לבונטין נולד בשנת 1922 בתל אביב. הוא למד בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה והתמחה שם בערבית ובתרבות האסלאם במצרים. בשנות הארבעים למד משפטים באוניברסיטת לונדון, ואת עבודת הדוקטורט שלו בתחום המשפט הבינלאומי הפומבי הוא כתב באוניברסיטת הרווארד.
במהלך הקריירה המקצועית שלו, עבד לבונטין תקופה קצרה כעורך דין בישראל והוסמך כעורך דין באנגליה. כמו כן, עבד כחבר המשלחת הישראלית באו"ם. הגם שנמשך הן לעריכת דין והן לדיפלומטיה, הוא הצטרף בשנת 1949 לסגל המייסד של הפקולטה, ובין השנים 1958-1959 כיהן כדיקן הפקולטה. לבונטין לימד בפקולטה מגוון רחב של מקצועות, ובהם דיני עונשין, דיני חיובים, דיני קניין, תורת המשפט, ומשפט בריטי, אך עיקר עיסוקו המחקרי היה במשפט הבינלאומי הפרטי.
נוסף לידיעותיו הנרחבות בכל תחומי המשפט, גילה לבונטין עניין רב במדעי הטבע, בחיי המדינה והחברה וביחסים בין האומות.
בשנת 2013 נערך ערב לרגל פרסום ספר מאמרים לכבודו של לבונטין, לציון יום הולדתו התשעים. באירוע נשא לבונטין דברים מרתקים, בהומור ובחכמה. להלן קישור (דבריו של לבונטין מתחילים בדקה 54:00):
https://www.youtube.com/watch?v=W1UDSP8zjhI
תיאור קצר של קורות חייו של לבונטין - הדברים מבוססים, תוך קיצור, על חיבורה של פרופ' סיליה פסברג שפורסם בספר לבונטין:
לבונטין נולד בתל אביב בשנת 1922. הוריו – שניהם יוצאי רוסיה – חזרו לארץ זמן קצר לפני כן מאלכסנדריה, שם שהו בתקופת מלחמת העולם הראשונה בתור נתיני מדינה הנלחמת בטורקיה. סבו היה בין המייסדים של ראשון לציון ואביו היה מייסד "מגן דוד אדום" בארץ ישראל. עם אמו הוא דיבר רוסית, עם אביו עברית, והוא נחשף בצעירותו באינטנסיביות גם לאנגלית לצרפתית ולערבית. בצד ריבוי הלשונות שבפיו, ואולי בגללו, ניכרו אצל לבונטין אהבה מיוחדת לשפה וכבוד לרזיה. כל מי ששמע מפיו הרצאה, ואף מי ששמע אותו מנהל שיח רעים, התוודע לעושר הלשוני ולחדות ההבחנה הלשונית שבהם ניחן.
מילדות הוא בילה שעות רבות בקריאה מעמיקה במגוון רחב של נושאים שריתקו אותו – ספרות, שירה, פילוסופיה, היסטוריה מדינית ואינטלקטואלית וביולוגיה. היכרותו האינטימית של לבונטין עם טקסטים מכוננים, הידע המופלג ועמקות הניתוח, תבעו מהתלמיד - ותובעים מהקורא – להתמקד בפרטים, לזהות את תמצית העניין ולגבש עמדה ביקורתית עצמאית, אך גם למקם את הכול בהקשר משפטי ותרבותי עשיר.
לא היה זה מובן מאליו שלבונטין יעסוק במשפט. בנעוריו הוא הניח שכאָבִיו, הוא ילמד רפואה באחת ממדינות אירופה. מלחמת העולם השנייה חסמה את דרכו והוא החליט ללמוד משפטים בארץ ישראל. אך גם מסלול זה לא נפתח לפניו בקלות. פנייתו הראשונה למוסד "השיעורים למשפט" (Law Classes) שנוהלו בחסות ממשלת המנדט נדחתה כי לא הייתה לו תעודת בגרות ממשלתית רשמית. תעודת סיום הלימודים מגימנסיה "הרצליה" לא הספיקה, אף לא כשצירף לה תעודת הצטיינות לה זכה ב-London University Matriculation Examination. במקום להתחיל בלימודים פורמליים נסע ב-1940 לכמה חודשים למצרים, שם הוא גר אצל קרובי משפחה ושקד על שיפור ידיעתו את השפה הערבית בעזרת מורה פרטי. לאחר שובו ממצרים הוא עבר לירושלים, המשיך לקרוא באופן עצמאי ושמע שיעורים באוניברסיטה העברית שבהר הצופים במגוון תחומים במדעי הרוח. ללימודי המשפטים ב"שיעורים למשפט" הוא התקבל לבסוף ישירות לשנת הלימודים השנייה.
ב-1946 נסע לבונטין לאנגליה להמשיך את לימודיו המקצועיים והאקדמיים. שם למד לבונטין לקראת בחינות ה-bar האנגלי בשיעורים שהתקיימו בלשכתו של barrister. החיים באנגליה בשנים אלה היו ספרטניים. נהגו שם קיצובים (rations), והדרישה המסורתית להשתתף בסעודות פורמליות (dinners) כדי לקבל את ההסמכה המקצועית הושעתה. היא חודשה רק לאחר שלבונטין עבר את הבחינות ועזב את אנגליה, אך הוא טרם זומן ל-bar, והסכימו לקבלו ל-Middle Temple רק אחרי שהסביר מדוע כבר נבצר ממנו לקיים את הדרישה.
ב-1947 הוא הפליג לניו יורק, שם תכנן להמשיך את לימודיו באוניברסיטת קולומביה. שוב הוא נתקל במחסום ביורוקרטי – בחינות ההסמכה האנגליות לא הספיקו לשם לימודי מוסמך באוניברסיטה זו, כי הן לא נחשבו לתואר אקדמי. בביקור אקראי אצל קרוב משפחה הוא התעניין באשר לאפשרות ללמוד בבית הספר למשפטים בהארוורד, הגיש מועמדות והתקבל מיד. הוא השלים בתוך שנה עבודת מוסמך על ברירת הדין בתעבורה אווירית בין-לאומית, זכה בפרס על עבודה זו והתקבל עם מלגה ללימודי הדוקטור. זו הייתה תקופה שבה פרח במיוחד המשפט הבין-לאומי הפומבי. רבים עסקו בו והתקוות שתלו בארגון האומות המאוחדות שזה עתה קם היו גבוהות. לבונטין נשאב לתוך העולם האידיאליסטי של המשפט הבין-לאומי הפומבי, סיים את חובות השמיעה ואת הבחינות בעל פה בתחילת 1949, והשלים את המחקר לעבודת דוקטור בנושא ביטחון ומשפט בין-לאומי. הוא עבר לניו יורק כדי לעבוד עם המשלחת לאו"ם של מדינת ישראל הצעירה בראשותו של אבא אבן.
עם הקמת הפקולטה למשפטים (בחודש נובמבר 1949), לבונטין הוזמן ללמד בה. לבונטין לא היה שותף לעבודות ההכנה לקראת פתיחת הפקולטה למשפטים הראשונה במדינת ישראל, אך הוא נמנה עם דור המייסדים שלה מכל בחינה אחרת. הוא היה מראשוני מוריה, הצעיר שבהם והיחיד שהיה יליד הארץ ושעברית הייתה שפתו. הוא היה אף מראשי מוריה והרים תרומה אדירה לעיגונו האקדמי של לימוד המשפט בישראל. בשל המחויבויות שלו באו"ם, לבונטין חזר לארץ כמה שבועות לאחר שנפתחה שנת הלימודים הראשונה, לקראת סוף 1949. באותה עת, בגיל 27, הוא טרם הגיש את עבודת הדוקטור, ולכן הוא מונה "עוזר-מחלקה"; ב-1950 הועלה לדרגת מדריך, ורק ב-1954, עם אישור עבודת הדוקטור, הועלה לדרגת מרצה. אך עוד לפני שהגיע לדרגה זו נשא בעול כבד ביותר של הוראה.
קשה לדמיין את גודל המעמסה שנשאו המורים באותם ימים. האמצעים שעמדו לרשותם היו דלים, לא הייתה עזרה טכנית ונדרשה עבודה חלוצית של ממש כדי לאסוף חומרי לימוד, לכונן תכנית לימודים ולבנות חיי פקולטה ממסד ועד טפחות. לבונטין הצעיר נשא בעומס כבד במיוחד. מאז ועד היום לא היה עוד מורה בפקולטה שלימד קורסי חובה רבים כל כך, בתוך זמן קצר כל כך ובגיל ביולוגי ומקצועי צעיר כל כך. בעודו שוקד על עבודת הדוקטור בתחום המשפט הבין-לאומי הפומבי, כבר בשנת עבודתו הראשונה הוא נדרש ללמד תרגיל בשלושה תחומים - "מבוא לתורת המשפט" "דיני חיובים" ו"דיני עונשין". בשני המקצועות הראשונים שימש פרופ' גד טדסקי מורה ראשי, במקצוע האחרון שימש בתפקיד זה השופט שמעון אגרנט שעמד אז להתמנות לבית המשפט העליון. בתוך פחות משנתיים, בעודו מדריך, התחיל לבונטין ללמד שלושה מקצועות נוספים, הפעם כבר בתור מורה ראשי. בשנת 1951, נוסף על תרגול של תלמידי שנה ב' ב"דיני חיובים" הוא התחיל ללמד את תלמידי שנה א' "שיטת המשפט האנגלי" במקומו של פרופ' נורמן בנטוויץ', ואת תלמידי שנה ג' "דיני קניין". כבר בשנה שלאחר מכן, הוא קיבל על עצמו ללמד את תלמידי שנה ד' "משפט בין-לאומי פרטי", שוב כמורה ראשי. בשנים מאוחרות יותר הוא הוסיף לכל אלה את "תורת המשפט". לבונטין נהיה מומחה בעל שם בתחומים מגוונים אלה, הכין הרצאות וחומרי לימוד, בדק תרגילים ובחינות, דאג להרחבת אוסף הספרים המשפטיים והשאיר חותם בל יימחק על כל מי שלמד בפקולטה למן יום הקמתה ועד ליום פרישתו.
בשנת 1957 כבר קודם לדרגת פרופסור חבר ובשנת 1958, בגיל 36, היה לדיקן הפקולטה. דברים שנשא בפני מועצת הפקולטה לפני היבחרו ממחישים את מחויבותו לקידום האקדמיזציה של לימודי המשפט בישראל. לבונטין הדגיש את היותה של הפקולטה חלק מהאוניברסיטה. הוא דחק בחבריו לדאוג לקיים קשר בלתי אמצעי בין המחקר ובין ההוראה כמפתח ל"העלאת החינוך המשפטי בישראל לרמה אוניברסיטאית-אקדמית". הדבר בא לידי ביטוי גם בנאום שנשא ב-1958 לרגל מעברה של הפקולטה מביתה הראשון במנזר רטיסבון שבמרכז העיר לבניין בקמפוס החדש בגבעת רם. הוא תיאר את החינוך האקדמי כ"הנמכה שלמה ככל האפשר של המחיצה בין מחקר להוראה", ואת המורה האקדמי המובהק כאדם שהוא בעצמו תלמיד, הוגה וחוקר, המתחלק בפרי עיוניו והגיגיו עם תלמידים אחרים, צעירים ממנו בחכמה ובשנים.
מחויבותו לאקדמיה לא גברה על מחויבותה הציבורית של לבונטין. בנאום הפתיחה של בניין הפקולטה בגבעת רם הוא הצהיר כי "נשמת המדינה מופקדת בידי המשפטן" וכי לפקולטה משימה נוספת על ייעודה האקדמי, והיא "הרחבת התודעה המשפטית בעם". הוא הדגיש את החשיבות של הבנת אופייה של המדינה כמדינת-משפט, "אשר חוקים שולטים בה ולא אישים", של חינוך הנוער בחוקים שמעצבים את החברה, כדי שכל אדם יבין "את הערובות הקיימות אצלנו, ... לחרותו האישית, לחופש הדיבור שלו, ולחופש ההתאגדות שלו" וכדי שיעריכו כראוי את אנשי המשפט הנושאים בעול. באותה רוח הוא התנגד לחזרת הפקולטה להר הצופים אחרי מלחמת ששת הימים משום שסבר כי עליה להישאר קרובה לעיר ולמקומות העבודה של תלמידיה כדי להבטיח שיוכלו לבוא לשיעורים וכדי לשמור על קשר עם חיי המעשה. את המחויבות להרחבת התודעה המשפטית הוא מימש עוד בשנות החמישים המוקדמות – ימי הרדיו – כאשר הוא הרצה בתכניות רדיו על מגוון של נושאים משפטיים בעלי עניין ציבורי: על מקומם של האמת, היציבות, הצדק וטובת הציבור במערכת המשפט ("עיקרים במשפט"); על סכסוכים בין-לאומיים וארגון האומות המאוחדות ("בדרך להקמת ממשלה עולמית"); על נישואין וגירושין הנערכים מחוץ לישראל (שעובד לפרסום אקדמי). פעילות זו לא הייתה בעיניו חריגה מהחיים האקדמיים אלא חלק חיוני מהם.
כשם שפעילותו המקצועית הייתה מגוונת כן גם כתיבתו של לבונטין רב-גונית. בין חיבוריו אפשר למצוא דיונים מעמיקים במשפט בין-לאומי פומבי, בתורת המשפט, בקניין, בחיובים במשפט המקובל, בחינוך משפטי, במשפט ציבורי, וכן ספרו האוטוביוגרפי "בוקר וערב" העוסק בענייני המדינה. עיקר כתיבתו האקדמית מתמקד במשפט הבין-לאומי הפרטי.
