לימודי משפטים בארץ-ישראל עד להקמת הפקולטה למשפטים
בתקופה העות'מאנית לא היה בארץ ישראל בית ספר למשפטים, והמעוניינים בהשכלה משפטית רכשו אותה מחוץ לגבולות הארץ, בדרך כלל בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קושטא. עם כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, הקים היועץ המשפטי של ממשלת ארץ ישראל נורמן בנטויץ' בדצמבר 1920 בית ספר למשפטים בירושלים. בית הספר נקרא באנגלית Law Classes ובעברית כונה "השיעורים למשפט". מוסד שני שעסק בלימודי משפטים בארץ ישראל המנדטורית היה בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, שפעל בתל-אביב החל בשנת 1935. בית ספר זה, שהוקם ביוזמתם של שמואל אייזנשטדט ופלטיאל דיקשטיין, הדגיש יסודות תרבותיים ולאומיים של המשפט, ומייסדיו שאפו להכשיר במסגרתו בעיקר סגל של מלומדים בתחומי המשפט.
בתקופת המנדט לא עסקה האוניברסיטה העברית בהכשרת משפטנים, אולם נלמדו ונחקרו בה שני תחומים משפטיים מוגדרים: המשפט העברי והמשפט הבינלאומי. עם המורים למשפט עברי באוניברסיטה בשנים שקדמו להקמת הפקולטה למשפטים נמנו מורים אלו: פרופ' אשר גולאק, אשר מונה בשנת 1925 מרצה למשפט עברי במכון למדעי היהדות; פרופ' אברהם חיים פריימן, אשר לימד משפט עברי ודיני משפחה מאז שנת 1943 ועד שנרצח בהתקפה על שיירת הר הצופים במהלך מלחמת העצמאות; והרב פרופ' שמחה אסף, שלימד וחקר, בין היתר, במשפט עברי, ומונה ב-1948 לרקטור האוניברסיטה ולאחד מחמישה שופטי בית המשפט העליון הראשונים. כאמור, נוסף על משפט עברי נלמד באוניברסיטה בתקופת המנדט גם המשפט הבינלאומי. בשנת 1932, מונה נורמן בנטויץ', אשר כיהן קודם לכן כיועץ המשפטי של ממשלת ארץ ישראל, לפרופסור באוניברסיטה ומונה לקתדרה ל"משפט השלום הבינלאומי". פרופ' נתן פיינברג הצטרף לאוניברסיטה בשנת 1945 ולימד אף הוא קורסים במשפט בינלאומי. פרופ' פיינברג היה דמות מרכזית בתהליך הקמת הפקולטה למשפטים והוא מונה לדיקן הראשון שלה לאחר הקמתה. משפטן נוסף שפעל באוניברסיטה בתקופת המנדט היה גד (גוידו) טדסקי. בשנת 1936, קיבל טדסקי מינוי של קבע כפרופסור באוניברסיטת סיינה, אך הוא פוטר ממשרתו בשנת 1938 בשל חוקי הגזע שחוקק המשטר הפשיסטי באיטליה נגד היהודים. בשנת 1941 מונה טדסקי לעמית מחקר באוניברסיטה העברית, ולקראת סוף המנדט החל ללמד שיעור מבוא לתורת המשפט במסגרת החוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה. לאחר הקמת המדינה מילא טדסקי תפקיד מרכזי בחיי הפקולטה למשפטים ובחיי המשפט בארץ בכלל.
הקמת הפקולטה למשפטים
הרעיון להקים פקולטה למשפטים עלה בדיונים על הקמת האוניברסיטה, שהתנהלו במהלך העשור השני של המאה העשרים. כך למשל, בטיוטה לתכנית האוניברסיטה שניסח חיים ויצמן במרס 1913, דובר על הקמת פקולטה למשפטים ומדעי המדינה במסגרת האוניברסיטה. גם בתכנית שהכין ב-1919 שמואל הוגו ברגמן, שהיה אז איש מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית בלונדון, נכללה הקמת פקולטה למשפטים במסגרת האוניברסיטה. בהתאם לכך, ביקשה מחלקת החינוך מנורמן בנטויץ' להכין תכנית מפורטת להקמת הפקולטה. בנטויץ', עם השופט גד פרומקין וזאב ז'בוטינסקי, הציעו להקים פקולטה שתמזג לימודים מודרניים עם מחקר של המשפט העברי, מציאת יישומים חדשים "לעקרונות סוציאליסטים שמקורם בתורת משה" ומתן פרשנות "לעקרונות הליברליזם האנגלי והאמריקאי בארצות המזרח".
אולם, בפברואר 1920 החליט הוועד הפועל הציוני כי הקמת האוניברסיטה תתחיל בפתיחת מכוני מחקר במדעי הטבע והקמת "מכון עברי" בתחום מדעי הרוח. במקביל, יזם בנטויץ', שמונה ליועץ המשפטי לממשלת ארץ ישראל, את הקמתו של בית הספר הממשלתי הבריטי למשפטים בירושלים - ה"שיעורים למשפט", ועקב כך נחלשו מאוד הצורך והרצון להקמת פקולטה למשפטים באוניברסיטה.
נושא לימודי המשפטים שב ועלה באמצע שנות השלושים במסגרת דיוניה של ועדת הרטוג. בדו"ח הוועדה נדון הרעיון להקמת פקולטה למשפטים. חלק מהעדים שהוועדה שמעה (בייחוד סטודנטים) קראו לה להמליץ על הקמת פקולטה למשפטים, אולם הוועדה החליטה כי אין להמליץ על הקמת פקולטה כזו משום שה"שיעורים במשפט" בירושלים "מספקים את הצורך בהכשרה מקצועית" של משפטנים, ומשום שהיא מתנגדת לכל צעד שיביא להגדלת מספרם של עורכי הדין בארץ ישראל. עם זאת, המליצה הוועדה כי ההוראה של נושא המשפט העברי תורחב.
בקיץ 1939, בישיבת חבר הנאמנים שהתכנסה בז'נבה, החליט חבר הנאמנים, כנראה ביוזמתו של השופט גד פרומקין, לבקש משלטונות האוניברסיטה לבחון את האפשרות ליצור מערך לימודי השתלמות במשפטים לבוגרי ה"שיעורים למשפט". בעקבות ההחלטה של חבר הנאמנים, הוקמה ועדה שהגישה את הצעותיה במאי 1940, ובהן המליצה להקים מכון להשתלמות במסגרת האוניברסיטה, שקהל היעד שלו יהיה בוגרי השיעורים למשפט וכן עולים, בוגרי פקולטות למשפטים בחוץ לארץ. בשנת 1941 נגנזה התכנית להקמת המכון.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה הוחל שוב בניסיונות להרחיב את פעילות ההוראה בתחום המשפט. צעד אחד בכיוון זה נעשה בראשית שנת 1946, כאשר הוקמו שני חוגים משניים עם זיקה ללימודי המשפטים במסגרת הפקולטה למדעי הרוח. האחד היה החוג למשפט עברי, שאמור היה לעסוק במשפט העברי "בשימת לב מיוחדת למשפט הנוהג בארץ". החוג המשני האחר היה החוג ליחסים בינלאומיים, שעסק בעיקר בעניינים הנוגעים למשפט הבינלאומי.
כשנה לאחר הקמת החוגים למשפט עברי וליחסים בינלאומיים, בקיץ 1947, החלה שוב פעילות להקמת פקולטה למשפטים. פעילות זו נבעה בעיקר מן החשש ש"השיעורים למשפט" ייסגרו עם היציאה הצפויה של הבריטים מהארץ. נוספה על כך ההכרה שעל האוניברסיטה למלא תפקיד חשוב בהכשרה של אנשי המשפט במדינה העתידה לקום. בפברואר 1948 קיבלה הוועדה המתמדת החלטה על הקמת ועדה להכנת הצעה להקמת "מחלקה" למשפטים עקב "התמורות הפוליטיות", וזו הגישה את הדו"ח שלה ביולי 1948. הוועדה הציעה ליצור מערך לימודים שישלב לימודים "עיוניים מדעיים" ולימודים מקצועיים. לימודי המשפטים תוכננו כלימודי חובה ללא יכולת בחירה. לתמיכה ברעיון של הקמת פקולטה למשפטים היו שותפים המשפטנים שבין חברי סגל האוניברסיטה וגם משפטנים בולטים אחרים, לרבות ד"ר משה זמורה (לימים הנשיא הראשון של בית המשפט העליון) וד"ר פנחס רוזן (אז רוזנבליט) (לימים שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל).
שנותיה הראשונות של הפקולטה
הלימודים בפקולטה למשפטים החלו בשנת הלימודים תש"י, ביום 28 בנובמבר 1949. סגל המורים בפקולטה כלל את פרופ' בנימין אקצין (שהוזמן מארה"ב), פרופ' גד טדסקי והדיקן פרופ' נתן פיינברג. נוסף עליהם, הורו בשנת הלימודים הראשונה במקצועות המשפט נורמן בנטוויץ', צ"ע בקר, ד"ר משה זילברג (לימים שופט בית המשפט העליון) וד"ר זרח ורהאפטיג (לימים חבר כנסת). ההוראה במקצועות מדעי החברה והרוח שנכללו בתכנית הלימודים ניתנה במסגרת הפקולטה למדעי הרוח על-ידי ש"נ אייזנשטדט, ש"ה ברגמן, ד' פטינקין וח"י רות. לפני פתיחת הלימודים הוחלט לשלב את אביגדור לבונטין, אשר שהה באותה שעה בארה"ב בשליחות הפקולטה.
עד ספטמבר 1949, מספר הנרשמים לפקולטה היה 198, ובאוקטובר כבר עלה המספר ל-300. בסופו של דבר הוחלט להעמיד את מספר התלמידים לשנת הלימודים הראשונה על 200 בערך.
טקס החנוכה של הפקולטה למשפטים נערך ביום 28 בנובמבר 1949 בבנייני ראטיסבון, ששימשו אכסניה לפקולטה עד סוף 1958. בטכס הפתיחה החגיגה נשאו דברים, בין היתר, נשיא האוניברסיטה פרופ' ז' ברודצקי, נשיא בית המשפט העליון ד"ר זמורה, רקטור האוניברסיטה פרופ' שמחה אסף, פרופ' נתן פיינברג, הדיקן הראשון של הפקולטה ושר המשפטים ד"ר פנחס רוזן. הנואמים הדגישו את הקשר בין המשפט והוראת המשפט לבין ייסודה של חברה צודקת ואת החשיבות של הקניית הכשרה משפטית במוסד אקדמי ששם בראש מעייניו את המחקר המשפטי. שר המשפטים הדגיש את החשיבות שיש לפקולטה בבנייתה של חברה אזרחית מפותחת במדינת ישראל הצעירה.
דור המייסדים של הפקולטה כלל שורה של משפטנים בעלי שם עולמי שעלו לישראל לפני מלחמת העולם השנייה או אחריה. ביניהם ניתן למנות את גד טדסקי, אבי המשפט האזרחי בישראל, בנימין אקצין ויצחק קלינגהופר, שהניחו את היסודות למשפט הציבורי ובכך תרמו תרומה מכרעת לפיתוח הדמוקרטיה הישראלית הצעירה; נתן פיינברג שייסד את לימודי המשפט הבינלאומי ואחרים. אליהם הצטרף לאחר מכן, בתחילת שנות הששים, גם שניאור זלמן פלר, שעלה מרומניה והניח את היסודות למשפט הפלילי הישראלי המודרני. לצדו של דור המייסדים צמח דור צעיר של מורים צעירים, בוגרי הפקולטה, שקנה לו עד מהרה מוניטין אקדמי בעולם והפך לנותן הטון בעולם המשפט בישראל.
לאחר מלחמת ששת הימים הייתה הפקולטה למשפטים הראשונה מבין יחידות האוניברסיטה שהעתיקה את משכנה להר הצופים. מעבר מהיר זה אפשר לה להיות משוכנת במבנים ההיסטוריים של האוניברסיטה ששימשו אותה לפני ניתוק הר הצופים מן הרצף הטריטוריאלי של מדינת ישראל במלחמת העצמאות. במשך 25 שנים, עד שנת 1969, הייתה הפקולטה המוסד המורשה היחיד להוראת משפטים בישראל. משנת 1959 עד 1969 פעל בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה כשלוחה של הפקולטה בתל אביב. בשנת 1969 בוטל הסדר זה, ובית הספר זכה לעצמאות כפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. לימים, הוקמו עוד שתי פקולטאות למשפטים ללימודי משפט בישראל, בבר-אילן ובחיפה, ולצדן פועלים כיום גם מספר בתי ספר למשפטים במכללות פרטיות.
הערה: הסקירה המובאת כאן מבוססת על המקורות שלהלן, ולהרחבה מומלץ לעיין בהם:
מקורות נוספים:
-
נתן ברון, שופטים ומשפטנים בארץ ישראל : בין קושטא לירושלים, 1930-1900 (2008);
-
גד פרומקין, דרך שופט בירושלים (1956)
-
Norman Bentwich, The Hebrew University of Jerusalem 1918-60(1961)
-
אורי כהן, "המרדף אחרי לגיטימציה אקדמית: בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל-אביב, 1948-1935",מחקרי משפט כה 179 (2009)
-
גיא קלס,אוניברסיטה בגלות: ההיסטוריה של החינוך המשפטי בעשור הראשון למדינה
דיקני הפקולטה למשפטים:
תומר ברודי
|
תשפ"ג
|
2023
|
דפנה לוינסון-זמיר
|
תש"ף-תשפ"ב
|
2019-2022
|
מיכאיל קרייני
|
תשע"ז-תשע"ט
|
2016-2019
|
יובל שני
|
תשע"ג-תשע"ו
|
2012-2016
|
ברק מדינה
|
תש"ע-תשע"ג
|
2009-2012
|
יואב דותן
|
תשס"ו-תשס"ט
|
2005-2009
|
איל זמיר
|
תשס"ג-תשס"ח
|
2002-2005
|
ישראל גלעד
|
תש"ס-תשס"ב
|
1999-2002
|
אוריאל פרוקצ'יה
|
תשנ"ז-תשנ"ט
|
1996-1999
|
ברכיהו ליפשיץ
|
תשנ"ד-תשנ"ו
|
1993-1996
|
מרדכי קרמניצר
|
תשנ"א-תשנ"ג
|
1990-1993
|
סטיב גולדשטיין ז"ל
|
תשמ"ח-תש"ן
|
1987-1990
|
יצחק אנגלרד
|
תשמ"ה-תשמ"ז
|
1984-1987
|
יהושע ויסמן ז"ל
|
תשמ"ב-תשמ"ד
|
1981-1984
|
קלוד קליין
|
תשל"ט-תשמ"א
|
1978-1981
|
יצחק זמיר
|
תשל"ו-תשל"ח
|
1975-1978
|
אהרן ברק
|
תשל"ה
|
1974-1975
|
שניאור ז' פלר
|
תשל"ב-תשל"ד
|
1971-1974
|
ראובן ירון ז"ל
|
תשכ"ח-תשל"א
|
1967-1971
|
שלו גנוסר ז"ל
|
תשכ"ד-תשכ"ז
|
1963-1967
|
בנימין אקצין ז"ל
|
תשכ"ב-תשכ"ג
|
1961-1963
|
יצחק הנס קלינגהופר ז"ל
|
תש"ך-תשכ"א
|
1959-1961
|
אביגדור לבונטין ז"ל
|
תשי"ט
|
1958-1959
|
בנימין אקצין ז"ל
|
תשי"ז-תשי"ח
|
1956-1958
|
שלו גנוסר ז"ל
|
תשט"ו-תשט"ז
|
1954-1956
|
בנימין אקצין ז"ל
|
תשי"ב-תשי"ד
|
1951-1954
|
נתן פיינברג ז"ל
|
תש"י-תשי"א
|
1949-1951
|
|