינה הנבחר, ראובן (רובי) ריבלין, רק יומיים לאחר היבחרו.  

-ספיר דיין-

במסגרת פרויקט שחנכה השנה הפקולטה ביוזמתו של הדיקן פרופ' יובל שני, נפגשים מדי שנה בוגרים ממחזורים "עגולים" (לפני 50 שנה, 40 שנה וכן הלאה) כדי לחדש את הקשר בין החברים, ובינם לבין האוניברסיטה. השנה נערכו מפגשי מחזור של שנתונים 1964, 1974, 1984 ו 2004.

מפגש מחזור 1964 היה רווי "כוכבים": מלבד הנשיא ראובן ריבלין הגיעו גם פרופ' יעקב נאמן, חגי סיטון, מתי גולן, עמירם ספרן, מיכה ינון, ועוד דמויות בולטות רבות בנוף הציבורי והעסקי בישראל. אמנם נדמה היה כי האירוע תוזמן מראש, אך מסתבר שהעיתוי המוצלח הפתיע גם את המארגנים, שלא ציפו כי אחד מהבוגרים יהיה במקרה גם הנשיא העשירי של מדינת ישראל ושהוא יגיע לכנס יומיים בלבד לאחר היבחרו. באירוע שציין יובל לסיום לימודיהם של חבריו, סיפר הנשיא ראובן ריבלין על חוויותיו מהלימודים: "כל שנה קיבלתי פרס, ובתור ירושלמי הייתי קצת מתבייש בזה, אבל מה אני יכול לעשות, הייתי תלמיד חנון. התייחסתי ללימודים ברצינות רבה, אבל הייתי בהחלט נמרץ גם מחוץ ללימודים". כאשר נשאל אם האמין שמהמחזור שלו יֵצֵא נשיא המדינה, השיב "היו לי הרבה חברים שחשבתי שהם יכולים להגיע לנשיאות".

מפגש בוגרים מחזור יב׳ (1964)
צלם: ברונו שרביט

פרופ' יעקב נאמן, כאשר נשאל על היבחרו של חברו-למחזור לנשיאות, סיפר "הרגשתי לא טוב כשהוא לא נבחר בפעם שעברה, אבל אמרתי שזה יבוא בעתיד, וברוך השם זה הגיע. היינו חברים טובים לא רק בלימודים אלא גם אחרי זה. היום הוא נשיא המדינה. אני לא יכול לומר שאני חבר של הנשיא. זה לא פשוט. אני מתרגש שבן המחזור שלנו הגיע לעמדה הבכירה ביותר בדמוקרטיה הישראלית". עוד אמר נאמן כי ריבלין "היה תלמיד מעולה, נחמד ומאוד חברותי. היינו יושבים יחד בספריה, נהנים יחד בשיעורים ובתרגילים". 

מימין: פרופ' יעקב נאמן, הנשיא ראובן ריבלין ועו"ד מיכה ינון
צלם: נרי פינקווסר

המפגש של מחזור 1974 היה גם הוא מוצלח מאוד וזכה לנוכחות מרשימה של הבוגרים, למרות היעדרותו של הסטודנט המפורסם ביותר של אותו מחזור, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

במפגש המחזור של שנת 1984 השתתפו ארבעים מבוגרי הפקולטה, ביניהם שופטים, משפטנים ועורכי דין מוכרים, שחלקם אף ממשיכים את המסורת כהורים לסטודנטים הלומדים בימים אלו בפקולטה. במפגש המחזור של שנת 2004 השתתפו כבר חמישים מבוגרי הפקולטה.

תכנית המפגשים, אשר נערכו בבית מאירסדורף, כללה סיור בקמפוס הר הצופים, נאומים מפי דיקן הפקולטה וחברי הסגל, ארוחת ערב קלה ובעיקר זמן חופשי להעלאת זיכרונות מספסל הלימודים.  בסיור שנערך באוניברסיטה ביקרו התלמידים לשעבר באתרים מתקופת לימודיהם ובמבנים החדשים שברובם לא זכו ללמוד, וסיפרו כי בתקופתם "הכול פה היה כלונסאות ואוהלים", ואילו הסטודנטים של היום נהנים מתנאים מפנקים. שיאם של המפגשים היה כמובן אירוע "המיקרופון הנודד" שבו העלו הבוגרים, איש בתורו, זיכרונות מספסל הלימודים. "מיד כשנכנסנו בשערי האוניברסיטה אמרתי לאשתי שאני מרגיש זקן בשלושים שנה", סיפר אחד הבוגרים, "הכל נראה שונה וחדש. אך מיד כשהתחילו אותם הדיבורים המוכרים על החוויות שעברנו כולנו, ראיתי שלפניי מדברים אנשים שחיים בשנות העשרים שלהם והרגשתי מיד צעיר בשלושים שנה".

הבוגרים התפעלו מאוד מהפרויקטים השונים בפקולטה, ובמיוחד מהאחריות החברתית שבה נוקטת הפקולטה. ד"ר עינת אלבין וד"ר יובל אלבשן, שנכחו במפגשים השונים, סיפרו על פעילותן הייחודית של הקליניקות המשפטיות, על כוחו החברתי של המשפט, ועל רצונם של הסטודנטים בפקולטה להיות פעילים מבחינה חברתית, כאז כן היום. אחת מבוגרות המחזור סיפרה שרוב רובם של הבוגרים במחזור בחרו בדרך של שליחות ציבורית, ולא מחוסר ברירה, אלא מתוך הכוונה של הפקולטה, המרצים והחברים. זהו נתון שאין לאף פקולטה בישראל, והוא בהחלט מקור לגאווה. 

מפגש בוגרים, מחזור לב׳ (1974)
צילום: מל בריקמן

בשנתיים האחרונות נקטה הפקולטה צעדים על מנת לחדש את הקשר עם בוגריה בעקבות פניות שהתקבלו על ידי הבוגרים. הופץ ביטאון הפקולטה, חודשו רשימות אנשי הקשר, והוקם "מועדון הבוגרים" החדש, שמטרתו היא לחדש את הקשר עם אלפי המשפטנים שצמחו בפקולטה. במהלך ההתארגנות לכנסי המחזור, אחת המשימות הקשות הייתה לאתר את הכתובות והשמות החדשים של חלק מהבוגרים, כיוון שמאגרי המידע היו מיושנים ולא מעודכנים. סטודנטים שעסקו במלאכה דיווחו על שיחות טלפון שנמשכו לעיתים כחצי שעה, בגלל רצון הבוגרים לשמוע על הנעשה בפקולטה ועל חוויותיהם של הסטודנטים הצעירים למשפטים. ההיענות לחידוש הקשר הייתה גדולה מאוד, והמפגשים, כאמור, היו מוצלחים.

מפגש בוגרים, מחזור מב׳ (1984)
צלם: יונתן זינדל

דיקן הפקולטה פרופ' יובל שני, שהפרויקט קם ביוזמתו, מספר כי הקשרים חשובים גם לפקולטה וגם לבוגרים. "יש כמות גדולה של בוגרים שמחפשת את הקשר הזה. הם מבינים כמה חשוב שהפקולטה תמשיך להיות מסגרת של מצוינות, והם נרתמים. מלווים אותנו, מלמדים אצלנו, קולטים סטודנטים להתמחויות, ותומכים בנו מבחינה כספית. הפקולטה נתנה פלטפורמה מאוד משמעותית לבוגרים להשתלב בעשייה המשפטית, ואנחנו מקווים שהבוגרים יעזרו לנו להעניק גם לסטודנטים הצעירים פלטפורמה טובה לפחות כמו שהם קיבלו. החינוך המשפטי כיום הוא יותר מורכב, יותר יקר, יותר רב-תחומי ודורש יותר מיומנות ואנחנו נשמח לליווי ותמיכה של הבוגרים בהליך ההכשרה של הסטודנטים."

הדיקן אמר בנאומו כי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית היא מותג, "וכמו כל מותג, יש ערך בשימור המוניטין שלה. לבוגרים הרבים של האוניברסיטה יש כוח אינדיבידואלי וכוח קולקטיבי: עשרת אלפים בוגרים שהם עמוד השדרה המרכזי של המשפט הישראלי וממלאים תפקידים בכירים בחברה הישראלית. הם נכס, ובמציאות האקדמית של היום הפקולטה לא יכולה להרשות לעצמה לוותר עליו.  אנחנו מאוד גאים שמהפקולטה הזו יצאו אנשים מעולים, שתרמו תרומה משמעותית למדינה".

עמוד הבוגרים באתר הפקולטה

עברית קשה שפה

אין סטודנט שלא חווה קשיי הסתגלות בשנתו הראשונה בפקולטה למשפטים. אך עבור אלה שעברית אינה שפת אמם הקושי מועצם: טעויות ניסוח, קושי בקריאה ובהבנה של השפה המשפטית ולפעמים אף בעיות הסתגלות חברתיות ותרבותיות. פרויקט החונכות לתלמידים שעברית אינה שפת אמם נותן מענה נרחב לקשיים, והתוצאות בשטח מדברות בעד עצמן.

-רננה הרמן-

"בתחילת שנה א' עוד לא היה לי לפטופ", מספרת עתליה מרקוביץ', סטודנטית בפקולטה שעלתה מהולנד לאחר התיכון. "נשארתי באוניברסיטה כל יום עד שעה מאוחרת כדי לכתוב עבודות. אחרי שכל הספריות נסגרו הייתי עוברת למחשבים במסדרון עד אחת-עשרה בלילה. באחד הימים התקשרתי לתום, החונך שלי, לבכות על כך שאני אפילו לא קרובה לסיום כתיבת העבודה. זה היה באמצע החורף והוא הגיע באחת-עשרה בלילה לעודד אותי עם כוס תה. זה היה ממש מקסים".

פרויקט החונכות לתלמידים שעברית אינה שפת אמם הוקם לפני כתשע שנים ביוזמת פרופ' אייל זמיר. הוא נוהל בעבר על ידי ד"ר אדם חפרי-וינוגרדוב, וכיום מנוהל ברמה האקדמית על ידי פרופ' גיא הרפז בסיוע תלמידת הפקולטה קרן בן צבי. הפרויקט נתמך כלכלית על ידי קרן גילברט ומספק תמיכה לכ-25 סטודנטים בשנה. מטרתו היא לעזור לסטודנטים בעלי קשיים בשפה, ובחלק מהמקרים אף קשיים תרבותיים וחברתיים, לצלוח את השנה הראשונה שלהם בפקולטה למשפטים. "אנו מנסים לאתר בעוד מועד את תלמידי שנה א' שרמת העברית שלהם פוגעת ביכולתם לממש את הפוטנציאל. לרוב מדובר על עולים חדשים או על תלמידים מהמגזר הערבי", מספר פרופ' הרפז.

עתליה מרקוביץ'

"לפני תחילת שנת הלימודים אנו מאתרים כ-15 חונכים מצטיינים בעלי שילוב של יכולות לימודיות ואינטליגנציה רגשית מפותחת. בימי האוריינטציה אנו מרכזים את הסטודנטים החדשים המתאימים לפרויקט ו'משדכים' חונך לחניכים. מכאן והלאה, זה תלוי בכימיה בין החונך לחניך. יש לחניכים את הטלפון ואפשר להיפגש ואף לשלוח עבודות להגהה לפני הגשה. מדובר על אפשרות לתמיכה משמעותית שניתנת בחינם, והייתי שמח אם תלמידי שנה א' בפרויקט היו מנצלים אותה יותר".

להיות חונכת בפרויקט
עתליה פרי, סטודנטית בפקולטה וחונכת בפרויקט מזה שנתיים, מספרת עוד על העבודה בפרויקט: "המטרה היא לעזור לסטודנט להבין מהם פסקי דין, איך קוראים אותם ואיך כותבים עבודה. אנו מנסים להקנות את הכלים הבסיסיים, שלסטודנט בעל מיומנויות חזקות בשפה העברית הרבה יותר קל לפתח. החונכות כוללת פגישות אישיות וגם עזרה בהגהה ובניסוח לפני הגשת עבודות. בתחילת השנה יש פגישת היכרות בה אני נותנת טיפים ודגשים ועורכת עם החניך תיאום ציפיות. מעבר לזה, אני מונחית לפי הרצון שלו ולפי העבודות שהוא נדרש להגיש. יש חניכים שיבקשו פגישה שבועית קבועה ויש שיעדיפו ליצור קשר לפי הצורך שלהם".

למרות שהדגש הוא אקדמי, אצל תלמידים בעלי קשיים חברתיים מתעורר גם צורך גדול בקשר אישי עם החונך, והחונכות גולשת גם לנושאים אחרים. עתליה מוסיפה: "אני תמיד מדגישה שהם יכולים לפנות ולהתייעץ אתי בכל תחום, ולא רק בענייני לימודים, כי המטרה היא להקל עליהם את ההסתגלות באופן כללי. בנוסף, אני מעודדת אותם למצוא חברים ללמידה משותפת לקראת כתיבת עבודות, כי אני מאמינה שזה מחזק הן את הפן החברתי והן את הפן הלימודי". לדבריה, גם רמת העברית משתנה מחניך לחניך. "אני מדברת עם כולם בעברית, אך יש חניכים שהשפה שלהם ברמה נמוכה, ויש כאלה שהקושי שלהם מתעורר בעיקר בענייני ניסוח ודקדוק. ראיתי את הפער בעיקר בשלבי ההגהה על העבודות. אלה דברים שעלולים להוריד משמעותית את רמת העבודה. בדרך כלל הקשר יותר אינטנסיבי בתחילת השנה, וככל שהשנה מתקדמת התלמידים לומדים להתנהל נכון גם בלי העזרה שלנו והאינטנסיביות יורדת. לפעמים יש הרגשה דומה לשליחת הגוזלים מהקן".

להיות חניכה בפרויקט
"מבחינתי זה היה מדהים", מספרת מרקוביץ', "זה כל כך עזר לי. בתחילת הלימודים השפה המשפטית היתה לי קשה מאד, ובנוסף היו חומרי קריאה רבים ולא מעט עבודות. כמי שלא רגילה לקרוא בעברית ואוצר המילים שלה לא גדול, הקצב היה איטי ולכן גם תכנון הזמנים מאד קשה. ידעתי מראש שלא יהיה לי קל, אך לא חשבתי שזה יגיע לרמת הקושי הזו". לדבריה "שני החונכים שציוותו לי ממש הצילו אותי. בחצי השנה הראשונה חנך אותי תום, סטודנט בפקולטה. אתו החונכות כללה גם בכי ותמיכה נפשית בזמני משבר. בהמשך השנה, לאחר שכבר התרגלתי מעט למסגרת, חנכה אותי נעמה והקשר בינינו כלל בדיקת עבודות אינטנסיבית. ככל שהשנה התקדמה הצלחתי להבין איך דברים מתנהלים ופחות נלחצתי. לכן, באופן טבעי האינטנסיביות ירדה. בשלב זה, הקשר עבר להיות יותר טלפוני וכלל בעיקר שליחת עבודות במייל לתיקון שגיאות כתיב וניסוח. בשנה השנייה נעמה המשיכה לחנוך אותי רשמית, אך שליחת העבודות לתיקון כבר היתה פחות הכרחית מבחינתי. הרגשתי שבזכות הליווי ההתחלתי הגעתי למצב שכבר יש לי את הכלים  לעשות זאת בעצמי".

עתליה פרי

תחילת הדרך היתה הקשה ביותר. לדבריה "ללא תיקוני החונכים, הציונים שלי היו יורדים משמעותית. בנוסף, לא כל אחד יכול לבדוק עבודה משפטית. זו שפה שונה מתחומים אחרים והתיקון לוקח זמן רב, כך שלא יכולתי ולא הרגשתי בנוח לבקש מחברים מחוץ לפקולטה. במובן הזה, הפרויקט מבחינתי היה מאד מועיל וקידם אותי באופן משמעותי".

הישגים מרשימים וסיפורי הצלחה
"הפרויקט נוצר מתוך סטטיסטיקה שהעידה על אחוזי נשירה גבוהים יחסית של העולים ובעיקר של הסטודנטים הערבים", מספר פרופ' הרפז, מנהל הפרויקט. "היתה תחושה שיש להם קושי אקדמי, אך קיימים גם קשיים אחרים הקשורים לגיל, לבגרות ולשונות החברתית. הפרויקט במובן הצר שלו מתמקד בפן האקדמי, אבל החונכים יודעים שלפעמים צריך לתת מענה גם לקשיים נלווים אחרים. בעבר היתה לנו תמיכה כלכלית רחבה והתאפשר לנו לממן גם פעילויות חברתיות, מלגת הצטיינות ומלגת נזקקות. היום התמיכה יותר צנועה ולכן אנו מתמקדים בעיקר בפן האקדמי, אבל יחד עם זאת מודעים גם לשאר הבעיות ומנסים לתת מענה יותר הוליסטי".

פרופ' הרפז הוסיף שיש הישגים מרשימים "עד כדי כך שבמובנים רבים אנו מובילים באוניברסיטה בתחומנו. בכל פעם שבדיקנט הסטודנטים, בפקולטות אחרות או באגודת הסטודנטים רוצים ליישם פרויקט דומה, הם פונים כדי ללמוד מהניסיון שלנו. לצערי, יש גם חניכים שלא נעזרים מספיק. זה חבל, כי קיים עבורם גוף מאד איכותי, מחויב, אידיאולוגי וערכי שגם מספק עזרה המותאמת לצורכיהם, וכל זאת ללא תשלום. אישית, הייתי רוצה שייעזרו יותר בחונכים המעולים שלנו".

גיא הרפז
צילום: D Guthrie

לדבריו, היו גם סיפורי הצלחה יוצאי דופן. "בזמנו הגיעו לפקולטה מספר עולות מברית המועצות לשעבר, שבשבוע הראשון ללימודים לא הצליחו אפילו לחבר משפט. בסופו של דבר, הן סיימו עם ממוצעים שאני לא בטוח שאני אישית הייתי מסיים אתם היום. לצערי, אלה לא מקרים שכיחים. אני לא יכול להראות לך שברשימת מצטייני הדיקן יש רוב של החניכים שלנו. ובכל זאת יש סיפורי הצלחה, ויש סטודנטים שמאד נעזרים, ובסופו של יום אנו שבעי רצון מתוצאות הפרויקט”.