בנימין אקצין נולד בשנת 1904 בריגה, לטביה. בשנת 1922, בהיותו תלמיד האוניברסיטה בווינה, היה בין מייסדי "החבר" - אגודת הסטודנטים הציונית בארצות מזרח אירופה. בשנת 1925 הצטרף לברית הציונים הרביזיוניסטים וכיהן כחבר בהנהלת הברית באוסטריה, כחבר נשיאות ההסתדרות הציונית החדשה וכראש המחלקה המדינית שלה. בשנים 1928-1926 כתב אקצין דוקטורט במשפטים באוניברסיטה של פריז. בשנת 1949 עלה לארץ כדי ללמד באוניברסיטה העברית בירושלים כפרופסור למדע המדינה ולמשפט חוקתי, והופקד על הקתדרה למדע המדינה שנקראה ע"ש לורד הרברט סמואל, הנציב היהודי הראשון לישראל. בשנים 1954-1950 שימש אקצין כיושב ראש האגודה הישראלית למדע המדינה,  וכיהן כדיקן הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בשנים 1951-1954 ו-1961-1963.

פרסומיו של אקצין עסקו בדיני מנהל ציבורי, במשטר ומדינאות וביחסים עם יהדות התפוצות. על פועלו האקדמי זכה אקצין בשנת 1967 בפרס ישראל למדעי המשפט. אקצין היה ממייסדי אוניברסיטת חיפה וכיהן כרקטור הראשון שלה. הוא הלך לעולמו בשנת 1985.