שבוע האישה הבינלאומי 2019

שבוע האישה הבינלאומי 2019 – חברי וחברות הסגל בוחרים בנשים מעוררות השראה!

לכבוד יום האישה הבינלאומי פנינו למספר חברות וחברי סגל בפקולטה, וביקשנו מהן ומהם לכתוב על אישה מעוררת השראה עבורם. מדי יום פורסם פוסט בדף הפקולטה בפייסבוק, ויחד חגגנו את השבוע החשוב הזה. כאן קיבצנו עבורכן ועבורכם את הטקסטים מעוררי ההשראה הללו:

 

פרופ' דפנה לוינסון-זמיר בחרה באמלין פנקהרסט: 

"אמלין פנקהרסט(Emmeline Pankhurst ,1928-1858)  היא בעיניי אישה מעוררת השראה: חכמה, אמיצה, נחושה, ודבקה במטרה. אמלין לחמה למען שוויון זכויות לנשים. היא ייסדה והנהיגה את ה-,Women's Social and Political Union אשר מטרתו הייתה להשיג את זכות ההצבעה - הזכות לבחור ולהיבחר - עבור נשים באנגליה. לאחר שנים של לובי שקט ומנומס שלא הביא לתוצאות, אמלין (יחד עם בנותיה כריסטבל, סילביה ואדלה) הובילה קו פעולה תקיף יותר (וכן, למרות שאני מרצה לדיני קניין, אני מודה שהפעילות הזו כללה גם הפרות של הסדר הציבורי ופגיעה ברכוש...). המוטו של אמלין היה "Deeds, not words".
כאשר הייתי ילדה, הפעם הראשונה שהתוודעתי לסופרג'יסטיות היה בסרט "מרי פופינס" של אולפני וולט דיסני. בסרט, גברת בנקס, אם המשפחה, יוצאת להפגין למען זכות הבחירה בשירה ובריקודים. המציאות הייתה כמובן שונה לגמרי. אמלין - כמו סופרג'יסטיות אחרות - נאסרה, נכלאה, שבתה רעב, והואכלה בכפייה. באחת מן הפעמים שהובאה בפני שופט אמרה:"We are here, not because we are law-breakers; we are here in our efforts to become law-makers".  
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה אמלין קיבלה החלטה אמיצה וחכמה נוספת: להשעות את הפעילות המיליטנטית עבור זכות ההצבעה ולהירתם למאמץ המלחמתי. מיליוני הנשים שיצאו בעקבות זאת מן הבית לעבודה, הוכיחו לכול כי נשים יכולות למלא בהצלחה את התפקידים של הגברים שלחמו בחזית. עם תום המלחמה בשנת 1918, כבר לא ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור. בתחילה, ניתנה זכות ההצבעה לנשים בנות 30 ומעלה שהן גם בעלות רכוש. בשנת 1928, זמן קצר לאחר שאמלין נפטרה, הושוותה זכות ההצבעה של נשים וגברים באנגליה".

 

ד"ר בני פורת בחר בשופטת מדינת ניו יורק רחל פרייר:

"רחל פרייר, אם לשישה, משתייכת לחסידות באבוב, היא האישה החסידית הראשונה שמונתה לכהן כשופטת במדינת ניו-יורק. כמה תקרות זכוכית נאלצה רחל לפרוץ? את החומות שהמגזר החסידי מציב בין הקהילה היהודית לבין העולם המודרני; את המחסומים שמניחה הקהילה החרדית בין יהודים לבין שכניהם הנכרים; את הציפיות המגדריות השואפות לשמר את הנשים בתפקידי ניהול המטבח וגידול המשפחה.
לא רק שרחל פרצה אל העולם המשפטי, רכשה תואר, פיתחה קריירה והתמנתה למשרה בכירה בממסד השיפוטי, אלא שהיא אף השכילה לעשות זאת תוך שימור עולמה החרדי-חסידי, בתמיכת משפחתה ותוך קבלת עידוד מקהילתה. זוהי פריצת דרך שיש בה המשך צמיחה ובניין, תוך פתיחת אופקים חדשים עבור העולם החרדי. היינו כחולמים".

 

ד"ר שרון שקרג'י בחרה במשוררת האמריקאית מרי אוליבר:

"אני חיה בעולם מלא נשים מעוררות השראה: החוקרות והמדעניות שעל עבודתן אני מתבססת, הסופרות והמשוררות שאני קוראת, המוזיקאיות והאמניות שאני נהנית מעבודותיהן, בנות המשפחה והחברות שלי, המורות, הקולגות והתלמידות שלי. בימים אלה אני שואבת השראה מיוחדת ממילותיה של המשוררת האמריקאית זוכת פרס פוליצר לשירה, מרי אוליבר:(2019-1935 ,Mary Oliver) 

אווזי בר/ מרי אוליבר

אֵינֵךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת טוֹבָה.
אֵינֵךְ צְרִיכָה לָלֶכֶת עַל בִּרְכַּיִךְ
מֵאָה מִילִין בַּמִּדְבָּר, מִתְחָרֶטֶת.
אַתְּ רַק צְרִיכָה לָתֵת לַחַיָּה הָרַכָּה שֶׁל גּוּפֵךְ
לֶאֱהֹב מַה שֶּׁהִיא אוֹהֶבֶת.
סַפְּרִי לִי עַל יֵאוּשֵׁךְ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר לָךְ עַל שֶלִי
בֵּינְתַיִם הַחַיִּים מַמְשִׁיכִים.
בֵּינְתַיִם הַשֶּׁמֶשׁ וַחֲלוּקֵי הַגֶּשֶׁם הַצַחִים
נָעִים לְאֹרֶךְ הַנּוֹפִים,
מֵעַל הַמִּישׁוֹרִים וְהָעֵצִים הָעֲמֻקִּים,
הֶהָרִים וְהַנְּהָרוֹת.
בֵּינְתַיִם אַוְזֵי הַבָּר, גָּבוֹהָ בָּאֲוִיר הַכָּחֹל הַנָּקִי
חוֹזְרִים שׁוּב הַבַּיְתָה.
מִי שֶׁלֹּא תִּהְיִי, לֹא חָשׁוּב כַּמָּה בּוֹדֵדָה
הָעוֹלָם מַצִּיעַ עַצְמוֹ לְדִמְיוֹנֵךְ,
קוֹרֵא לָךְ כְּמוֹ אַוְזֵי הַבָּר, צוֹרְמָנִי וְנִלְהָב
מוֹדִיעַ עַל מְקוֹמֵךְ שׁוּב וָשוּב,
בְּמִשְפַּחַת הַדְּבָרִים.

מאנגלית: דורית ויסמן

 

ד"ר מיכל שור-עופרי בחרה בסמנכ"לית פייסבוק שריל סנדברג:

"יש לי רשימה וירטואלית ארוכה ואקלקטית של נשים מעוררות השראה. היא כוללת, בין היתר, את המדעניות ג'ניפר דאודנה ועמנואל שרפנטייה(מפתחות טכנולוגית עריכת גנים המבוססת על ,(CRISPR הסופרת המכונה אלנה פרנטה, המתעמלת סימון ביילס, ואמא שלי. אבל לצורך הפרויקט הזה בחרתי בשריל סנדברג.
בחרתי בה למרות שהיא סמנכ"לית פייסבוק, ואני בכלל לא בפייסבוק, ולמרות הביקורת החריפה שפייסבוק סופגת לאחרונה. בגלל שהיא אחת הנשים הבכירות בעולם ה-corporate והטכנולוגיה, שגם כיום, בשנת 2019, רק נשים מעטות נמצאות בו בעמדות השפעה משמעותיות; בגלל שהיא שיתפה את העולם בתובנות שלה לא רק על הצלחה, אלא גם על התמודדות עם קושי ואבל; ובעיקר בגלל ,Lean-In או בשמו העברי הלא-מוצלח "לפרוץ קדימה": טקסט פמיניסטי, שמצליח להיות קליל ומעמיק בו זמנית, וכולל גם שורות תחתונות פרקטיות שנשים יכולות ליישם בעצמן, ומייד, בלי לחכות לשינויים המבניים שצריכים עדיין להתרחש בעולמנו. החל מ"שבי ליד השולחן" במובן המטפורי אבל גם הפיסי ממש, וכלה ב- “Don’t leave before you leave”- (בתרגום חופשי, "אל תורידי רגל מהגז כל עוד את לא ממש חייבת"). מדי פעם אני מוצאת את עצמי ממליצה על הספר וחוזרת על התובנות האלה בפני הסטודנטיות שלי. מה זו אם לא השראה"?

 

עו"ד ורדית דמרי-מדר בחרה בויקי שירן:

"ויקי שירן ז"ל (2004-1947) הייתה אחת מהנשים המשפיעות בישראל ובוודאי אחת מהנשים המשמעותיות שעיצבו את התודעה הפמיניסטית שלי. ויקי שירן הייתה קרימינולוגית, סוציולוגית, משוררת, במאית, אשת תקשורת ישראלית ופעילה פמיניסטית מזרחית. ההיסטוריה האישית והקולקטיבית שלה כאישה מזרחית ניכרת הן בכתיבתה והן בפועלה כאקטיביסטית. ויקי נולדה בקהיר, עלתה לארץ בגיל ארבע והתגוררה בשכונת התקווה בתל אביב. בשל מצבה הכלכלי הקשה של משפחתה כבר מגיל 14 החלה לעבוד למחייתה. חוויות החיים בעוני וההדרה החברתית של מזרחים ומזרחיות הותירו בה חותם עמוק. 
ויקי השלימה את הדוקטורט שלה בקרימינולוגיה בארה"ב, שם חקרה את הקשר בין המאבק בשחיתות לגזענות. כאשר חזרה לארץ לקחה חלק מרכזי בתנועת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" והייתה ממייסדות "אחותי – למען נשים בישראל" (תנועה חברתית פמיניסטית המבוססת על עקרונות הפמיניזם המזרחי). בין היתר הובילה וקידמה את מדיניות הרבעים בכנסים פמיניסטיים, שמטרתה לא הסתכמה רק בהשמעת קולות מושתקים אלא גם ביקשה לקדם את החשיבה על מציאות חברתית מרובדת והיררכית לרבות בתנועה הפמיניסטית עצמה.
ויקי הסתכלה על הכל מפנים, מתוך הקרביים, גם של אנשים וגם של מבנים חברתיים. היא ביקשה להשמיע קול מורכב והקדישה את חייה לקידום השוויון. כך פתחה את מאמרה שכתבה לבקשת תא הסטודנטים צ"ח בחוברת "עזות מצח" שעסקה בפמיניזם מזרחי: "נפלא לומר זאת, ותמיד חשוב להזכיר, שאת המהפכה המשמעותית והחשובה במאה ה–20 חוללה התנועה הפמיניסטית בלא שפיכות דמים."
ויקי שירן היא אחת ממורותיי הבולטות, וללא ספק זו שגילמה בחייה ובפועלה את הדרישה הבלתי מתפשרת לחברה שוויונית. "משוררת ולוחמת חופש", זה מה שביקשה לכתוב על מצבתה, ואין בנמצא מילים מדויקות יותר לתאר אותה."
מצורף: חלק משירה של ויקי שירן "שוברת קיר"

 

ד"ר נטע ברק-קורן בחרה בחוקרות קלאודיה גולדין וססילה ראוז :

"בחרתי לספר על מחקר מעורר השראה של צמד חוקרות, פרופ׳ קלאודיה גולדין מהרווארד ופרופ׳ ססילה ראוז מפרינסטון, שנקרא בתרגום חופשי ״תזמורת ללא משוא פנים: השפעת אודישנים ׳עיוורים׳ על מוזיקאיות״. גולדין וראוז חקרו שינוי שחל במדיניות ההעסקה של תזמורות גדולות בארצות הברית בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה: מעבר לאודישן מאחורי מסך, החוצץ בין הנגן או הנגנית לבין השופטים וממסך את זהותם - אולם, כמובן, לא את איכות הצלילים הבוקעים מן העבר השני. באמצעות שימוש בנתונים של אודישנים אמיתיים לפני ואחרי השינוי, החוקרות מצאו כי השימוש במסך הגדיל ב-50% את הסיכוי של מוזיקאית לעבור את שלבי הסינון הראשונים והעלה משמעותית את סיכוייה לנצח בתחרות ולהתקבל לתזמורת. הממצאים של גולדין וראוז יצרו תפנית בחשיבה המחקרית על שוויון ואפליה בשוק העבודה ומשמשים גם כיום מקור השראה לגופים שמעוניינים להפחית הטיות ולהגדיל את משקל האיכות המקצועית בקבלת ההחלטות האנושית. כך למשל, ישנם מספר סטארט-אפים שעובדים כיום עם מעסיקים במטרה ליצור כלים ש״ממסכים״ את קורות החיים באופן אפקטיבי ואפילו תוכנית מוזיקה מצליחה… ("דה וויס" כמובן).
היופי במחקר פורץ הדרך הזה - משנת 1997 - הוא בכמה מישורים: ראשית, המחקר חשף באופן ברור ופשוט בעיה שהיו עליה עד אז מעט מאוד נתונים ״קשיחים״ ובד בבד הצביע על פתרון (מסוים) לבעיה; שנית, הוא הראה כיצד מחקר טוב יכול להיות רלוונטי למציאות ולהצמיח עשייה גם עשרות שנים קדימה, תוך שהוא ממשיך לעורר שאלות חדשות. למשל, מה קורה בכל הזירות בהן אין מסך—והרי זה המצב בחלק הארי של שוק העבודה ובזירות נוספות? האם תוצאות אלה נכונות גם היום? כיצד עוד ניתן להתמודד עם אפליה והטיות אחרות? בקיצור, עבודה רבה לפנינו. לצד זאת, אפשר וצריך גם לשמוח על ההישגים בקידום השוויון בכל המישורים, בישראל ובעולם, במדע, במשפט, בפוליטיקה ועוד ועוד. עם ובלי מיסוכים, קלאודיה גולדין הייתה האישה הראשונה שקיבלה קביעות במחלקה לכלכלה של הרווארד (בשנת 1990) וססיליה ראוז, תלמידתה, עומדת כיום בראש בית הספר למדיניות ציבורית ע״ש וודרו ווילסון בפרינסטון".

(התמונה: מתוך הסרט "Blind Audition")


פרופ' איל זמיר בחר באימו, שושנה זמיר ז"ל:

"אמי, שושנה זמיר ז"ל, לא הייתה אדם שגרתי. אילו הייתה אדם שגרתי, לא הייתה שורדת את השואה. אמי נולדה בשנת 1925 בלבוב שבפולין ובשנות המלחמה, מצוידת במסמכי זיהוי מזויפים בגסות, שרדה לבדה, בנפרד מאביה, אחיה ואחותה (אמה נפטרה כשהייתה ילדה צעירה), תוך שהיא נעה ונדה בין מקומות שונים. אביה חשב, כנראה בצדק, שסיכוייהם לשרוד יהיו גבוהים יותר אם לא יהיו כולם ביחד. הסיפורים שלה מימי המלחמה היו מסמרי-שיער אך לעתים גם משעשעים. 
כשאר בני משפחתה, אמי הייתה אמיצה להפליא, מלאת תושייה, חריפה, בוטה, וחדורת אמונה שהצדק תמיד עמה. לכל המטבעות שלה היה רק צד אחד. כאשר היא חשבה שנעשה אי-צדק או שמישהו אינו פועל כראוי, היא לא שמרה את הדברים לעצמה. היא חיבבה את האמירה "על אמירת אמת מקבלים מכות" (כנראה שבפולנית זה נשמע טוב יותר). בדור של מייסדי מושב היוגב, היא הייתה האישה היחידה שהייתה חברה בוועד המושב. כאשר בטפסים שונים היה עלי לציין את העיסוק של הוריי, אבי לעולם היה חקלאי ואמי חקלאית. כשם ששני הוריי עבדו שכם אל שכם ברפת, במטע ובלול, כך גם בבית שניהם עבדו יחדיו (הגם שהתפקיד של מתן הוראות היה שמור לאמי). אמי לא הייתה פמיניסטית. אני חושש שגם בענייני גברים ונשים היו לה דעות קדומות. אולם בכל הווייתה היא הפגינה עוצמה, עצמאות ומנהיגות. בבית שבו גדלתי, לא דברו על שוויון בין המינים. חיו אותו". 

בתמונה: שושנה זמיר, 1946