פרופסור אמיר, חתן פרס ישראל בקרימינולוגיה (2003), קיבל את הדוקטורט בקרימינולוגיה מאוניברסיטת פנסילבניה בשנת 1965.

פרופסור מנחם אמיר הלך לעולמו במאי 2015. אחרי מות: דברים לזכרו של פרופ׳ אמריטוס מנחם אמיר, חבר סגל הפקולטה וראש המכון לקרימינולוגיה שהלך לעולמו ("הארץ", 30.5.2015).

תחומי העניין של פרופ' אמיר: מגמות ודפוסי אונס; טרור וטרוריזם; סמים; עבריינות נשים; זנות; פשע מאורגן; משטרה; הגירה ופשיעה.

בנימין אקצין נולד בשנת 1904 בריגה, לטביה. בשנת 1922, בהיותו תלמיד האוניברסיטה בווינה, היה בין מייסדי "החבר" - אגודת הסטודנטים הציונית בארצות מזרח אירופה. בשנת 1925 הצטרף לברית הציונים הרביזיוניסטים וכיהן כחבר בהנהלת הברית באוסטריה, כחבר נשיאות ההסתדרות הציונית החדשה וכראש המחלקה המדינית שלה. בשנים 1928-1926 כתב אקצין דוקטורט במשפטים באוניברסיטה של פריז. בשנת 1949 עלה לארץ כדי ללמד באוניברסיטה העברית בירושלים כפרופסור למדע המדינה ולמשפט חוקתי, והופקד על הקתדרה למדע המדינה שנקראה ע"ש לורד הרברט סמואל, הנציב היהודי הראשון לישראל. בשנים 1954-1950 שימש אקצין כיושב ראש האגודה הישראלית למדע המדינה,  וכיהן כדיקן הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בשנים 1951-1954 ו-1961-1963.

פרסומיו של אקצין עסקו בדיני מנהל ציבורי, במשטר ומדינאות וביחסים עם יהדות התפוצות. על פועלו האקדמי זכה אקצין בשנת 1967 בפרס ישראל למדעי המשפט. אקצין היה ממייסדי אוניברסיטת חיפה וכיהן כרקטור הראשון שלה. הוא הלך לעולמו בשנת 1985.

פרופ' סטיב גולדשטיין רכש השכלה וניסיון משפטי במולדתו ארה"ב, אך עזב קריירה משפטית מבטיחה שם על מנת לעלות לישראל. כאשר הצטרף לסגל הפקולטה למשפטים הוא התמחה בסדר הדין האזרחי בישראלי ובמשפט משווה. הוא חקר ודן בעקרונות היסוד של השיטה ושל המשפט, והיה לחוקר מוביל באקדמיה ובועדות ממלכתיות. עיסוקו בדיון האזרחי המשווה הפך אותו למומחה בינלאומי בתחום. הוא שימש כמנהל המכון למחקרי חקיקה ולמחקר השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר וכדיקן הפקולטה למשפטים.

פרופ' שלו גנוסר הצטרף לסגל הפקולטה למשפטים ב-1951, והתמנה לדיקן הפקולטה בשנים 1963-1967. במהלך הקריירה האקדמית הארוכה שלו כתב על נושאים מגוונים והניח את היסודות למערכת המשפט הישראלית.

פרופ' ויסמן הלך לעולמו ביום חמישי, ט"ו בתמוז התשע"ט, 18.7.19.

מודעת אבל

נתונים אישיים:

נולד בירושלים בשנת 1931. נשוי לגלוריה ואב לשלושה ילדים.
כתובת המגורים: רחוב ביאליק, 19, ירושלים 96221.

השכלה:

מוסמך למשפטים (בהצטיינות), 1954, האוניברסיטה העברית. 
דוקטור למשפטים, 1963, האוניברסיטה העברית. 
תלמיד מחקר באוניברסיטת לונדון, (King’s College (1958/59.  

פרסים, Scholarships, Fellowships

• פרס ישראל (2001).
• Fellowship, Harvard University (1967/68
• Fulbright Scholar, (1967/68)
• British Council Scholar, (1958/59)
• Fellow, The Inns of Courts, London (1995/1996)
• Fellow, The Institute of Advanced Legal Studies, London University (1995/1996).
• Honorary Fellow, The Society of Advanced Legal Studies, London University (1998)

עיסוק אקדמי נוכחי:

פרופסור אמריטוס, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית ירושלים.
פרופסור אמריטוס, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן.  

עיסוקים אקדמיים בעבר:

בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטה העברית (1955 עד 1998).
בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב (במשרה חלקית, 1960 עד 1970).
בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן (במשרה חלקית, 1971 עד 2000).
במכללה למשפטים רמת-גן ( 1998 עד 2006).
דיקן הפקולטה למשפטים, באוניברסיטה העברית ירושלים (1981 עד 1984). 

הוראה כפרופסור אורח באוניברסיטאות:

• New York University School of Law (1972/1973)
• University of Southern California (1977/1978)
• Tulane University Law School (1985)
• London University (London School of Economics; University College) (1986/1987)

הרצאות אורח באוניברסיטאות:

Columbia University, N.Y. (1973); University of California, Davis (1973); University of California, Los Angeles (1973); Louisiana State University (1973); The University of Paris, Faculty of Law (1983); University of Tubingen (1984); Johann Wolfgang Goethe-Universitat, Frankfurt, (1985); British Literary and Artistic Copyright Association (BLACA), London (1987); Sydney University, Faculty of Law (1992);University of Hong Kong (1992); University of Singapore (1992); London University (1987,1996, 1997).

תפקידים מקצועיים שונים שמולאו בעבר:

• פרקטיקה פרטית במשרד עורכי דין בירושלים (1955 עד 1958).
• יו"ר ועדה שמונתה על ידי שר המשפטים להכנת הצעת חוק זכות יוצרים.
• יו"ר ועדה שמונתה על ידי שר המשפטים לרפורמה של דיני המשכון.
• חבר ועדה שמונתה על ידי שר המשפטים לעריכת קודיפיקציה של המשפט הפרטי.
• יו"ר ועדת המינויים באוניברסיטה העברית לדרגות המעניקות קביעות (1979 עד 1981).
• יו"ר ועדת המשמעת לעובדים האקדמיים באוניברסיטה העברית (1989 עד 1991).
• חבר המערכת של ה-Israel Law Review
• מרצה לעתים מזומנות במכון להשתלמות שופטים ובמכון להשתלמות עורכי דין.
• חבר המועצה של הארגון הבינלאומי לזכויות יוצרים Association Litteraire et Artistique Internationale (ALAI) (1991-1996).
• יו"ר האגודה הישראלית לזכויות יוצרים המסונפת לארגון הבינלאומיALAI (1991 עד 1993).
• חבר בועדה האקדמית של "המכון לחקר שימושי קרקע", הקרן הקיימת לישראל.

פרופ' גד טדסקי נולד ולמד משפטים באיטליה בתחילת המאה העשרים. הוא שימש כפרופסור למשפט אזרחי באוניברסיטה של סיינה עד לפיטוריו בשנת 1939 בשל חוקי הגזע, אז עלה לישראל. בישראל הוא הצטרך לסגל האוניברסיטה העברית בירושלים, וחקר את המשפט האזרחי ואת תורת המשפט בישראל. בשנת 1949 היה בין המרצים הראשונים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה, ונחשב לאבי המשפט האזרחי בישראל. פרופ' טדסקי סירב להתמנות לשופט בית המשפט העליון ונימק את סירובו ברצונו להקדיש את חייו להוראת המשפט ולמחקרו.

פרופ' אהרן יורן (1996-1942), בוגר הפקולטה למשפטים וכלכלה באוניברסיטה העברית משנת 1965 בהצטיינות יתרה, המשיך ללימודי מוסמך ודוקטורט באוניברסיטאות קולומביה והארווארד.  בעבודת התיזה ניתח וגיבש את המושג שלא היה קיים עד אז "תביעה נגזרת". בשנת 1971 הצטרף כמרצה לסגל המורים בפקולטה למשפטים, כמומחה למיסוי ולדיני חברות. פירסם ספרים ומאמרים רבים בנושאי מיסים, חברות, ניירות ערך ובנקאות. בין תפקידיו בפקולטה שימש גם כראש המכון למחקרי חקיקה ולמחקר השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר. לאחר מותו הוקדשה לו חוברת של כתב העת "משפטים".

פרופ' יורן היה ממניחי הדרך בישראל לגישות מודרניות של ניתוח, מחקר והוראה של דיני מסים כגישה אינטרדסיפלינרית, והיה הראשון שקישר בין תחום זה למשפט הציבורי והחוקתי. תלמידי המחקר שלו משמשים היום כחברי סגל מובילים בדיני מיסים בפקולטאות למשפטים בארץ. 

השאיר אחריו את אשתו, עידית ושלושה ילדים: גיל, ענבר וא­וֹרי.

פרופ' ראובן ירון היה בן המחזור הראשון של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ומבוגריה המצטיינים. הוא הצטרף לסגל הפקולטה למשפטים ב-1957, והתמחה במשפט רומי ומשפט המזרח הקדום. פרופ' ירון היה דיקן הפקולטה לאחר מלחמת ששת הימים, והוביל את שיבת הפקולטה לבניינים ההיסטוריים בהר הצופים. פרופ' ירון כיהן גם כמנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, יושב ראש רשות השידור וגנז המדינה.

לבונטין נולד בשנת 1922 בתל אביב. הוא למד  בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה והתמחה שם בערבית ובתרבות האסלאם במצרים. בשנות הארבעים  למד משפטים באוניברסיטת לונדון, ואת עבודת הדוקטורט שלו בתחום המשפט הבינלאומי הפומבי הוא כתב באוניברסיטת הרווארד.

במהלך הקריירה המקצועית שלו, עבד לבונטין תקופה קצרה כעורך דין בישראל והוסמך כעורך דין באנגליה. כמו כן, עבד כחבר המשלחת הישראלית באו"ם. הגם שנמשך הן לעריכת דין והן לדיפלומטיה, הוא הצטרף בשנת 1949 לסגל המייסד של הפקולטה, ובין השנים 1958-1959 כיהן כדיקן הפקולטה. לבונטין לימד בפקולטה מגוון רחב של מקצועות, ובהם דיני עונשין, דיני חיובים, דיני קניין, תורת המשפט, ומשפט בריטי, אך עיקר עיסוקו המחקרי היה במשפט הבינלאומי הפרטי.

נוסף לידיעותיו הנרחבות בכל תחומי המשפט, גילה לבונטין עניין רב במדעי הטבע, בחיי המדינה והחברה וביחסים בין האומות.

בשנת 2013 נערך ערב לרגל פרסום ספר מאמרים לכבודו של לבונטין, לציון יום הולדתו התשעים. באירוע נשא לבונטין דברים מרתקים, בהומור ובחכמה. להלן קישור (דבריו של לבונטין מתחילים בדקה 54:00):

https://www.youtube.com/watch?v=W1UDSP8zjhI

תיאור קצר של קורות חייו של לבונטין - הדברים מבוססים, תוך קיצור, על חיבורה של פרופ' סיליה פסברג שפורסם בספר לבונטין:

לבונטין נולד בתל אביב בשנת 1922. הוריו – שניהם יוצאי רוסיה – חזרו לארץ זמן קצר לפני כן מאלכסנדריה, שם שהו בתקופת מלחמת העולם הראשונה בתור נתיני מדינה הנלחמת בטורקיה. סבו היה בין המייסדים של ראשון לציון ואביו היה מייסד "מגן דוד אדום" בארץ ישראל. עם אמו הוא דיבר רוסית, עם אביו עברית, והוא נחשף בצעירותו באינטנסיביות גם לאנגלית לצרפתית ולערבית. בצד ריבוי הלשונות שבפיו, ואולי בגללו, ניכרו אצל לבונטין אהבה מיוחדת לשפה וכבוד לרזיה. כל מי ששמע מפיו הרצאה, ואף מי ששמע אותו מנהל שיח רעים, התוודע לעושר הלשוני ולחדות ההבחנה הלשונית שבהם ניחן.

מילדות הוא בילה שעות רבות בקריאה מעמיקה במגוון רחב של נושאים שריתקו אותו – ספרות, שירה, פילוסופיה, היסטוריה מדינית ואינטלקטואלית וביולוגיה. היכרותו האינטימית של לבונטין עם טקסטים מכוננים, הידע המופלג ועמקות הניתוח, תבעו מהתלמיד - ותובעים מהקורא –  להתמקד בפרטים, לזהות את תמצית העניין ולגבש עמדה ביקורתית עצמאית, אך גם למקם את הכול בהקשר משפטי ותרבותי עשיר.

לא היה זה מובן מאליו שלבונטין יעסוק במשפט. בנעוריו הוא הניח שכאָבִיו, הוא ילמד רפואה באחת ממדינות אירופה. מלחמת העולם השנייה חסמה את דרכו והוא החליט ללמוד משפטים בארץ ישראל. אך גם מסלול זה לא נפתח לפניו בקלות. פנייתו הראשונה למוסד "השיעורים למשפט" (Law Classes) שנוהלו בחסות ממשלת המנדט נדחתה כי לא הייתה לו תעודת בגרות ממשלתית רשמית. תעודת סיום הלימודים מגימנסיה "הרצליה" לא הספיקה, אף לא כשצירף לה תעודת הצטיינות לה זכה ב-London University Matriculation Examination.  במקום להתחיל בלימודים פורמליים נסע ב-1940 לכמה חודשים למצרים, שם הוא גר אצל קרובי משפחה ושקד על שיפור ידיעתו את השפה הערבית בעזרת מורה פרטי. לאחר שובו ממצרים הוא עבר לירושלים, המשיך לקרוא באופן עצמאי ושמע שיעורים באוניברסיטה העברית שבהר הצופים במגוון תחומים במדעי הרוח. ללימודי המשפטים ב"שיעורים למשפט" הוא התקבל לבסוף ישירות לשנת הלימודים השנייה.

ב-1946 נסע לבונטין לאנגליה להמשיך את לימודיו המקצועיים והאקדמיים. שם למד לבונטין לקראת בחינות ה-bar האנגלי בשיעורים שהתקיימו בלשכתו של barrister. החיים באנגליה בשנים אלה היו ספרטניים. נהגו שם קיצובים (rations), והדרישה המסורתית להשתתף בסעודות פורמליות (dinners) כדי לקבל את ההסמכה המקצועית הושעתה. היא חודשה רק לאחר שלבונטין עבר את הבחינות ועזב את אנגליה, אך הוא טרם זומן ל-bar, והסכימו לקבלו ל-Middle Temple רק אחרי שהסביר מדוע כבר נבצר ממנו לקיים את הדרישה.

ב-1947 הוא הפליג לניו יורק, שם תכנן להמשיך את לימודיו באוניברסיטת קולומביה. שוב הוא נתקל במחסום ביורוקרטי – בחינות ההסמכה האנגליות לא הספיקו לשם לימודי מוסמך באוניברסיטה זו, כי הן לא נחשבו לתואר אקדמי. בביקור אקראי אצל קרוב משפחה הוא התעניין באשר לאפשרות ללמוד בבית הספר למשפטים בהארוורד, הגיש מועמדות והתקבל מיד. הוא השלים בתוך שנה עבודת מוסמך על ברירת הדין בתעבורה אווירית בין-לאומית, זכה בפרס על עבודה זו והתקבל עם מלגה ללימודי הדוקטור. זו הייתה תקופה שבה פרח במיוחד המשפט הבין-לאומי הפומבי. רבים עסקו בו והתקוות שתלו בארגון האומות המאוחדות שזה עתה קם היו גבוהות. לבונטין נשאב לתוך העולם האידיאליסטי של המשפט הבין-לאומי הפומבי, סיים את חובות השמיעה ואת הבחינות בעל פה בתחילת 1949, והשלים את המחקר לעבודת דוקטור בנושא ביטחון ומשפט בין-לאומי. הוא עבר לניו יורק כדי לעבוד עם המשלחת לאו"ם של מדינת ישראל הצעירה בראשותו של אבא אבן.

עם הקמת הפקולטה למשפטים (בחודש נובמבר 1949), לבונטין הוזמן ללמד בה. לבונטין לא היה שותף לעבודות ההכנה לקראת פתיחת הפקולטה למשפטים הראשונה במדינת ישראל, אך הוא נמנה עם דור המייסדים שלה מכל בחינה אחרת. הוא היה מראשוני מוריה, הצעיר שבהם והיחיד שהיה יליד הארץ ושעברית הייתה שפתו. הוא היה אף מראשי מוריה והרים תרומה אדירה לעיגונו האקדמי של לימוד המשפט בישראל. בשל המחויבויות שלו באו"ם, לבונטין חזר לארץ כמה שבועות לאחר שנפתחה שנת הלימודים הראשונה, לקראת סוף 1949. באותה עת, בגיל 27, הוא טרם הגיש את עבודת הדוקטור, ולכן הוא מונה "עוזר-מחלקה"; ב-1950 הועלה לדרגת מדריך, ורק ב-1954, עם אישור עבודת הדוקטור, הועלה לדרגת מרצה. אך עוד לפני שהגיע לדרגה זו נשא בעול כבד ביותר של הוראה.

קשה לדמיין את גודל המעמסה שנשאו המורים באותם ימים. האמצעים שעמדו לרשותם היו דלים, לא הייתה עזרה טכנית ונדרשה עבודה חלוצית של ממש כדי לאסוף חומרי לימוד, לכונן תכנית לימודים ולבנות חיי פקולטה ממסד ועד טפחות. לבונטין הצעיר נשא בעומס כבד במיוחד. מאז ועד היום לא היה עוד מורה בפקולטה שלימד קורסי חובה רבים כל כך, בתוך זמן קצר כל כך ובגיל ביולוגי ומקצועי צעיר כל כך. בעודו שוקד על עבודת הדוקטור בתחום המשפט הבין-לאומי הפומבי, כבר בשנת עבודתו הראשונה הוא נדרש ללמד תרגיל בשלושה תחומים  - "מבוא לתורת המשפט" "דיני חיובים" ו"דיני עונשין". בשני המקצועות הראשונים שימש פרופ' גד טדסקי מורה ראשי, במקצוע האחרון שימש בתפקיד זה השופט שמעון אגרנט שעמד אז להתמנות לבית המשפט העליון. בתוך פחות משנתיים, בעודו מדריך, התחיל לבונטין ללמד שלושה מקצועות נוספים, הפעם כבר בתור מורה ראשי. בשנת 1951, נוסף על תרגול של תלמידי שנה ב' ב"דיני חיובים" הוא התחיל ללמד את תלמידי שנה א' "שיטת המשפט האנגלי" במקומו של פרופ' נורמן בנטוויץ', ואת תלמידי שנה ג' "דיני קניין". כבר בשנה שלאחר מכן, הוא קיבל על עצמו ללמד את תלמידי שנה ד' "משפט בין-לאומי פרטי", שוב כמורה ראשי. בשנים מאוחרות יותר הוא הוסיף לכל אלה את "תורת המשפט". לבונטין נהיה מומחה בעל שם בתחומים מגוונים אלה, הכין הרצאות וחומרי לימוד, בדק תרגילים ובחינות, דאג להרחבת אוסף הספרים המשפטיים והשאיר חותם בל יימחק על כל מי שלמד בפקולטה למן יום הקמתה ועד ליום פרישתו.

בשנת 1957 כבר קודם לדרגת פרופסור חבר ובשנת 1958, בגיל 36, היה לדיקן הפקולטה. דברים שנשא בפני מועצת הפקולטה לפני היבחרו ממחישים את מחויבותו לקידום האקדמיזציה של לימודי המשפט בישראל. לבונטין הדגיש את היותה של הפקולטה חלק מהאוניברסיטה. הוא דחק בחבריו לדאוג לקיים קשר בלתי אמצעי בין המחקר ובין ההוראה כמפתח ל"העלאת החינוך המשפטי בישראל לרמה אוניברסיטאית-אקדמית". הדבר בא לידי ביטוי גם בנאום שנשא ב-1958 לרגל מעברה של הפקולטה מביתה הראשון במנזר רטיסבון שבמרכז העיר לבניין בקמפוס החדש בגבעת רם. הוא תיאר את החינוך האקדמי כ"הנמכה שלמה ככל האפשר של המחיצה בין מחקר להוראה",  ואת המורה האקדמי המובהק כאדם שהוא בעצמו תלמיד, הוגה וחוקר, המתחלק בפרי עיוניו והגיגיו עם תלמידים אחרים, צעירים ממנו בחכמה ובשנים.

מחויבותו לאקדמיה לא גברה על מחויבותה הציבורית של לבונטין. בנאום הפתיחה של בניין הפקולטה בגבעת רם הוא הצהיר כי "נשמת המדינה מופקדת בידי המשפטן" וכי לפקולטה משימה נוספת על ייעודה האקדמי, והיא "הרחבת התודעה המשפטית בעם". הוא הדגיש את החשיבות של הבנת אופייה של המדינה כמדינת-משפט, "אשר חוקים שולטים בה ולא אישים", של חינוך הנוער בחוקים שמעצבים את החברה, כדי שכל אדם יבין "את הערובות הקיימות אצלנו, ... לחרותו האישית, לחופש הדיבור שלו, ולחופש ההתאגדות שלו" וכדי שיעריכו כראוי את  אנשי המשפט הנושאים בעול. באותה רוח הוא התנגד לחזרת הפקולטה להר הצופים אחרי מלחמת ששת הימים משום שסבר כי עליה להישאר קרובה לעיר ולמקומות העבודה של תלמידיה כדי להבטיח שיוכלו לבוא לשיעורים וכדי לשמור על קשר עם חיי המעשה. את המחויבות להרחבת התודעה המשפטית הוא מימש עוד בשנות החמישים המוקדמות – ימי הרדיו – כאשר הוא הרצה בתכניות רדיו על מגוון של נושאים משפטיים בעלי עניין ציבורי: על מקומם של האמת, היציבות, הצדק וטובת הציבור במערכת המשפט ("עיקרים במשפט"); על סכסוכים בין-לאומיים וארגון האומות המאוחדות ("בדרך להקמת ממשלה עולמית"); על נישואין וגירושין הנערכים מחוץ לישראל (שעובד לפרסום אקדמי). פעילות זו לא הייתה בעיניו חריגה מהחיים האקדמיים אלא חלק חיוני מהם.

כשם שפעילותו המקצועית הייתה מגוונת כן גם כתיבתו של לבונטין רב-גונית. בין חיבוריו אפשר למצוא דיונים מעמיקים במשפט בין-לאומי פומבי, בתורת המשפט, בקניין, בחיובים במשפט המקובל, בחינוך משפטי, במשפט ציבורי, וכן ספרו האוטוביוגרפי "בוקר וערב" העוסק בענייני המדינה.  עיקר כתיבתו האקדמית מתמקד במשפט הבין-לאומי הפרטי.

פרופ' נתן פיינברג נולד בקובנה ב-1895, ואת לימודי המשפט עשה בשוויץ. בשנת 1924 הוא עלה לישראל, ופעל רבות למען מעמדם של היהודים בעולם והתנועה הציונית. בראשית ימיו באוניברסיטה העברית פרופ' פיינברג לימד וחקר יחסים בינלאומיים, ומאוחר יותר משפט בינלאומי. הוא מונה להיות הדיקן הראשון של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית עם פתיחת שערי הפקולטה ב-1949. הוא היה מומחה למשפט בינלאומי בישראל, למעמדו של העם היהודי ולסכסוך היהודי-ערבי.

פרופ' זאב פלק היה איש אשכולות, ובמקביל ללימודי המשפטים באוניברסיטה העברית, למד בה גם היסטוריה של עם ישראל, תלמוד ויחסים בינלאומיים. הוא הצטרף לסגל הפקולטה למשפטים ב-1969, הורה דיני משפחה והתמחה במשפט עברי ופילוסופיה של ההלכה. פרופ' פלק עשה לקירוב לבבות בין זרמים ביהדות ולהבנה בין דתית, ועסק בפעילות חברתית וקהילתית.