כל האולם במה

רבים עמדו על הקשר שבין אולם התיאטרון לאולם המשפט * סדנת התיאטרון של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית פועלת כבר שנה שמינית ברציפות ומדגימה את הקשר הייחודי הזה באופן מעשי * תחושת הפרפרים בבטן של פרקליט או סניגור בבואם לעמוד מול השופט דומה מאוד לזו שמרגיש שחקן העומד לעלות מול קהל הצופים * המשתתפים בסדנה זכאים לשתי נקודות זכות וחוויה של פעם בחיים

על הסדנה 
בסדנה משתתפים סטודנטים אשר עברו סינון מקדמי על ידי מובילי הסדנה וביניהם בנצי פבר ושלומית בן-מנחם. במשך השנה האקדמית מובילים את הסדנה צוות אקדמי וצוות תיאטרון מקצועי בשיתוף פעולה. בפן האקדמי מגבשים משתתפי הסדנה ראייה ביקורתית כלפי מערכת המשפט שהם בעצמם עתידים לקחת בה חלק. בסוף התהליך – באמצעות דיונים, התנסויות מעשיות, קריאת פסקי דין, מאמרים וחומרים נוספים – מגיעים לידי ניסוח אמירה מרכזית. בפן היצירתי, המשתתפים מעלים הפקה שנועדה להעביר לעין משפטית ולא משפטית כאחד את הביקורת ב"גובה העיניים".

בחזרות

העבודה מורכבת מהכרת עולם התיאטרון על הז'אנרים השונים שבו, שיעורי אימפרוביזציה, עבודה על דמות והתנסויות נוספות. כל אלו נועדו לחבר בין הסטודנט הממוצע למשפטים לבין עולם הבמה. בסוף התהליך כותבים משתתפי הסדנה, בהנחיית הצוות, יצירה עצמאית פרי מחשבותיהם וניסיון חייהם, ומעלים אותה בפני הקהל הרחב ותלמידי הפקולטה למשפטים.

השנה התקיימה הצגת התיאטרון בבית מזי"א בתאריך ה-4.6.2013 והיא התבססה על כמה סצנות מהמחזה "ציד המכשפות". ההצגה, בהשתתפותן של שמונה שחקניות, מציגה הקבלה בין מכשפות לפושעים, ועוסקת מתוך כך גם ביחס החברה לפשיעה ולפושעים כיום. הקבוצה עבדה רבות על ניסיון להבין מיהו פושע, כיצד נוצר פושע והאם החברה היא זו שיוצרת אותו. "אחת המטרות של הסדנה היא להיכנס לנעליים של אחר, משהו מובהק שנדרש ממשפטן, לשחק את התפקיד ולהיות בתפקיד", מסבירה שלומית בן מנחם, עוזרת הבמאי. "אנחנו במקום של 'אני לא אהיה פושעת', אבל מה גורם לי להגיד את זה ומה נותן לי את הביטחון הזה? גם אנשים שפשעו לא חשבו שיהיו פושעים בעצמם".

מכושפות - הצגת התיאטרון לשנת תשע"ג 

שוברת שגרה
ספיר עפרון, 25, משנה ב' היא סטודנטית בסדנה ובחרה להגיע אליה לשם הגיוון: "הרגשתי שקשה לי כל הזמן להתעסק בלימודים, ואחרי שנה א' רציתי לשנות את היום-יום והשיעורים הפרונטאליים". לדבריה של ספיר, מעולם לא שיחקה על במה מלבד מסיבת הסיום בכיתה ו'. עם זאת, היא החליטה לעשות את המעשה האמיץ ולהצטרף לסדנה והיא אינה מתחרטת: "זה היה ממש ניקוי ראש בשבילי, ממלא באנרגיות ובמצב רוח טוב. האווירה בסדנה מעולה ויצא לי להכיר חברות מקסימות שאני מאוד אוהבת. ספק אם היינו מגיעות לאותה רמת פתיחות בסיטואציה אחרת", היא משתפת. בנוסף להיותה 'שוברת שגרה', הסדנה תרמה לספיר גם בפן הלימודי: "אנחנו נוגעים בדברים שלמדנו בקורסים שונים בפקולטה. למשל, אני לוקחת קורס בעבירות המתה והיה שיעור שפשוט ישבתי וקישרתי כמעט את כל מה שהמרצה אמר להצגה." לסיכום החוויה עד כה אומרת ספיר: "אני מרגישה שהסדנה פתחה לי את הראש בהרבה מובנים. היא מעשירה ונותנת ערך מוסף לשבוע שלי. עכשיו אנחנו בשלב של כתיבת טקסטים וחזרות ארוכות. העבודה לא תמיד קלה – ולפעמים נראה שקצת קשה לשלב זאת עם עומס העבודות - אבל היא מעניינת, מאתגרת ובסופו של דבר התוצר הוא ייחודי והוא שלנו."

בשביל הצדק הצגת התיאטרון לשנת תשע"ב

מאחורי הקלעים 
ד"ר ענת הורוויץ, מסגל הפקולטה, היא המנחה האקדמית של הסדנה מזה שנתיים יחד עם פרופ' חנינה בן מנחם, מייסד הסדנה. תפקיד המנחה האקדמי הוא להציג בפני התלמידים נושאים משפטיים שעליהם לנסות לבטא באופן תיאטרלי, שיעמיק את ההבנה שלהם באותו הנושא. "המנחה לא בא עם נושא אחד שהוא כופה על הקבוצה, אלא בדרך-כלל מציג באופן כללי את אותו הדיאלוג שקיים בין התיאטרון למשפט וממחיש אותו באמצעות כמה נושאים. כל קבוצה רואה, תוך כדי השיחה, מהם הנושאים שמדברים אליה ומהו הנושא שבו יש לה יכולת לומר משהו", מסבירה הורוויץ. נוסף לכך היא מציינת: "אני חושבת שזה פרויקט מדהים שמאפשר למידה ייחודית בהרבה מאוד רבדים. כמו כל אמנות, לתיאטרון יש את השפה שלו וכך אפשר לבטא רעיונות ומחשבות על המשפט באופן שלא ניתן לבטא בדרכים המקובלות ובמסגרת הכלים השגרתיים שקיימים בפקולטה". לדבריה קיימים גם היבטים נוספים שתורמת הסדנה, כמו היכולות שמפתחים הסטודנטים בעמידה מול קהל, שימוש בשפת גוף והיכולת להיכנס לדמות האחר באמצעות גילום דמות בהצגה. כל אלו כישורים שחשובים גם לעורכי דין לעתיד.

מכון סאקר למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי: הבמה הפרסומית האקדמית של הפקולטה

מכון סאקר בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית הוא ההוצאה הגדולה והוותיקה ביותר של ספרות משפטית אקדמית בישראל * פרופ' דוד גליקסברג, ראש המכון, מספר על הספרים העתידים לצאת ועל האתגרים העומדים בפני המכון    

הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית ידועה כמובילה בתחום האקדמי של עולם המשפטים הישראלי. את מקומה היא מרוויחה ביושר, בזכות חוקרים מצטיינים ואנשי אקדמיה שממשיכים לעמוד בחזית החשיבה המשפטית. עם זאת, ללא במה מתאימה להוציא את הדברים לאור – כיצד יוכלו החוקרים להפיץ את ממצאיהם? למטרה זו הוקם מכון סאקר למחקרי חקיקה ולמחקר השוואתי, המשמש כהוצאה לאור של הפקולטה למשפטים.

"המכון קיים כבר עשרות שנים", מסביר פרופ' דוד גליקסברג, ראש המכון. "יש לו מספר תפקידים, ובראשם הוצאה לאור של ספרות משפטית אקדמית בתחום המשפט. אנחנו הוצאת הספרים החשובה ביותר, המרכזית והכמעט-בלעדית לספרי משפט איכותיים. ספרים שלנו מתפרסמים היום באמצעות שיתוף פעולה עם הוצאת 'נבו'. כל שנה יוצאים ספרים רבים, ובמקביל נדחים כתבי יד. לצד פעילות זו המכון עוסק גם בהוצאת כתבי העת 'משפטים' ו'חוקים'".

יש תחום מסוים שבו אתם מתמקדים?

"המדיניות שלנו היא הפוכה, במובן זה שטווח הפרסומים שלנו נע על כל ענפי המשפט ללא יוצא מן הכלל, לרבות כתיבה בין תחומית, וכן ספרות קרימינולוגית, וזאת עקב היותו של המכון לקרימינולוגיה חלק בלתי נפרד מהפקולטה למשפטים. עד היום המכון פרסם מאות רבות של ספרים ושל כתבי עת.  אין בישראל הוצאה לאור של ספרות משפטית בדומה למכון סאקר מבחינה איכותית ומבחינה כמותית".

מהיכן מגיעים הכותבים?
"הכותבים שלנו הם לא רק מרצי הפקולטה למשפטים בירושלים. פונים אלינו מרצים רבים מכל האוניברסיטאות והמכללות בישראל. כך, למשל, אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך הפקת ספרו של פרופ' אריאל פורת מאוניברסיטת תל אביב בדיני הנזיקין. הספר הזה יצטרף לספרו של פרופ' ישראל גלעד מהפקולטה בירושלים, שיצא לאור לאחרונה ועוסק אף הוא בדיני הנזיקין".

מה התהליך שעובר כתב יד עד שהוא הופך לספר בהוצאת המכון?
"מחברים שולחים לנו כתבי יד, שעוברים סינון ראשוני על ידי, כראש המכון. כל כתב יד נשלח לשניים עד שלושה קוראים חיצוניים שיחוו דעתם אם הוא ראוי לפרסום כספר במכון. אם כן – האם נדרשים שינויים ומהם. אחרי שמתקבלות חוות הדעת הללו אנחנו מעבירים אותן לכותבים. בדרך כלל, הכותבים מודים לנו על ההערות והם מטייבים את כתב היד בהתאם להוראות אלה".

פרופ' דוד גליקסברג, ראש המכון

מה אתה מחפש בסינון הראשוני?
"צריך להבין שהסטנדרטים שלנו לפרסום ספרים הם מאוד גבוהים. המחברים יודעים זאת, ואנחנו בדרך כלל לא מקבלים כתבי יד הנושאים אופי פרקטי. אנחנו מקבלים מראש ספרים שיש בהם יסודות אקדמיים. אך לא די בכך – אנחנו רוצים שתהיה רציפות של איכות אקדמית לאורך כל הספר. זה משפיע על הסטנדרטים של הספרים. מאחר שהקהילה המשפטית מודעת היטב לדרישות הגבוהות שלנו, לא נשלחים לנו, בדרך כלל, כתבי יד בעלי איכות ירודה. בז'אנר הספרותי של המכון כלולות מונוגרפיות ויש גם ספרי אסופות מאמרים, שמתבצעים ביוזמה של עורכי האסופה עצמה או ביוזמת המכון. גם באסופות אלה, כבכל ספר אחר, אנחנו מחויבים לרמה האקדמית הגבוהה והאיכותית ביותר".

התהליך הזה נשמע ארוך. זה לא מערים קשיים?
"אנחנו משתדלים לקצר מאוד את התהליכים האלה, ולרוב הם אורכים חודשים ספורים. ההסכם שלנו עם 'נבו' גורם לכך שתהליכי ההפקה הטכניים הם מהירים ביותר. הספרים יוצאים ברמת גימור גבוהה, במישור הטכני ובמישור הויזואלי. שיתוף הפעולה עם 'נבו' מניב תוצרים המתמודדים בהצלחה רבה ביותר עם כל הוצאות הספרים המקבילות. צווארי הבקבוק הם בעיקר אצל המחברים, שצריכים להגיב על ההערות, שינויים, הגהות, מפתחות וכיוצא בזה. לעיתים אנו מתקשים במציאת הרפרנטים, מומחים בתחום שהספר עוסק בו, המסוגלים לחוות דעתם על כתב היד. גם כאן, אנו משתדלים להיות יעילים מבלי לפגוע באיכות חוות הדעת וזו הזדמנות מצוינת להודות לכל מחווי הדעה, העושים זאת במסירות רבה".

**

פרופ' דוד גליקסברג, אחד ממומחי המס הבולטים במדינת ישראל, נתמנה לראש המכון באוגוסט 2012, תפקיד שמילאו בעבר כמה מהאישים הבולטים בעולם המשפט הישראלי. ראש המכון הראשון היה ד"ר אורי ידין, ולאחריו כיהנו, בין השאר, יצחק זמיר, יצחק אנגלרד, גבריאלה שלו, סיליה וסרשטיין-פסברג, מירי גור-אריה, שמעון שיטרית, מיכאיל קרייני ורבים נוספים. לצד פרופ' דוד גליקסברג יושבים בוועד המנהל של המכון ד"ר בני פורת ופרופ' שמעון שטרית.

האם המכון מתמקד רק בהוצאת הספרים?
"לא, לצד הפעילות הזו אנו גם משמשים אכסניה לכתב העת 'משפטים' וכתב העת 'חוקים', ומארגנים ימי עיון וכינוסים. בנוסף אנחנו גם מוציאים את Jerusalem Forum עם אוניברסיטת אוקספורד ומקדמים את המחקר של הדור הצעיר באמצעות מלגת מחיה לפוסט-דוקטורט".

מה האתגרים שעומדים בפניכם היום?
"אחת הבעיות העיקריות שהמכון מתחבט בהן היא השפעת הגלובליזציה על הפרסומים. הנטייה של הקהילה המשפטית האקדמית לפרסם שלא בעברית ובאכסניות זרות היא מאוד גבוהה, והדבר משפיע גם על הנכונות של הקהילה האקדמית לתרום מאמרים לספרים שאינם מונוגרפיות, כגון אסופות מאמרים. העורכים והמכון מפעילים את השפעתם האינטנסיבית כדי לשכנע את חברי הקהילה לכתוב בעברית לזירה המקומית".

הגלובליזציה לא נותנת אותותיה גם אצלכם?
"כפי שציינתי, הגלובליזציה משפיעה מאוד על נכונות החוקרים לכתוב בעברית. בימים אלו אני עסוק ביצירת מיזם לשיתוף פעולה בינינו לבין הוצאת ספרים גדולה ביותר באירופה, כך שספרים באנגלית יוכלו לצאת באותו מיזם משותף. חלק מההתמודדות של כתבי העת עם תהליך הגלובליזציה הוא השימוש בחוברת נושאית שמבוססת על יום עיון. כך, למשל, כתב העת 'משפטים' ערך בחודש יוני האחרון יום עיון שבמרכזו מחקרים אמפיריים וביהביוריסטיים".

על מה אתם עמלים עכשיו?
"אנו עסוקים מאוד בקידום ההוצאה לאור של ספרים רבים ומגוונים. הזכרתי קודם את ספרו של פרופ' אריאל פורת מאוניברסיטת תל אביב. כמו כן, אנו עומדים לפרסם בתקופה הקרובה ביותר ספר מקיף במיוחד בתחום המשפט הבינלאומי הפרטי שכתבה פרופ' סיליה פסברג, והרשימה ארוכה. אנו עסוקים גם בקידום ספרי אסופות מאמרים. כך, לאחרונה, יזם המכון הוצאת ספר לזכרו של מ"מ נשיא בית המשפט העליון, השופט אלון, שנפטר לפני חודשים אחדים".

נשיאת העליון בדימוס דורית ביניש מצטרפת לסגל הפקולטה למשפטים

בעקבות פרישתה של נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש, דמויות מובילות מכל רחבי הקהילה המשפטית הישראלית התאספו לכנס שנערך לכבודה * הדוברים הרבים והמגוונים ייצגו את כל רוחב הקשת המשפטית בישראל ובהם אנשי אקדמיה בכירים, שופטים בעבר ובהווה ועורכי דין ותיקים וצעירים * בטאון "הפקולטה" מביא רשמים מהכנס וראיון מיוחד עם הנשיאה ביניש לרגל הצטרפותה לסגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית  

"דורית ביניש היא לא רק פורצת דרך כמשפטנית הראשונה בתפקידים המרכזיים ביותר במערכת המשפט שלנו, אלא גם מודל לחיקוי," כך פתח דיקן הפקולטה למשפטים, פרופ' יובל שני, את דבריו ביום השני לכנס. את הכנס אירחו במשותף הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית והפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר אילן. עם רדתו מהבמה של פרופ' שני עלו, איש בתורו, דוברים רבים ומכובדים – שופטים בעבר ובהווה בבית המשפט העליון ומחוצה לו, דיקני הפקולטות ובתי הספר למשפטים השונים בארץ, אנשי אקדמיה, עורכי דין ופרקליטים. הכנס עצמו חולק לשניים – היום הראשון עסק בניתוח פסיקתה של השופטת והנשיאה ביניש, והיום השני הוקדש לפועלה הציבורי – מימיה כפרקליטה ומנהלת מחלקת הבג"צים, עבור בפרשות המרכזיות שבהן טיפלה כפרקליטת המדינה, וכלה בתפקידה הניהולי כנשיאת בית המשפט העליון. השליחות הציבורית, הרגישות החברתית והגישה המעשית עברו כחוט השני בהרצאות ביום הזה.

שליחות ציבורית, רגישות חברתית ומהפכות שקטות

יומו של הכנס באוניברסיטה העברית כלל שלושה מושבים, בהשתתפותם של אנשי אקדמיה ופרקטיקה. כל המושבים הוקדשו לעיון מעשי ותיאורטי בתחומים שונים הקשורים לשליחות הציבורית ולעורך הדין בשירות המדינה. קצרה היריעה מלהכיל את סיכומי הדברים כולם, ולכן נזכיר רק את חלקם.

במושב הראשון עסקו פרופ' יואב דותן, עו"ד שי ניצן ופרופ' אריאל בנדור בדמותו ואופיו של המשפטן בשירות הציבור. עו"ד שי ניצן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שהחל את דרכו כעוזרה של פרקליטת המדינה דורית ביניש, עמד על הדילמות המלוות פרקליטים מול רשויות הציבור שאותן הם מייצגים. "כלפי פנים", הסביר עו"ד ניצן, "התפקיד הוא קודם כל לא להתנגד ולהקשות, אלא לייעץ לאנשי הרשויות באופן נכון. יש לבחון את הפעילות במסגרת החוק ואם ניתן, לעזור ולהיות יצירתי. גם אם לא עסקו בנושא מסוים בבית המשפט, זה שאין תקדים לא אומר שלא צריך להיות תקדים. יצירתיות היא כלי ויכולת של הפרקליט בשירות הציבור. אך כאשר פרקליט או משפטן מגיע למסקנה שאיש הרשות רוצה לעשות משהו בלתי חוקי, חובתו להתריע בפניו ואם זה עובר את קו הגבול האדום, זה בלתי ניתן לייצוג".

נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, דורית בייניש

מנחת המושב הראשון, שופטת בית המשפט המחוזי נאוה בן אור, סיכמה ואמרה כי "נכון לומר שנקודת המוצא היא שמשפטן בשירות הציבור חייב שתהיה לו השקפת עולם. חוסר השקפת עולם יוצר אדם מסוכן ושירות ציבורי נטול ערך".

המושב השני זכה בכותרת "שופטת בתוך עמה". הדוברים במושב זה התייחסו לרגישות החברתית האופיינית לנשיאה ביניש באולם הדיונים ובפסיקותיה. אחד הדוברים היה שופט בית המשפט העליון (בדימוס) אליעזר ריבלין, שאף הוא הצטרף לאחרונה לסגל הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. בדבריו הזכיר השופט ריבלין כמה מפסקי הדין החברתיים של הנשיאה ביניש. "ניתן למצוא אצל ביניש פסיקות ציבוריות שמיישמות הגנה על זכויות אדם, פסיקות ביחס לזכות לשוויון, לכל המגזרים ובתחומי חיים שונים", הסביר השופט ריבלין. "כך למשל, ביניש נמנעה מלקבוע שהזכות לחינוך היא זכות חוקתית, אך היא העלתה זכות זו בדרגה ובחשיבות. ביניש קבעה שהחלטה לא למגן באופן מלא בתי ספר פוגעת בזכות לחינוך. אין לצפות, היא קבעה, שעל הורים תוטל האחריות לבחור בין ביטחון ילדיהם לחינוכם".

על מושב זה ניצח שופט בית המשפט העליון (בדימוס) יצחק זמיר. בדברי ההקדמה העיר השופט זמיר על האסכולות השונות של בית המשפט – בין צמצום תפקידו לבין תפיסתו כבעל תפקיד אקטיבי כיתר רשויות השלטון. "אין ספק לאיזו אסכולה השתייכה דורית ביניש עוד כפרקליטה", אמר השופט זמיר. "היא הובילה את בית משפט העליון לתפקיד חיובי של קידום החברה, בעיקר במילוי חללים בפעילות הרשויות האחרות. זה מחייב עימות ואי נוחות ושמירה על ערכים איתנים, והיא עמדה במאבקים אלו בהצלחה. על עמדה זו יש להכיר לדורית ביניש תודה והערכה".

נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס ודיקן הפקולטה יובל שני

במושב השלישי של הכנס דנו הדוברים בעיקר בהגנתה של הנשיאה ביניש על הרשות השופטת בעתות של חיכוך רב עם רשויות השלטון האחרות. בין השאר עלה לדבר השופט (בדימוס) משה גל, ששימש בתפקיד מנהל בתי המשפט בתקופת נשיאותה של השופטת ביניש. השופט גל סיפר על המהפכה השקטה שהונהגה בניהול בתי משפט בתקופת כהונתה של ביניש.

"המערכת הייתה בלתי אפשרית לניהול ונדרשה מנהיגות יוצאת דופן כדי לעשות את המהלכים שנעשו בתקופת הנשיאה ביניש", הסביר. "גם בתוך המערכת קשה לפעמים להבין מיהו ראש המערכת, אין היירארכיה מובנית. כיצד מנהלים מערכת כזו? במערכת כזו אנו רוצים להנהיג דוקטרינה ניהולית. אחרי דיונים עם יועצים ארגוניים, הגענו למסקנה שאין מנוס, וניהול נכון של המערכת מחייב את המסקנה לפיה נשיאי בתי המשפט השונים יהיו אמונים על ניהול בתי המשפט שלהם, ויהיו כפופים לנשיא בית המשפט העליון.

יצרנו מודל של אחריות: נשיא בית המשפט העליון ממונה על הנשיאים, אך יש גם מחויבות לשר המשפטים בתחום המנהלי. מהלכים אלה חייבו שינוי בתרבות הארגונית בתקופה לא יציבה למול הכנסת והממשלה. ללא המנהיגות של הנשיאה ביניש לא היינו יכולים לצאת למהלך מהפכני זה ולהטמיע אותו במערכת".

בסיום הכנס נשאו דברים פרופ' יובל שני, השופטת עינב גולומב, נציגת מתמחיה ועוזריה של הנשיאה ביניש לאורך הקריירה הארוכה שלה, ונשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס. לבסוף עלתה הנשיאה ביניש עצמה לדוכן הנואמים. "אני לא חושבת שאני לוחמת, אבל אני חושבת שהמשפטנים יודעים שהמשפט לא מנותק מהחיים וכך צריך לראות אותו", היא אמרה. "היכולת לשלב בין תיאוריה למציאות היא קריטית ומתחייבת לכל מי שרוצה לעסוק במשפט".

**

דיקן הפקולטה, פרופ' יובל שני

משופטת למרצה
כמה ימים לאחר הכנס הסכימה הנשיאה ביניש להעניק ראיון לבטאון הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית לרגל הצטרפותה לסגל האקדמי של הפקולטה. הנשיאה עתידה להעביר בשנת הלימודים הבאה קורס במשותף עם פרופ' ברק מדינה בנושא ביטחון לאומי וזכויות אדם.

דיקן הפקולטה, פרופ' שני, התייחס להצטרפותה בדבריו בתחילת הכנס: "אנו שמחים שאחרי פרישתה הסכימה הנשיאה ביניש להמשיך לתרום כמרצה למשפטים ובחרה לחזור לאוניברסיטה העברית. זו סגירת מעגל – תרומה לאקדמיה שבה התחילה את דרכה וכן עיסוק בזכויות אדם, תחום שהייתה מחויבת לו בתפקידיה הציבוריים".

ברם, בראיון עצמו הסתייגה הנשיאה מהכותרת המחייבת "מעבר לאקדמיה". "זה תיאור מעט מוגזם", היא מסבירה. "זה לא שלב בחיי, בו החלטתי שאני מתחילה קריירה אקדמית. אני מאמינה מאוד בכך שלניתוח האקדמי במשפטים יש גם תכלית מעשית ויישומית. ה'מעבר' הזה, כביכול, הוא פשוט חלק מהשליחות".

אם כך, אלו לא שני עולמות נפרדים?
"אני לא רואה את האקדמיה כקוטב נגדי אל מול בית המשפט, אלא כמשתלבת ברצון 'לעשות משפט'. גם המחקר האקדמי וגם העבודה השיפוטית קשורים קשר ישיר ומסייעים ביישום ערכינו כחברה, כדי שנוכל להגן עליה. האקדמיה אינה צריכה להיות מנותקת מהעבודה השיפוטית, והעבודה השיפוטית – ואין הכוונה רק לשופטים אלא גם לעורכי דין ופרקליטים – אינה מנותקת מהתרומה האקדמית".

אז יש תרומה שנובעת מהשילוב שלך, כבעלת ניסיון פרקטי, בהוראה האקדמית?
"אני חושבת, וזה גם מניסיוני האישי, שכשאנשים מתחילים ללמוד משפטים הם יודעים מעט מאוד על המהות של העבודה המשפטית. אנשים נמשכים למקצוע מכל מיני סיבות, אידיאולוגיות ומעשיות כאחד. גם אז, רבים אינם מבינים את המשמעויות היומיומיות וארוכות-הטווח של העבודה המשפטית. לכן אני מאמינה שחינוך משפטי טוב, שיאפשר לסטודנטים לבחור את הדרך הנכונה בשבילם במקצוע המורכב והמגוון שלנו, מחייב שילוב של הניסיון והידע המשפטי; של תיאוריה ופרקטיקה. אני בהחלט מאמינה שתקופת הלימודים היא גם הזדמנות פז לסטודנטים לתרום מהידע המשפטי שהם צוברים – תרומה שכמובן מסייעת להם ומקדמת אותם לא פחות. זו בהחלט לא מליצה בעיני".

שופט העליון בדימוס יצחק זמיר

מנין נולד הרעיון לקורס?
"אפשר לומר שהקורס הזה נולד בעקבות שיחה שהייתה לי עם הדיקן, פרופ' שני. סיפרתי לו על טבעו של קורס דומה שהעברתי למשך סמסטר בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק (NYU), והוא אמר, ובצדק, למה לא אצלנו?".

מה המטרה שלך בקורס?
"המטרה היא לעורר דיון מהותי בנושא של ביטחון לאומי וזכויות אדם. זו הסיבה בגינה בחרנו לא לסיים את הקורס בבחינה, אלא לבסס אותו על עבודות ודיון בעל פה, שיתמקדו בפסיקה שלנו ושל מדינות אחרות."

הדיון הוא כלי חשוב גם בהמשך?
"הדיאלוג בין בית המשפט לצדדים לפניו – הן הפרקליטות הן העותרים – והדיאלוג שבכוחו של בית המשפט לעודד בין הצדדים לבין עצמם הוא פן חשוב מאוד בעבודה השיפוטית. אחד ההישגים הגדולים ביותר בעיני הוא התפתחות היכולת של הפרקליטות להתגמש, שהיא, לגישתי, אחת הסיבות לכך שעתירות רבות לבג"ץ נדחות או מסתיימות ללא צורך במתן פסק דין. כשהעותר הפונה לבית המשפט מעלה טענה עניינית וצודקת, מן הראוי שהפרקליט יפתור אותה אפילו טרם תגיע לדיון משפטי. אם בכל זאת הגיע העניין לבית המשפט, אז באמצעות שיח של בית המשפט עם שני הצדדים ניתן להבין שיש טעם בטענת העותר, והיא ראויה לבדיקה, אפילו בידי הפרקליט עצמו. אני חושבת שכאן הפרקליט הוא לא צד שעומד בפני בית המשפט, אלא מייצג יחד עם בית המשפט את האינטרס הציבורי".

את מצפה שהסטודנטים בקורס יבחרו במסלול של שפיטה?
"כפי שאמרתי, בראשיתו של החינוך המשפטי מרבית הסטודנטים לא יודעים בהכרח מהי הדרך המתאימה ביותר עבורם. לרבים, החלטה זו נותרת עלומה גם לאחר תקופת ההתמחות, והם נדרשים לבחון מספר מסלולים שונים עד שהם בוחרים בדרך משלהם. לכן, אני רוצה להיות זהירה. בודאי אינני חושבת שמטרת הקורס היא לדחוף לשיפוט או דבר דומה, אבל אשמח מאוד אם הקורס יעורר בתלמידים תחושה של שליחות ציבורית ויבהיר את החשיבות של השליחות הציבורית. בעיני, המשמעות של זה היא עבודה, כמובן, בפרקליטות המדינה, אך גם עורכי דין הפועלים במגזר השלישי, או עורכי דין פרטיים שמוצאים דרכים לקדם את אינטרס הכלל, מממשים את אותה שליחות. אמונתי היא שהמשפט יכול וצריך לתרום לחברה, שכן, בסופו של יום, זהו מקצוע המשתייך למדעי החברה. הוא יונק מן החברה ומקיים עימה תהליך תמידי של היזון חוזר – המשפט מושפע מן החברה ומשפיע עליה".

עו"ד שי ניצן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה

מה דעתך על הדור הצעיר במשפט?
"במשך שנים עבדתי תמיד עם אנשים צעירים. אני אוהבת עבודה עם אנשים צעירים, מן הטעם של העברת המסר החברתי והכרת המציאות. תמיד נוצר דיאלוג טוב בינינו. יש דור צעיר באמת מצוין, בעל סקרנות וכישורים אינטלקטואליים מדהימים. לפעמים אני חושבת שהדור הזה מגיע יותר בשל ללימודי המשפט מאשר הדור שלנו. זהו פרי של חינוך משפטי וחינוך בכלל ומסממני התקופה. זו הרגשה מאוד טובה לומר, במקום 'מכל מלמדי השכלתי', שיש הדדיות. אנחנו הוותיקים והמשפטנים הבכירים תורמים לצעירים מהידע והניסיון שלנו, והם תורמים לנו חשיבה רעננה. גם זה ביטוי של דיאלוג".

פנינה בלב הפקולטה: המכון לקרימינולוגיה

המכון לקרימינולוגיה ממוקם בלב ליבה של הפקולטה למשפטים * מדי שנה מכשיר המכון חוקרים מובילים בתחומם * קצת על המכון, על התוכנית שהוא מציע, על קרימינולוגיה ועל הדינאמיקה שבין מחקר לפרקטיקה    

המכון לקרימינולוגיה נוסד בסוף שנות החמישים על ידי ד"ר ישראל דרפקין, והוא נחשב לאחד המכונים הוותיקים בעולם ולמוביל בזירה האקדמית בארץ. עם חברי סגל המכון נמנים קרימינולוגים מובילים וחתני פרס ישראל ופרס שטוקהולם. כיום ניתן ללמוד במכון תוכניות לתואר שני ודוקטורט בלבד, אך בימים אלו שוקד המכון על הרחבת תכנית הלימודים, בשנת הלימודים תשע"ה, גם לתואר בוגר. במכון כ-200 סטודנטים הרשומים בשלושה מסלולים: מסלול מחקרי עם תזה, מסלול עיוני ללא תזה, ומסלול הכולל התמחות באכיפת חוק. כמו כן קיימת במכון קבוצה של תלמידי מוסמך מחקרי ודוקטורנטים אשר משולבת בתכנית הנקראת Full Time Student.

תוכנית Full Time Student 

התוכנית היא תוכנית מלגאים מצטיינים לדוקטורט ולמוסמך, אשר מעניקה לסטודנטים סביבה תומכת ומשמשת להםמסגרת שבה הם חייבים להקדיש את מרבית זמנם ומרצם למחקר ולעשייה אקדמית. התלמידים משולבים בהוראה במכון, משתתפים בעריכת מחקרים ותורמים לפרסומים.

תוכנית זו באה לענות על אחת הבעיות בקרב תלמידים לתארים מתקדמים בארץ. "תלמיד דוקטורט ממוצע מסיים את לימודי הדוקטורט שלו בשנות השלושים לחייו; זהו הממוצע בישראל בקרב אנשים אשר שירתו בצבא. לעומת זאת, סטודנט לדוקטורט מקביל באוניברסיטה מחו"ל מסיים בסביבות גיל 25 וזו תחרות לא הוגנת. בארץ תלמידי הדוקטורט עוסקים בזמן לימודיהם גם בענייני פרנסה וגם בהקמת משפחה, וזה בהחלט לא פשוט להיות סטודנט לתואר מתקדם בארץ", מסביר ד"ר באדי חסייסי, ראש המכון.

ד"ר באדי חסייסי

סביבת העבודה בתוכנית מצמיחה דור חוקרים חדש, ואלו משתלבים במכון עצמו ובלימודי פוסט דוקטורט בחו"ל. "אנו משקיעים תשומות רבות בקבוצה זו, אך ניתן לומר שהשקעה זו בהחלט ראויה. לשיטתנו, אחד מתפקידי המכון הוא להוציא סטודנטים מבריקים וחזקים, שיהפכו להיות חלק מהקהילה האקדמית בישראל", מנמק ד"ר חסייסי.

תמר ברנבלום, 34, היא סטודנטית בתוכנית וממליצה עליה בחום: "פגשתי הרבה דוקטורנטים ואני רואה הרבה מסלולים באוניברסיטה. ישנה חוויית בדידות מאוד גדולה בלימודי דוקטורט, והתוכנית הזו מאפשרת לנו ליצור קבוצת התייחסות", משתפת תמר. התוכנית עצמה מציעה מבחינה לוגיסטית חדר, ציוד ומחשוב, ועונה על צרכי הסטודנטים מהרמה הבסיסית ביותר. 

"ההתייחסות אלינו היא כחלק בלתי נפרד מהמכון. התוכנית מאפשרת לפגוש מרצים מכל העולם ובדרך זו ללמוד ולהכיר, וכן לפתח קשרים והזדמנויות", אומרת תמר בסיפוק. מעבר למעטפת הארגונית של המכון, הדוקטורנטים בתוכנית יצרו לעצמם שיתופי פעולה לכתיבת מחקרים ומושיטים זה לזה עזרה צמודה. "באופן טבעי גם נוצרו חברויות. זו חוויה שלא לכולם יש באוניברסיטה בהיותם דוקטורנטים", היא גורסת.

מלבד המלגה, נותנים למשתתפים את ההזדמנות לצבור ניסיון בהוראה ובמחקר. "במובן הזה מטפלים בכל הצרכים שלנו ומסייעים לנו לבנות קריירה אקדמית באמצעות הדוקטורט עצמו, ההוראה וגם המחקר. כל תוכנית דוקטורט באוניברסיטה צריכה לשאוף למודל כזה, שלדעתי הוא מוצלח מאוד", קובעת תמר.

תמר ברנבלום

קרימינולוגיה כמדע אינטר-דיסציפלינארי  

חוד החנית של המכון הוא המחקר. המוטיבציה של החוקרים לפרסם היא חשובה ביותר. עם זאת, לחברי המכון יש גם קשר אמיץ עם מערכת אכיפת החוק, והם רואים בעבודתם הזדמנות להשפיע על החברה. "אנו מקדמים את שדה המחקר, מפרסמים ומקבלים קרנות מחקר. בנוסף, אנו חושבים שההשכלה היא פונקציונאלית בעיקר לקובעי מדיניות, כמו למשל מפקד בכיר במשטרה", אומר ד"ר חסייסי. לדידו, כשמגיע קצין משטרה ומסבירים לו עובדות יסוד באמצעות מחקר בתחומו, זה עשוי להשפיע עליו בעבודתו בשטח. לאחרונה זכו מרצים במכון בקרן מחקר גדולה לשם עריכת מחקר עבור שירות בתי הסוהר, שנועד להעריך את התוכניות הקיימות בו ולבדוק אם הן מניבות תוצאות טובות.

לצד זאת, המכון מוביל תהליכים של בניית קהילה קרימינולוגית בארץ. "הכינוס הדו-שנתי של האגודה הישראלית לקרימינולוגיה, שנערך במאי האחרון, נעשה באופן עצמאי בפעם הראשונה על-ידי האגודה. ראש המכון לשעבר, פרופ' דייויד וייסבורד, מכהן כנשיא האגודה הישראלית לקרימינולוגיה, והמוסד שהוביל את הכינוס היה האוניברסיטה העברית. כמו כן מציין ד"ר חסייסי כי המכון מקיים דיאלוג אמיץ ופורה עם הקהילה האקדמית בעולם, ובמסגרתו מבקרים במכון מיטב הקרימינולוגים מתוכניות מובילות בחו"ל, דבר שמחזק את הקשר בין המכון לקרימינולוגיה לבין הקהילה הקרימינולוגית בעולם.

ד"ר חסייסי מסביר כי קרימינולוגיה היא מדע אינטר-דיסציפלינארי בהווייתו. "העבודות פורצות הדרך והנחשבות ביותר בקרימינולוגיה הן העבודות שבהן נעשה חיבור של קרימינולוגיה עם תחום אחר," הוא מסביר. במסלול אכיפת החוק, למשל, הדיאלוג בין התחומים השונים במערכת אכיפת החוק הוא חיוני. "לא תמיד קיים דיאלוג כזה בין אנשים ממוסדות שונים, למשל בין אנשי שירות בתי הסוהר לבין אנשי המשטרה, וזאת למרות שיש השלכות חשובות של הגופים אחד על השני," טוען ד"ר חסייסי. לדבריו, לא כל תחום אקדמי ניתן לתרגום למדיניות, אך בקרימינולוגיה קיימת זיקה גם למדיניות וגם לתיאוריה. "אם ישנו מחקר מעניין בנושא השפעת העוני על החברה, אי אפשר לעשות עם זה הרבה, היות שמדובר בשינוי סדרי עולם, יחידות הניתוח הן גדולות, ברמת המאקרו", הוא מסביר. לעומת זאת, בקרימינולוגיה חלק מהמחקרים עוסקים במנגנונים מסוימים ברמת "הביניים" אשר ניתנים לשינוי, כגון מדיניות אכיפה, ענישה ושיקום.

פקולטה בכושר שיא

ישיבה ממושכת בשיעורים או מול המחשב להכנת עבודות בחוזים והליכה מאולם 305 לספריית משפטים: כל אלו לא מספיקים על מנת להגיע לרמת הכושר הגופני הנדרשת מאדם בגילו של הסטודנט הממוצע * אגודת הסטודנטים בפקולטה למשפטים החליטה להרים את הכפפה ולהפיק יום העוסק בכושר ובריאות בפקולטה * בין לבין נערך גם קורס קרב מגע לרווחת הסטודנטים

"הצעתי ליו"ר האגודה, שירה ליבנה, לערוך יום ספורט בנוסף לנשף השנתי שמתקיים כל שנה", מספרת גל סוויסה משנה ב'. יום הספורט השנתי, שהתקיים בעבר בפקולטה, הוסב לנשף מפואר לכלל הסטודנטים למשפטים, מה שעורר בסוויסה את השאיפה להחזיר עטרה ליושנה: "לדעתי חסרה קצת תרבות של כושר גופני בפקולטה", היא מנמקת. יום הספורט שנערך ב-10.4.2013 כלל הרצאות, שיעור קיקבוקסינג ובדיקת אחוזי שומן לסטודנטים מטעם חדר הכושר "ג'ירף" שבמרכז העיר.

מכישלון לניצחון
בפעילות השתתף הג'ודוקה אריק זאבי, זוכה מדליית ארד באולימפיאדת אתונה 2004. זאבי, שבאולימפיאדת לונדון 2012 הפסיד בסיבוב הראשון אחרי 43 שניות בלבד, שוחח עם הסטודנטים במסגרת הרצאה שכותרתה: "לנצח בקרבות היום-יום". הוא בעצמו – מי שלא יודע – בעל תואר במשפטים. זאבי השווה בין עולם הספורט לעולם המקצועי של הסטודנטים: "הבנתי שיש הרבה דמיון בין מה שאני חוויתי בעולם הספורט התחרותי לבין מה שאנשים אחרים חווים. תחושת הכישלון היא זהה בכל המקרים", שיתף זאבי. סטודנטים למשפטים חשים לא פעם שהם במעין "קרב" במהלך התואר. זאבי נתן מספר טיפים להתמודדות. "בכישלון, דרך התמודדות אחת היא להתכנס בתוך עצמך ולקבל ניחומים מאחרים. אך האמפתיה הזו נעלמת. במצב כזה צריך למצוא את העצב הזה, שיניע אותך קדימה; להשתמש במצב כרוח גבית", אומר זאבי. "באותה מידה, כשהתקשרו אלי לתת הרצאה יכולתי לסרב. הם היו מוצאים מישהו אחר ואני הייתי מפספס הזדמנות. תחשבו כמה פעמים בחיים לא לקחתם איזו פנייה ולא פתחתם איזו דלת. אבל כן פניתי בפנייה וכן קפצתי למים העמוקים."

זאבי הציע לסטודנטים לקחת סיכונים ולנסות, מתוך אמונה שרק התמודדות עם אתגרים היא שמביאה לקידום בקריירה. "כשפתאום האדמה רועדת לך מתחת לרגליים, אתה עושה שינויים שלא יכולת לעשות בדרך אחרת, או שאתה לוקח על עצמך אתגר ומתנסה במשהו שאתה פחות מכיר. לא סתם אומרים, 'כשפתאום רודף אחריך אריה אתה מתחיל לרוץ מהר'. אתה מגלה שיש בך יכולות שלא ידעת עליהן." בגיל 14 ניגש אליו מאמנו וטען בפניו שהוא ספורטאי לא טוב ושלעולם לא ייצג את מדינת ישראל. "תחשבו מה היה קורה אם הייתי מקשיב לו. לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. אם יש לכם תשוקה ורצון למשהו, לכו על זה בכל הכוח", הטיף זאבי.

כמי שבא מלימודי המשפט ומתוך העולם הספורטיבי המקצועי, שאלנו את זאבי אם בכוונתו לשלב בין העולמות. "אני מנסה ליזום משהו, בגלל הרצון שלי לתרום בספורט ולא בגלל הידע המשפטי".

מי רוצה לקנות קבוצת כדורגל? 
גם עו"ד רונית אמיר-יניב, שותפה במשרד יגאל ארנון ושות' ומומחית בדיני ספורט, העבירה הרצאה על חוזים ורכישה של קבוצות ספורט. אמיר-יניב הסבירה את המשמעות של ליווי קבוצה במשך כל אורך הפעילות המשפטית שלה, על הסכמי מאמנים, שחקנים וספונסורים ועל הצד הליטיגטורי של העניין. היא סיפרה אף היא על הקשיים: "אם אתה לא מגיע מתוך ההתאחדות, למשל אישה או עו"ד, אז לוקח הרבה זמן להצליח למצוא את דרכך בשבילים הפתלתלים."

אמיר-יניב היא עו"ד בהתנדבות של הפועל ת"א בכדורסל. "צריך להכיר את התקנות של איגוד הכדורסל. מצאתי את עצמי מופיעה פעם בשבועיים בבית הדין המשמעתי של איגוד הכדורסל בגלל אלימות. לא משעמם שם",  תיארה אמיר-יניב. היא גם שיתפה בנוהג לפיו לא נותנים לבעלים אחד להשתלט על קבוצה, אלא מתמחרים ומוכרים את הקבוצה בחבילות של 5%, השוות ערך לכ-250,000 ₪. כך קל יותר לגייס הרבה משקיעים לצורך קניית הקבוצה, כאלה שיכולים לתת סכומים שהם יחסית קטנים: "התאחדות לכדורגל צריכה לאשר את העסקה. סעיף 18 לתקנון ההתאחדות מחייב הגשת בקשה והצהרה על כך שאין עבר פלילי. מי שקונה קבוצה גם לוקח על עצמו אוטומטית את כל חובות הקבוצה של כל נושאי התפקידים בה. מי שקונה קבוצה חייב עו"ד צמוד ולא יכול לסמוך על שיטת המפיות ולחיצת היד, כי אחרת הוא עלול להסתבך בדיני עמותות ומיסים".

סדנת קרב- מגע
אריאל שור, 26, הוא סטודנט שנה א' ובזמנו הפנוי גם מדריך קיקבוקסינג, מאמן קרב מגע והגנה עצמית. "סטודנטיות מהפקולטה ראו בפייסבוק תמונות שלי מההדרכה ופנו אלי כדי לבוא לאימונים בגלל הפחד לצאת מהפקולטה בשעות החשיכה המאוחרות", מתאר אריאל. הוא לא נשאר אדיש לבקשות והחליט להעביר סדנה מרוכזת ובחינם. "הסדנה נותנת עקרונות בסיסיים, כמו איך לצאת מֵחניקות. הכול כדי לתת לסטודנטיות יכולת להתמודד עם סיטואציות שהן לא מורכבות במיוחד, אך  לא להיות חסרות אונים לחלוטין אם חס וחלילה יקרה משהו," מסביר אריאל. הקבוצה פתוחה וכל מי שברצונו להגיע רשאי לעשות זאת. מדובר בשתי פגישות בשבוע והשיעורים פרושים על תקופה של שלושה שבועות. הסדנה מתקיימת בבר-אתון באוניברסיטה העברית.

פרופ' יואב דותן על ספרו החדש

בקרוב יצא לאור ספרו החדש של פרופ' יואב דותן, Lawyering for the Rule of Law, בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' * נפגשנו עמו לשיחה על הספר, שעוסק בשינוי שעברה מחלקת הבג"צים על-רקע המהפכה החוקתית * האם היא משרתת את הציבור או את בית-המשפט? * פרופ' דותן מסביר את המסקנות העיקריות העולות מהמחקר * בהזדמנות זו, עלו גם כמה זיכרונות מתקופת לימודיו   

"אחד הדברים שנוכחתי לדעת כבר באמצע שנות ה-90 הוא שמחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה היא איזשהו מרכז עצבים לקבלת החלטות בהרבה מאוד מובנים". כך מתאר פרופסור יואב דותן את מושא המחקר בספרו החדש,  Lawyering for the Rule of Law, שעתיד לצאת בקרוב בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' היוקרתית. הספר דן בשינוי שעברה מחלקת הבג"צים על-רקע עליית האקטיביזם השיפוטי והמהפכה החוקתית בבית המשפט העליון, והאופן שבו השפיע השינוי על ההתדיינות המשפטית הציבורית בישראל.

מה מיוחד במחלקת הבג"צים של הפרקליטות?
"אפשר להגיד שההתעניינות שלי במחלקה כמושא למחקר אקדמי התחילה לפני כעשרים שנה, כשעבדתי במחלקה כעו"ד לתקופה קצרה, אחרי שהשלמתי את הדוקטורט שלי. התפקיד שלה, גם מנקודת הראות של רשויות המנהל וגם מנקודת הראות של בית המשפט, חורג בהרבה מובנים מהתפקיד הסטנדרטי של ייצוג הממשלה או ייצוג רשויות הממשלה בבית המשפט. הרבה מאוד תהליכים, שבאמצעותם בג"ץ משפיע על מדיניות ממשלתית, מתנהלים באיזשהו קשר או תיווך של מחלקת הבג"צים".

במה הספר מתמקד?
אני בוחן את פועלה של מחלקת הבג"צים בכמה מישורים – גם במישור החוקתי-העיוני, גם סקירה היסטורית של התפתחות המחלקה וגם ניתוח אמפירי כמותני. אני מתבסס על מדגם גדול מאוד של תיקי בג"ץ משנות ה-70 ושנות ה-90. כידוע, בשנות ה-80 חל שינוי רבתי באופני הפעולה של בג"ץ. זו התקופה שניתן לכנותה פריצת האקטיביזם השיפוטי, שבה התרחשו הסרת המגבלות של זכות העמידה והשפיטות, פיתוח עילת הסבירות, הרחבת הביקורת השיפוטית ועוד. רציתי לבדוק איך השינוי הזה בא לידי ביטוי בפרקטיקות של דיוני בג"ץ ובתוצאות שלהם, כשאני משווה את התקופה שלפני והתקופה שאחרי".

ומה המחקר העלה?
"רואים שחל שינוי דרמטי בדפוסי ההתדיינות בבג"ץ בין שנות ה-70 לשנות ה-90. התזה שלי היא שהמחלקה התאימה את עצמה מבחינה מעשית-פונקציונאלית וגם מבחינה אידיאולוגית לתפקיד החדש שמייעד לה בג"ץ של שנות ה-80 – פחות לייצג את הממשלה בצורה מיטבית (בלי לזנוח לחלוטין מטרה זו) ויותר לסייע לבית המשפט להרחיב את מוטת ההשפעה שלו על הבירוקרטיה הממשלתית".

עתירות שמרטפות

השינוי זה יכול להביא גם לשינוי מדיניות דה פקטו – הפרקליטות צועדת לקדמת הבמה?
"כן. למשל, אחת הדוגמאות שאני מנתח זה הסיפור של זכויות הבדואים בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב. החל מסוף שנות התשעים מחולל בג"ץ מעין רפורמה במדיניות הממשלתית ביחס לכפרים הבלתי-מוכרים. בסופו של דבר זוהי מדיניות בניצוח של מחלקת הבג"צים".

פרופ' דותן מסביר שמדובר בשינוי תפיסתי. הפרקליטות, לדידו, תופסת עצמה כמשרתת של בית המשפט לא פחות ממשרתת של הלקוח, כלומר, הרשות המנהלית. השינוי הזה משפיע הן על העמדות שהפרקליטות מציגה בבית המשפט והן על התוצאות הסופיות של העתירות.

"במישור הכמותי, הגידול המשמעותי והדרמטי ביותר בשנות ה-90, לעומת שנות ה-70, הוא בעתירות בהן המדינה מתפשרת. יש קפיצה של ממש. יש גם שינויים במישורים אחרים, לדוגמה בעמדות המדינה. בשנות ה-90, העמדה הראשונית שהמדינה מציגה בבג"ץ לא בהכרח מבקשת מבית המשפט לדחות את העתירה חד-משמעית. הרבה פעמים העמדה מבטאת גישה עצמאית מעמדת הלקוח שלה. זו עמדה שהיא יותר ממלכתית".

מה גורם לפער הזה לדעתך?
"אני משווה את מה שקורה בהתדיינויות של מחלקת הבג"צים להתדיינויות של רשויות שאינן מיוצגות על ידיה – בראש ובראשונה רשויות מקומיות. שם לא חל אותו שינוי. המחקר שלי מראה בצורה כמותנית מאוד ברורה לטעמי, שהשינוי שחל בהתדיינויות חל בעקבות שינוי במחלקת הבג"צים עצמה. אנחנו רואים שבשנות התשעים נוצר פער מובהק מאוד, של בערך 5:1, בהוצאת צו על תנאי על-ידי בג"ץ נגד רשויות מקומיות לעומת צווים נגד רשויות שמיוצגות בידי מחלקת הבג"צים. כל מי שמכיר את ההתדיינות בבג"ץ יודע, שעתירה שלא מקבלת צו על תנאי זו למעשה עתירה שנדחתה על הסף, בעוד שעתירה שכן מקבלת צו כזה זו עתירה שעוברת לדיון מלא. זה שלב מאוד קריטי בהתדיינות. זה מראה שביחס לעתירות בהן מוצגת העמדה של מחלקת הבג"צים, בג"ץ חושב שמדובר בעתירה שניתנת לפתרון מבלי שיהיה צורך לדון בעתירה באופן מלא".

יש לזה גם אפקט הפוך – על בג"ץ?
"היום בג"ץ בעצמו קורא לתופעה הזו במטבע לשון שטבע השופט רובינשטיין – 'עתירות שמרטפות'. בג"ץ מתפקד כ'בייביסיטר' של הרשות המנהלית כדי לגרום לה, בעתירה שתלויה ועומדת, לאמץ מדיניות שמטה את הספינה לכיוון שבג"ץ דורש. זה רחוק מאוד מהתפיסה המסורתית של תפקיד בית המשפט אצלנו כנותן סעד מיידי. כיום בג"ץ מחולל שינוי במדיניות ממשלתית ע"י פיקוח מתמשך לאורך זמן. הטענה שלי היא שבג"ץ לא יכול היה לעשות את זה בלי שיתוף פעולה מצד מחלקת הבג"צים" [ראו בגיליון זה גם ראיון עם נשיאת בית המשפט העליון בדימוס דורית ביניש, שהתייחסה אף היא לסיבות לכך שעתירות רבות נדחות או מסתיימות ללא צורך במתן פסק דין].

ארבעה עשורים של מידע

פרופ' דותן עוסק בתחום זה זמן רב, ואסף מסד נתונים מרשים של כארבעה עשורים של פסיקת בג"ץ. על אף שאת הספר החדש הוא התחיל לכתוב רק במהלך השנה האחרונה, קדמה לו עבודת מחקר מעמיקה, שלא כולה זכתה להיכנס לבסוף לספר החדש.

איך מוציאים לפועל כזו משימה?
"אני אספתי ועדיין אוסף הרבה מאוד נתונים. בראש ובראשונה מניתוח תיקי בג"ץ. בדקתי את התיקים הפיזיים. זה הרבה מאוד עבודה. גם בדקתי תיקי קדם-בג"ץ ועשרות, אם לא יותר, של ראיונות עומק שעשיתי עם פרקליטים ממחלקת הבג"צים, אנשים מפרקליטות המדינה, שופטים, עורכי דין שייצגו עותרים לבג"ץ – כל השחקנים. זו גם הזדמנות לומר תודה לעוזרי המחקר הרבים שלי שבילו ימיהם בארכיונים מאובקים. לא אזכיר אותם בשמם כאן, פשוט כי הם רבים מדי במהלך השנים. הם כולם סטודנטים של הפקולטה שלנו וכולם עשו עבודה מאוד מאוד טובה, יסודית ואחראית".

מה הלאה?
"בלי נדר, אני חושב שאחד הפרויקטים הבאים שלי יהיה ספר על בג"ץ עצמו. אני חושב לכתוב אותו בעברית. בספר הזה, אם יֵצֵא, אעשה שימוש באותם מסדי נתונים שניצלתי רק בצורה חלקית לפרויקט הזה. אבל אני לא בטוח, עוד חזון למועד".

פרופ' יואב דותן ונשיא ביהמ"ש העליון אשר גרוניס

זיכרונות מהתואר הראשון

מהעתיד – לעבר. פרופ' דותן עבר דרך ארוכה בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. הוא החל את דרכו כסטודנט לתואר ראשון, "מיד לאחר הצבא – יום אחד הייתי חייל על מדים ולמחרת הייתי בפקולטה", כדבריו. הוא חזר לפקולטה ללמוד לדוקטורט, הצטרף כחבר סגל וגם כיהן כדיקן הפקולטה בין השנים 2005 ל-2009. במסגרת הראיון, שוחחנו מעט על חוויותיו כסטודנט בפקולטה, ועל נקודת המבט שלו לגבי הסטודנטים כיום.

איך היה עבורך להתחיל את הלימודים בפקולטה?
"הסיפור שאני מספר בדרך כלל לסטודנטים חדשים שבאים לפקולטה, זה שמה שאני זוכר מהשבוע הראשון בפקולטה הוא שהייתי רעב רוב הזמן. לא ידעתי איפה הקפיטריות בבניין ופשוט הסתובבתי רעב".

והלימודים עצמם?
בסך הכול אני זוכר את החוויה שלי כמהנה למדי. בראש ובראשונה נהניתי מהחוויה האינטלקטואלית של ללמוד אצל אנשים שמאוד הערצתי אותם וחשבתי שהם ענקי אינטלקט. מבחינתי הלימודים היו פוקחי עיניים ומאירי עיניים, שקעתי בהם מאוד".

כבר אז החלטת שתמשיך באקדמיה?
"לא, זה לא היה בתוכניות שלי. אני חושב שהתחלתי לחשוב על מסלול אקדמי רק כשנסעתי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת ברקלי בארה"ב. אבל בתור תלמיד תואר ראשון תמיד ראיתי את עצמי הולך במסלול הרגיל".

מה נחרט בזכרונך מהלימודים עצמם?
"שכבר בתור תלמיד לתואר ראשון אהבתי משפט ציבורי. מי שלימד אותי דיני חוקה היה שמעון שטרית, והמרצה למשפט מנהלי היה קלוד קליין, ולצידו מני מזוז בתור מתרגל, שאחר כך נפגשתי איתו שוב בתקופתי במחלקת הבג"צים. במשפט ציבורי הייתי אוטודידקט, קראתי הרבה ולמדתי דברים בעצמי".

כיצד ניתן להשוות את האווירה בפקולטה היום לעומת תקופת לימודיך?
"האווירה בפקולטה הייתה שונה קצת ממה שאני שומע היום מסטודנטים. היום הסטודנטים מאוד מתלוננים על התחרות, אבל אני חושב שבתי ספר למשפטים הם מקומות תחרותיים כמעט מהגדרתם. יש גם מחקרים על זה. אבל החוויה שלי מהלימודים לא הייתה חוויה כזו של תחרותיות. האווירה הייתה אווירה פחות לחוצה. אני לא כל כך מבין למה הסטודנטים היום כל כך לחוצים, ואני גם מנסה להילחם בזה".

מה היו היחסים בין החברים למחזור אצלך?
"שמע, פגשתי את אשתי בפקולטה. אני יכול לומר לך שמהמחזור שלי יש לפחות 15 זוגות שנישאו. גם חלק מהחברים הטובים ביותר שלי עד היום, חברים שאני רואה אותם כל שבוע במפגשים חברתיים, אלה אנשים שהכרתי כאן בפקולטה. החברות שלי הולכת איתם, עם חלקם לפחות, כבר שנים".

יתכן שבגלל זה האווירה הייתה יותר נינוחה?
"אולי. יש משהו לא רציונאלי בתחושה הנוכחית. אנחנו לא היינו לחוצים כי לא הרגשנו ששוק העבודה המשפטי מלחיץ – להיפך, היה מאוד קשה להתקבל ללימודי משפטים אז, והיו מעט מאוד מוסדות שלימדו – העברית, תל אביב ובר אילן. אבל אם כבר התקבלת, ידעת שפחות או יותר לא תהיה בעיה גדולה להיכנס לשוק העבודה".

והיום?
"אני חושב שהמצב לא השתנה, לפחות לא עבור סטודנטים מהפקולטה הזאת. גם היום קשה להתקבל לכאן. אבל אם התקבלת, אז לא תהיה לך בעיה למצוא עבודה מצוינת בשוק העבודה המשפטי. לכן, אני לא כל כך מבין למה זו תמיד החוויה שאני שומע מסטודנטים".

מה לגבי היחס בין הסטודנטים לפקולטה עצמה?
"היום הפקולטה מטפלת, לדעתי, די הרבה בסטודנטים שלה ומשקיעה בסטודנט הממוצע שלה, ובכלל בכולם, הרבה יותר מאמץ, אמצעים ותשומת-לב בהשוואה למה שהיה נהוג כשאני הייתי תלמיד. כשאני הייתי תלמיד הרגשתי שקיבלתי פה השכלה משפטית מהטובות ביותר. כשהגעתי להתמחות, הרגשתי אילו כלים נתנו לי פה והייתי אסיר תודה למורים שלי שנתנו לי את הכלים הכי טובים שיכולים להיות למשפטן. אבל כסטודנטים אינדיבידואליים לא הרגשנו שהפקולטה, מלבד ללמד אותנו משפטים, מתעניינת בנו במיוחד".

אתה יכול לתת דוגמא למשהו שיש עכשיו ובזמנך לא היה?
"בוודאי. פרויקט ההשמה – אנחנו לוקחים על עצמנו אחריות להכניס את הסטודנטים שלנו לשוק העבודה בצמר גפן, בצורה הכי נינוחה. זה לא היה בזמני. זו רק דוגמה אחת, בולטת, אבל לא היחידה. בכלל, כחבר סגל אני יכול לומר שהתפיסה אצלנו היא שהתלמידים הם לא איזשהו מטרד. אנחנו רוצים שהם יהיו מרוצים וישמחו לבוא לפקולטה. עובדה שהפקולטה משקיעה המון כסף, והמון זמן בזה, בטח בהשוואה למה שהיה בתקופתי. החוויה הסטודנטיאלית בזמנו הייתה מאוד שונה. היום אנחנו עושים אחרת – נותנים לסטודנטים הרגשה שהם חלק מהפקולטה".

תחרויות ושליחים

מדי שנה שולחת הפקולטה סטודנטים לייצג את האוניברסיטה ואת ישראל בתחרויות הבינלאומיות * בין התחרויות: תחרות המשפט המבוים הבינלאומי ע"ש ג'סאפּ ותחרות המשפט המבוים של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) * המשתתפים מספרים לביטאון "הפקולטה" על חוויותיהם מהתחרות ומתהליך העבודה לקראתה

ג'סאפּ
תחרות המשפט המבוים הבינלאומי ע"ש ג'סאפ (Jessup) היא תחרות יוקרתית בתחום המשפט הבינלאומי הפומבי כבר למעלה מחמישים שנה. מדי שנה, משתתפות בתחרות כ-600 נבחרות של פקולטות למשפטים מלמעלה משמונים מדינות בעולם. נבחרות מטעם הפקולטה ייצגו את ישראל בוושינגטון בשבע השנים האחרונות, ובשנה הנוכחית אף העפילה נבחרת הפקולטה לרבע הגמר וסיימה בין שמונה הנבחרות הטובות בעולם.

יונתן הורוביץ, סטודנט שנה ג', השתתף בתחרות האחרונה. הוא הסכים לשתף אותנו בחוויה מנקודת מבטו. התהליך עצמו אורך כארבעה עד חמישה חודשים, שבמהלכם כותבים את כתבי הטענות בקבוצה של כ-5 אנשים, שעורכים מחקר של ממש. "במשב"ל הרבה מהמחלוקת היא מהו הדין – האם זהו מנהג שהתגבש, אמנות בינלאומיות וכו'", אומר יונתן. "בסביבות ספטמבר מתפרסם קייס שמתאר סכסוך בין שתי מדינות," הוא מסביר. לדבריו, מקפידים שהנושאים יהיו רלוונטיים והשנה, למשל, הקייס עסק בשלושה נושאים כלליים: שינוי אקלים, חוב של מדינות ושאלות של הגירה. הכתיבה, כמו גם התחרות, היא באנגלית. לאחר שליחת כתבי הטענות, מתחילים להתכונן לתחרות הארצית מול המכללה למנהל, והמוסד המנצח עולה לתחרות הבינלאומית. "בשלב ה'בעל-פה' אתה עולה ומציג את הטיעונים שלך במשך כעשרים דקות מול שלושה שופטים והם 'מתקילים' אותך בלא מעט שאלות. לכן חשוב לדעת לא רק מה הטיעון שלך, אלא את כל החומר מסביב," הוא מדגיש. 

יונתן הורוביץ והשופטים

לדברי יונתן, סטודנטים שמגיעים לתחרות צריכים להיות בעלי יכולת בניית טיעון ואנגלית טובה ועליהם להיות מסוגלים לעשות מחקר משפטי מעמיק. לדידו, התנאי ההכרחי להצלחה בתחרות הוא הנכונות להשקיע ולהקריב. "זה פוגע קצת בזמן עם המשפחה והחברים ובהשקעה בלימודים בקורסים אחרים", מודה יונתן. "אנשים שהולכים על זה צריכים להיות מוכנים לשלם את המחיר, אבל מצד שני אני חושב שזה הדבר הכי מאתגר שאפשר לעסוק בו, אלו דברים שאני לא מאמין שאלמד בשום מקום אחר בפקולטה."

יונתן מעיד כי תהליך העבודה על התחרות אינו פשוט: "יש רגעים קשים שאתה מתוסכל ומחפש משהו ולא מצליח. ישנם רגעים שאתה פשוט מרגיש שאתה פחות טוב ולא רוצה לפגוע בקבוצה", הוא משתף. עם זאת, כאן באה לידי ביטוי חשיבותה של העבודה הקבוצתית: "הקבוצה היא זו שתומכת בך ואיתך לאורך הדרך. זה מאוד חשוב אם הקבוצה מסתדרת, כי התהליך מאוד אינטנסיבי. בקבוצה שלנו מאוד אהבנו אחד את השני והסתדרנו גם בפן המקצועי וגם בפן החברי". מעבר לקשרי הידידות, המשתתפים קיבלו עוד ערך מוסף מהתחרות: "כולנו השתפרנו בצורה מדהימה בעמידה מול קהל. אפילו שאנגלית אינה שפת האם שלי והיה לי קשה יותר מאחרים, ברגע שזה מה שאתה עושה במשך יותר מחצי שנה אז אתה מפתח את היכולות", מסביר יונתן.

תחרות המשפט המבוים של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC)
תחרות המשפט המבוים נערכת בהאג, בהשראת ה-ICC) International Criminal Court), ובמסגרתה על הסטודנטים להציג את עמדות הקורבן, התביעה והסנגוריה מול מומחים בעלי שם עולמי במשפט בינלאומי פלילי, בהם שופטים מה-ICC, ה-ICTY (International Criminal Tribunal for the former Yugoslavia) ואנשי אקדמיה. שנת תשע"ג הייתה השנה השנייה שבה השתתפה האוניברסיטה העברית בתחרות והנבחרת סיימה במקום החמישי בעולם (מתוך 26 הנבחרות שהגיעו לשלב הגמר הבינלאומי).

"התחרות התחילה לפני כמה שנים ביוזמתו של מרצה מאוניברסיטת פֵּייס בניו יורק, שרצה לעורר בתלמידיו עניין ללמוד את הדין הבינלאומי", מספר אדם שחף, עוזר המאמן של נבחרת תשע"ג. התחרות מעוררת עניין בקרב אקדמאים שמתעסקים בדין הפלילי הבינלאומי מתוך תפיסה שאקדמאים מסוגלים להשפיע מהמקום בו הם נמצאים. יוזם ההשתתפות בתחרות מטעם הפקולטה שלנו הוא מרכז "מינרבה" שמעניק ליווי אקדמי ומעטפת לוגיסטית. "בחודש נובמבר מתפרסם קייס פיקטיבי של כמה עמודים טובים, שמקפל בתוכו הרבה סוגיות ומדמה שלב פרוצדוראלי בבית הדין", מסביר אדם. מרגע פרסום הקייס מתחילה העבודה עד לתחרות הבינלאומית בהאג באפריל. "מתחילים עם שלושה כתבי טענות: הגנה, תביעה וצד שלישי, שלרוב הוא הקורבן אבל לפעמים הוא המדינה שרוצה שהקייס יישפט בבית משפט מדינתי ולא בבית הדין הפלילי", מתאר אדם. בשלושת הימים הראשונים של התחרות נערך "הסיבוב המקדים", שבו הקבוצות מוגרלות ל"משחקונים" מול 2 קבוצות אחרות בכל פעם. בתום שלב זה, תשע הקבוצות הטובות ביותר עולות לגמר. בתום הגמר נערכים לסטודנטים סיורים ב-ICTY ובטריבונלים אחרים.

החזרה בארץ

אדם השתתף בתוכנית בשנה שעברה, והשנה הוא תפקד כעוזר למאמן הנבחרת, רותם גלעדי. מלבד עולם התוכן של בית הדין הפלילי, שהוא מעניין בפני עצמו, מדובר, לדבריו של אדם, בסוג למידה מעניין יותר כיוון שהוא נעשה למטרה תכליתית תחרותית, שיש בה היבט פרקטי מובהק של יצירת וכתיבת טיעונים. "זו חוויה אדירה שמלמדת בצורה הכי טובה איך לעשות מחקר משפטי. עד היום אני זוכר מהן ההחלטות החשובות בתחום שחקרתי, מי ההוגים המרכזיים שיש להתייחס אליהם והקשרים העיקריים שעולים בתחום הזה," הוא טוען.

שרון אבירם, 25, סטודנטית שנה א', היא דוברת הנבחרת מטעם הקורבנות. שרון הגיעה לתחרות מתוך אהבתה לתחום המשפט הבינלאומי. כמו בתחרות ג'סאפ, גם כאן מבהירה שרון את ההקרבה הנדרשת מהמשתתפים: "הפן של העבודה העצמית דורש הרבה משמעת ואובדן שעות שינה. יש רגעים שהם ממש קשים". שרון ניסחה לעצמה את משפט המפתח שלדעתה על כל סטודנט לשאול את עצמו לפני ההגעה לתחרות: "תשאל את עצמך האם משפט בינלאומי מעניין אותך, לא מסקרן אותך אלא מעניין אותך, והאם אתה נכון להציב את זה מול תחומים אחרים", היא גורסת. "אני מעריכה את התרומה מהתחרות כי אני הפקתי מזה משהו. למי שלא רוצה להתעסק בתחום זה בעתיד, הדבר עלול לבוא על חשבון דברים מסוימים וצריך לזכור את זה". לדבריה, המסלול היה ארוך, מפרך וקשה, כלל שעות רבות של עבודה ומחקר, אבל בראייה לאחור "היה שווה את זה".

שרון ויוליה

יום הטיסה היה יום של שביתה בשדה התעופה ולכן החוויה הייתה קשה כפליים: "הגענו באיחור של יום בגלל השביתה. הכול היה באטרף. אבל הפקולטה יצאה מדהימה. כמעט התייאשנו, חשבנו  שאחרי כל העבודה הזו אנחנו לא טסים, אבל הפקולטה אישרה את התקציב הנוסף לכרטיסי טיסה 'מהרגע להרגע' ובסוף הגענו להאג", היא מספרת בהתרגשות. לאחר השלב המקדים, הגיע בחור ממארגני התחרות והתיישב בשולחן של הנבחרת הישראלית. "הוא אמר לנו 'חבר'ה, אל תיקחו את זה קשה אם לא תעלו לשלב הבא, אל תיעלבו, תיקחו את זה כחוויה, אתם קבוצה חדשה ויש כאן קבוצות שמתחרות כבר 8 שנים'. זה היה חצי שעה לפני שהודיעו מי עולה לחצי הגמר וכולנו הרכנו את הראשים", היא משתפת. הנבחרת בהאג הייתה מורכבת מסטודנטים וממאמן חדש. לאחר שנטעו בחברי הקבוצה את ההרגשה שהתחרות מורכבת ממאמנים מנוסים שמכירים את התהליך היטב,  כשקראו לבסוף את שם הנבחרת הם היו המומים. בשבע בערב קיבלה הנבחרת שלנו את כתב הטענות של הקבוצות האחרות שעלו לחצי הגמר ועד השעה תשע בבוקר למחרת היה עליה להכין את עצמה. "זה היה ממש כמו נוהל קרב בצבא", מספרת שרון. הם חילקו עצמם לעמדות ולפתע הבריק המאמן, ד"ר גלעדי, עם רעיון ייחודי איך למצב את דמותו של איתן (הסנגור) בצורה שתבלוט על פני הקבוצות האחרות. "כולם התעסקו בעצב ובסבל, אך איתן מסמס את זה בלי לזלזל בכך. הוא אמר 'זה נכון', אבל האם בית המשפט נדרש לשאלות האלו עכשיו?", מסבירה שרון. "הוא אמר שהנאשם אשם והביא את כולם לנקודה שכולם חושבים: אם הוא אשם, מה נשאר? ואז אמר 'רגע, אנחנו בדיון ראשוני. יכול להיות שכל זה קרה, אבל האם זה מצדיק את סמכות השיפוט של בית המשפט?'. ברגע אחד הוא הוציא לתובעים את הרוח מהמפרשים והחזיר את בית המשפט לשאלה שהוא צריך להכריע בה בשלב זה – סמכות השיפוט", היא מתארת.

ביום המחרת אמנם לא העפילה הנבחרת לגמר, אך שרון ניגשה מיוזמתה אל השופט ששפט בחצי הגמר ושאלה לדעתו בנוגע למהלך שעשו. "הוא אמר שהוא ממש אהב את זה וזו הייתה עבורנו הקלה גדולה. זה עבד כל כך טוב שכל מה שהפריד בינינו לבין הגמר היו שתי נקודות," היא אומרת בחיוך.