עומדים על כתפי ענקים

מבקר המדינה לשעבר, שופט בדימוס וכלת פרס ישראל נפגשים במקום אחד. זו המציאות היומיומית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שהדמויות המשפיעות והחשובות בעולם המשפט הישראלי הקימו אותה, למעשה, וממשיכים ללמד ולחקור במסגרתה. 

-יובל שמחי-

אם הזדמן לכם ללכת במסדרון ליד הדיקנט וחדרי המרצים, ודאי נתקלתם בתמונותיהם של בכירי המשפטנים בישראל: שופטים בדימוס, חתני פרס ישראל, שגרירי ישראל באו"ם ועוד דמויות שמילאו תפקידים משמעותיים במדינת ישראל בכלל ובמערכת המשפט הישראלית בפרט.

הרעיון מאחורי התמונות על הקיר הוא שימור מורשת הפקולטה, מספר פרופסור יובל שני, דיקן הפקולטה. "בשנים האחרונות אנחנו מנסים לפתח את המורשת של הפקולטה. אחד הנכסים הכי גדולים שלנו, מלבד היותנו הפקולטה למשפטים הראשונה ועדיין הפקולטה המובילה בארץ, הוא שהתלמידים והמורים שלמדו ולימדו בפקולטה עיצבו את מערכת המשפט הישראלית ומילאו בה את התפקידים המשמעותיים ביותר."

"שדרת הגמלאים" נוצרה כחלק מפרויקט רחב יותר של מורשת, שיכלול תערוכה של תולדות הפקולטה, תערוכה של שופטי בית המשפט העליון שהיו מעורבים בחיי הפקולטה ועוד. "שדרת הגמלאים תעזור לנו לזכור את אותן הדמויות. חשוב לנו, ככל שאנו מתרחקים על ציר הזמן מהשנים הראשונות של הפקולטה, שגם הדור הצעיר יותר של הסטודנטים, שעכשיו לומדים בפקולטה ובוודאי אלה שילמדו בה בעתיד, יהיו מודעים למורשת ולכך שהם חולייה בשרשרת ארוכה של משפטנים שלמדו ולימדו פה."

גם כיום, התפקיד שממלאים המייסדים בפקולטה עצמה הוא משמעותי ונראה שהם עדיין חלק אינטגרלי מהמחקר, הלימוד וההווי בפקולטה. "הקשר שלנו עם הגמלאים הוא קשר חם מאוד", מספר פרופסור שני. "אף על פי שהם פרשו לגמלאות, אנחנו רואים בהם חלק ממשפחת הפקולטה וחלק מצוות החוקרים שלנו. אנחנו מאוד גאים בזה שיש הרבה גמלאים שפרשו בשנים האחרונות וממשיכים ללמד בפקולטה בהתנדבות. זה משאב יוצא מן הכלל, אשר נותן לסטודנטים הצעירים הזדמנות ללמוד עם ענקים כגון: פרופסור גביזון, פרופסור קרמניצר, פרופסור בן-מנחם, פרופסור קליין, פרופסור ליבזון, פרופסור שטרית, פרופסור גלעד, פרופסור קרצ'מר ועוד רבים וטובים."

פרופ' רות לפידות

 אחת המשפטניות הבכירות בישראל, כלת פרס ישראל בתחום חקר המשפט, היא פרופסור רות לפידות. היא בוגרת המחזור הראשון של הפקולטה וזוכרת אותה בימיה הראשונים, כשהלימודים עוד התקיימו באולמות של מנזר רטיסבון שבמרכז העיר.

 מעבר לשינוי המיקום של הפקולטה, פרופסור לפידות הייתה חלק משינויים רבים שעברו על הפקולטה. "השינויים הם קודם כל חבר המורים והיקף האפשרויות. כשאנחנו למדנו, במחזור הראשון, רוב המורים היו מורים מן החוץ ורבים מהם שופטים. הם היו מורים טובים, אבל זה לא היה עיסוקם העיקרי. היום יש לנו מורים בוגרי הפקולטה ואנשים שעיקר עיסוקם הוא האקדמיה וזה הרבה יותר טוב בשביל התלמידים." שינוי נוסף, שמציינת פרופסור לפידות, הוא אפשרויות הבחירה. "בזמננו היו בעיקר קורסי חובה ומעט קורסי בחירה. היה קשה מאוד לקבל רשות ללמוד משפטים עם חוג נוסף. אני למשל, רציתי ללמוד יחסים בין לאומיים. ביקשתי רשות מן הדיקן והתשובה שלו הייתה, 'יותר טוב שתלכי לבלות בתיאטרון ובקולנוע' – וזה באמת מה שעשיתי. עכשיו יש מגוון קורסי בחירה וזה מיטיב עם התלמידים. שינוי נוסף הוא שהיום יש תוכניות באנגלית, ובעיניי זה מרחיב את דעתם של התלמידים."

פרופסור לפידות מעידה גם על הבדלים בין הסטודנטים של המחזורים הראשונים לסטודנטים היום. "המחזור שלי היה מחזור קשה מבחינה אנושית. זה היה המחזור הראשון, מיד לאחר מלחמת העצמאות. היו פצועים מהמלחמה ומרבית הסטודנטים היו מבוגרים יותר מסטודנטים כיום. ההרכב של אוכלוסיית התלמידים היה יותר מורכב. נדמה לי שהיום זה קצת יותר פשוט, וזה מקל על התלמידים והמרצים."

מסתבר שהסטודנטים של פעם והסטודנטים של היום בכל זאת דומים בכמה תחומים: חוש הומור וחשש משלג. "אני זוכרת שהיה מרצה משעמם שסטודנטים שמו לו תרנגול על השולחן. זה לא בדיוק מנומס. סיפור משעשע נוסף הוא על מרצה שהגיע מאנגליה והעברית שלו הייתה צולעת. במקום לומר 'השופט הבריטי שישב בראש ההרכב', הוא אמר 'השופט הבריטי שישב על הראש'. עוד סיפור שאני זוכרת, הוא שבאותה שנה היה שלג כבד והיו סטודנטים שהיססו לבוא. המרצה הזה, שהיה כבר בן למעלה משמונים, התייצב ללמד כמו שעון." אין ספק שגם הסטודנטים היום יכולים להזדהות עם הסיפור האחרון.

פרופ' יהושע ויסמן

זיכרון נוסף של פרופסור לפידות נוגע לחובת הנוכחות. "באותה תקופה היה צריך להחתים את המורה בפנקס התלמיד בתחילת כל קורס ובסופו. פרופסור צעיר מאוד לימד אותנו מבוא לכלכלה. בסוף הסמסטר, תלמיד אחד ששכח לבקש את חתימתו בשיעור, הלך אליו הביתה. הפרופסור פתח לתלמיד את הדלת והתלמיד הביט בו לרגע ולאחר מכן, ביקש לדבר עם אביו. זה מעיד על כמה פעמים הוא היה בשיעור." אם כך, נראה שסטודנטים אז והיום לא כל כך שונים, למרות הכול.

גם היום, פרופסור לפידות מעידה שהקשר שלה לפקולטה נותר הדוק. "אני מגיעה שלוש-ארבע פעמים בשבוע, מפני שאני עוסקת במחקר. אני עדיין 'גרה' פה ומרגישה שאני חלק מהפקולטה. הדיקנים, המזכירות והקולגות נותנים לי הרגשה טובה, שאני רצויה פה." פרופסור לפידות עומדת על התפתחות מסוימת שחלה בשנים האחרונות: "יש לי הרושם שבפקולטה שלנו זה מאוד ב'מודה' לעשות מחקר על נושאים תיאורטיים, זה יפה ומחדד את השכל, אבל משפט זה לא פילוסופיה. זה תחום מעשי, לכן, הייתי ממליצה שהמורים לא יזלזלו בפרקטיקה."

בטאון הפקולטה ראיין לאחרונה גם את פרופ' יהושע ויסמן, אף הוא חתן פרס ישראל בתחום חקר המשפט ומוותיקי המורים בפקולטה. בראיון נתבקש פרופ' ויסמן להתייחס לשתי השאלות הבאות: מה השתנה, לדעתך, בפקולטה מאז תקופתך? איפה אתה מקווה לראות את הפקולטה בעתיד הקרוב והרחוק? בתשובתו ציין פרופ' ויסמן כי בעוד שהפקולטה, בראשית דרכה, ראתה את ייעודה העיקרי כפיתוח המשפט הישראלי, חל בעניין זה שינוי עם הזמן, ומוקד תשומת הלב הופנה יותר כלפי חוץ. דבר זה בא לידי ביטוי בהתרחקות חוקרי המשפט מעיסוק בדין המדינה, באימוץ הנטייה האמריקאית של תיאוריזציה של המשפט, בהתמקדות נושאי המחקר בנושאים העשויים לעניין את עורכי כתבי העת האמריקאים, ובכתיבה ובשיח שבהם נדחקת רגלי השפה העברית על ידי השפה האנגלית. כמו כן, הפקולטה אימצה את הנוהג האמריקאי של הפקדת עבודת המערכת של כתב העת המשפטי שלה בידי תלמידים, נוהג שהוא חריג בעולם האקדמי שמחוץ לארה"ב, ואף בארה"ב אין הוא מקובל במקצועות האקדמיים זולת משפטים. עם זאת, לחינוך המשפטי האמריקאי היתה גם השפעה ברוכה על הדרך שבה ניהלה הפקולטה את ענייניה במספר נושאים חשובים.

לתשובתו המלאה של פרופ' ויסמן לשאלות שהוצגו לו לחצו כאן.