______________________________________________

היבטים משפטיים וחברתיים של זכויות להט"בים: תיאוריה ופרקטיקה

היבטים משפטיים וחברתיים של זכויות להט"בים: תיאוריה ופרקטיקה

פרופ' צבי טריגר 

לפני למעלה משנה הוזמנתי על-ידי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ועל-ידי הקבוצה הירושלמית לקידום זכויות להט"ב, ללמד קורס על זכויות הקהילה הגאה ועל סוגיות של משפט, מיניות ומגדר. כמובן שנעניתי מיד ובשמחה להזמנה ולאתגר. 
אני חוקר ומלמד על משפט, מיניות ומגדר למעלה מעשור כמרצה, ועוד לפני כן כסטודנט. הסוגיות הללו רלוונטיות כמעט לכל תחומי המשפט, ואפילו בדיני חוזים, קורס החובה שאני מלמד, לא ניתן לחמוק מהן. גם בקורסים אחרים שלימדתי לאורך השנים, כמו קורסים שעוסקים בטובת ילדים או הקורס "פשעים נגד הפטריארכיה", שגם שודר בגלי צה"ל ופורסם כספר, עסקתי בסוגיות האלו לא מעט. ההיבטים הללו שזורים באופן טבעי ואינטגרלי בהוראה שלי ובכל מחקרי.


לכן אולי גם מעולם לא הקדשתי לסוגיות הללו קורס עצמאי, שכן לא ראיתי אותן כמנותקות מכל היבטי המשפט. דווקא משום כך שמחתי מאוד על ההזדמנות לבנות קורס חדש שמתמקד כולו בזכויות הקהילה הגאה, ובוחן את הסוגיות הן מנקודת מבט תיאורטית והן מנקודת מבט פרקטית.


הקורס שבניתי והעברתי בסמסטר החולף עוסק במקורות התיאורטיים ובהשלכות המשפטיות של תחום שהחל כ"לימודים הומו-לסביים" ו"תיאוריה קווירית" ועוסק כיום בחקר זהויות רבות נוספות מלבד לסביות והומואים, כגון ביסקסואלים, טרנסג'נדרים, קווירים ועוד.
חלקו הראשון של הקורס הוקדש לבחינה ביקורתית של מונחי יסוד כמו מין, מגדר ומיניות; לשורשים הפמיניסטיים של התחום; להתחקות אחר מקורות ההומופוביה; ולבחינה של הצטלבויות שונות בזהות כגון מיניות ומוצא אתני, גזע, מגדר, לאום ועוד.


בחלקו השני של הקורס ניתחנו היבטים מעשיים של התיאוריות, תוך התמקדות במשפט: הקשר שבין המשפט ללגיטימציה החברתית והתרבותית הגוברת של להט"בים (לפחות בחברות מסוימות), ביטול האיסור הפלילי על יחסי-מין בין בני זוג מאותו המין ומשמעותו, המאבק להכרה בזוגיות ובהורות להט"בית והמאבק על שוויון בעבודה.


פתחתי את הקורס בשאלה "האם עדיין יש צורך לדבר על זכויות להט"בים?". זו כמובן שאלה רטורית, משום שהדוגמאות שהבאתי מהשבוע שקדם לפגישה הראשונה בקורס, מתחילת חודש פברואר 2016, הראו שההומופוביה, האפליה והרדיפות עדיין נמשכות, בימים אלו ממש, בכל רחבי העולם: באוגנדה, למשל, נאסר לרשום ארגונים העוסקים בקידום זכויות הקהילה הגאה; באינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם, קרא שר בממשלה לאסור על פעולתם של תאי סטודנטים להט"בים באוניברסיטאות, נמחקו לדרישת הממשלה ממקלדות הטלפונים הסלולריים אמוג'י בעלי קונוטציה להט"בית, ומחקו את השיעורים על סובלנות כלפי מיעוטים מיניים מתוכנית הלימודים בבתי הספר; בארצות הברית, מושל מדינת ניו-יורק ניסה בתחילת 2016 להעביר חוק שיאסור על "טיפולי המרה" ללהט"בים (צעד חיובי כמובן, שהצביע עד כמה נפוצים הטיפולים הללו, שמסתיימים לרוב בטראומות קשות ולעיתים אף בהתאבדות של ה"מטופלים"); לעומת זאת, הפרלמנט האיטלקי דחה הצעת חוק להכרה בברית זוגיות לזוגות חד-מיניים, חוק שעבר בסופו של דבר כשלושה חודשים לאחר מכן, ב-11 במאי 2016.


למרבה הצער, הקורס שובץ לכל אורכו ב"פינות אקטואליה" שכאלה, פינות חדשותיות שמצביעות על הצורך לעסוק בזכויות הקהילה הלהט"בית, ומדגימות שהמאבק לשוויון, ואף לביטחון אישי, עדיין רחוק מסיום. כך למשל, בצפון קרוליינה, שבארה"ב, עבר חוק שמחייב טרנסג'נדרים להיכנס לשירותים ציבוריים לפי המין שרשום בתעודת הלידה שלהם, ולא לפי המין הנוכחי; וכמובן, אירוע הרצח ההמוני ב-12 ביוני 2016, שבו נרצחו 49 אנשים במועדון Pulse באורלנדו, על-ידי מי שהיה, לפי דיווחים חדשותיים, כנראה הומו בארון בעצמו, והיה מסוכסך עם עצמו סביב נטייתו המינית. כמה שבועות קודם לכן דיברנו בקורס על הקשר שבין הומופוביה בכלל לבין הומופוביה עצמית ואלימות, וזו הייתה דוגמה עצובה ומטרידה לקשר הזה.


גם בישראל גובה ההומופוביה מחיר בחיי אדם, ולא רק באפליה משפטית וחברתית, כפי שאנו יודעים מהרצח בבר-נוער באוגוסט 2009 ומרצח שירה בנקי, במצעד הגאווה כאן בירושלים, בקיץ שעבר. כך שהשאלה שפתחתי בה את הקורס מטרתה היתה לחדד את הצורך, הדחוף עדיין, בהמשך השיחה העוסקת בשוויון על בסיס נטייה מינית, מגדר ומיניות, ולהבהיר שלמרות מראית העין של "תום המהפכה", הדרך לשוויון מלא ולביטחון אישי עוד ארוכה.