מרצה אורח: לואיס מורנו אוקמפו

סיקור ביקור התובע הכללי לשעבר של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) בפקולטה  

-חגי כרמי-
צילומים: ד. גאת'רי

לואיס מורנו אוקמפו – התובע הכללי לשעבר של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) – הוא אדם שביקורת אינה זרה לו. כאשר הוא נשאל, בהרצאה שנערכה בחודש מאי האחרון בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, אם אין הוא חושב שבית הדין מתמקד בצורה מוגזמת באפריקה, ברור מתשובתו שאין זו הפעם הראשונה שהטענה הזו מופנית אליו ישירות: "אני שומע את הטענה הזו לא פעם. אנשים תוהים למה אנחנו חוקרים רק את מה שקורה באפריקה, וטוענים שזה סוג חדש של אימפריאליזם. תמיד מפתיע אותי שהם מתמקדים בפעילות של בית הדין במקום לשאול למה יש כל כך הרבה אלימות באפריקה". גם כשהוא נשאל על מספר התיקים הנמוך שבהם עסק בית הדין מאז הקמתו, יש באמתחתו תשובה מוכנה: "אי אפשר למדוד הכול במספר האנשים שנשפטו. תפקידו העיקרי של בית הדין הוא לא להעמיד לדין, אלא לקחת חלק פעיל ביצירת המשפט ובהגדרת החוקים. הצלחה בעיניי נמדדת בהגדרת גבולות ברורים של אסור ומותר, ולא בהעמדה לדין של כמות כזו או אחרת של פושעי מלחמה". 

השנים הראשונות של הבית הדין הפלילי הבינלאומי
אוקמפו הגיע לארץ כאורח קולוקוויום פריד-גל בנושא צדק מעברי והסכסוך היהודי-ערבי, שמתקיים במסגרת התכנית לצדק מעברי של הפקולטה למשפטים ומרכז מינרבה לזכויות האדם באוניברסיטה העברית. במהלך ביקורו הרצה שתי הרצאות. בהרצאתו הראשונה, שנשאה את הכותרת "אתגר השנים הראשונות של ה-ICC", תיאר אוקמפו את ההתפתחויות במשפט הבינלאומי, ממשפטי נירנברג, דרך התביעות נגד ראשי החונטות בארגנטינה, ועד הקמת ה-ICC. לפי אוקמפו, למשפטי נירנברג הייתה השפעה עצומה על הקמת ה-ICC, מאחר שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הועלתה האפשרות להטיל אחריות פלילית אישית כדרך ליצירת הרתעה מפני ביצוע פשעים ולשמירה על השלום. האופציה של תביעה פלילית נוספה לשתי האופציות היחידות שהיו עד אז על השולחן – לצאת למלחמה או להימנע מפעולה.

לאחר מספר עשורים של קיפאון, שנגרם עקב המלחמה הקרה, חזר הדין הפלילי לשמש שחקן מרכזי במשפט הבינלאומי בתחילת שנות ה-90, עם הקמת הטריבונלים ביוגוסלביה וברואנדה. מגמת ההתחזקות של הדין הפלילי הביאה ביולי 1998 לניסוח "אמנת רומא" והקמת בית דין פלילי בינלאומי קבוע – הוא ה-ICC – בשנת 2002. אוקמפו התמנה לתובע כללי באפריל 2003 ונאלץ להתמודד עם הקשיים שבכניסה לתפקיד שלא היה קיים עד אז: "כאשר קיבלתי את תפקיד התובע הראשי, היו בבניין של בית הדין בהאג שש קומות ריקות ו-18 שופטים שמחכים לעבודה. עמדו לרשותי שלושה עובדים, מספר תקדימים היסטוריים – נירנברג והטריבונלים הבינלאומיים – וסעיפי אמנת רומא. בחוץ, בעולם, ארה"ב תוקפת בעיראק והנשיא בוש מכריז כי לא יסכים לאשרור האמנה מחשש לתביעות. מצד שני, הארגונים הבינלאומיים מראים חוסר אמון ומפקפקים ביכולות של בית הדין. בשלב זה היה עליי להחליט מה הדבר הראשון שאעשה. להתייעץ? להקים תשתית? אולי לתבוע? ואם לתבוע – את מי?". חמישה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, הודיע אוקמפו על היענותו לבקשתה של קונגו לפתוח בחקירה על פשעים שבוצעו בשטחה, חקירה שהסתיימה במשפטו של מנהיג המיליציה תומס לובנגה – המשפט הראשון שנוהל בבית הדין.

אוקמפו הזכיר שוב את המשפט נגד לובנגה כאשר נשאל על תפקידם של קורבנות ובני משפחתם בהליך המשפטי. הוא הסביר לקהל שהראיות שנאספו בחקירה לא הצביעו על לובנגה כדמות מפתח, וכי את מרכזיותו בביצוע הפשעים ניתן היה להסיק רק מעדותם של הקורבנות. בהמשך הודה שיכולתו של בית הדין הפלילי לעזור לקורבנות היא מוגבלת, בשל אופיו הפורמלי. הרשעה יכולה לעזור לקורבנות בתביעות פיצויים, אבל כדי לתת מענה רחב יותר נדרשת התערבות של גופים נוספים. בהמשך נשאל אוקמפו אם לא קשה לו עם המראות והסיפורים הקשים שהם חלק מעבודתו.  אוקמפו ענה שהבעיה שלו דווקא שונה: "הקורבנות שאיתם אני נפגש אסירי תודה על תשומת הלב שמעניקים להם, על כך שבאים במיוחד לשמוע את הסיפור שלהם. הקושי אם כך אינו במפגש עם הקורבנות אלא במפגש עם העולם שמחוץ לבית הדין. קשה לי כשאני מבקר בניו יורק ונתקל בצביעות ובאטימות של המחזיקים בכוח. כבר מספר פעמים, בפגישות רשמיות עם שגרירים ואישים בכירים, נאמר לי שאני רגשני מדי, ושעלי לקחת דברים פחות ללב".

אוקמפו ודיקן הפקולטה פרופ יובל שני
(Photos by D Guthrie)

הרצאה בקולוקוויום על שם פריד-גל בצדק מעברי
"צדק מעברי" היה הנושא המרכזי בהרצאה השנייה שנתן אוקמפו למחרת היום. ההרצאה ניתנה במסגרת הקולוקוויום על שם פריד-גל בצדק מעברי, בהנחייתה של פרופ' רותי טייטל, ועסקה בצדק מעברי בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אוקמפו שימש כתובע הראשי בתחילת 2009, כאשר הרשות הפלסטינית פנתה לבית הדין וביקשה להכיר בסמכותו השיפוטית על הנעשה בשטחים הפלסטינים, וממשרדו יצאה הודעה, שלוש שנים לאחר מכן, כי בקשתה של הרשות נדחתה. בהודעה ניתן הסבר לפיו סטטוס הרשות כמדינה אינו ברור, ולכן אין היא יכולה להעניק סמכות שיפוט, קבועה או הד הוק. מאז ההחלטה בעניינה פנתה הרשות הפלסטינית לאו"ם בבקשה להצטרף כמדינה חברה, ובחודש נובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האו"ם ברוב גדול את צירופה של הרשות לארגון כ"מדינה משקיפה שאינה חברה מלאה". השאלה, אותה העלה אוקמפו בהרצאה, היא מה השתנה בעקבות ההכרזה. אף על פי שלא ציין זאת במפורש, ברור מדבריו של אוקמפו שלדעתו בשלו התנאים שמאפשרים פנייה של הרשות הפלסטינית לבית הדין: "יש שתי עובדות שלא ניתן להתעלם מהן. ראשית, קיים בית דין פלילי בינלאומי; ושנית, הרשות הפלסטינית קיבלה מעמד של מדינה משקיפה. אני פונה אליכם בתור עורכי דין ישראלים לעתיד – מה עושים עם זה? מה תהיה ההמלצה שלכם לישראל במקרה זה? אין לי בהכרח תשובה טובה, אבל אני מקווה לגרום לכם לחשוב על כך לעומק. המטרה שלכם היא לשים אופציות טובות על השולחן, וכדי לעשות זאת, ראשית כול עליכם להבין מה הפלסטינים יעשו; ושנית, עליכם להכין אופציות בהתאם לאותה השערה". בשלב זה פנה אוקמפו לקהל הסטודנטים שנכח בחדר ושאל אותם אם לדעתם נוח לפלסטינים לפנות ל-ICC. לאחר ששמע מספר עמדות בעניין, סיכם בנימה אופטימית: "על אף שרבים בישראל רואים בפנייה לבית הדין דבר שלילי, שימו לב שהתרחיש האידאלי לצד הפלסטיני מציב גם את ישראל במקום לא רע. קבלת הבקשה של הרשות, והכרה בסמכות השיפוטית של בית הדין על השטחים הכבושים, תביא בסבירות גבוהה ללחץ להפסקת האלימות מצד הפלסטינים, מכיוון שברגע שניתנה לבית הדין סמכות שיפוט, הוא מוסמך לחקור את כל ההפרות שבוצעו בשני הצדדים לסכסוך. הורדת האלימות, כחלק מהפנייה לבית הדין, היא ללא ספק דבר בעל ערך לישראל".

אוקמפו ופרופ' רותי טייטל בקולוקויאם על שם פריד-גל בצדק מעברי
(Photos by D Guthrie)

לואיס מורנו אוקמפו נולד בבואנוס איירס בשנת 1952 וסיים את לימודיו בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בואנוס איירס בשנת 1980. הוא התפרסם כעוזר התובע הכללי ב"משפט החונטות" שהתנהל כעבור מספר שנים, והתקדם לתפקיד התובע הפלילי הראשי. בשנים שלפני מינויו לתובע הכללי של ה-ICC עבד במשרד עורכי דין שהקים והמשיך לעסוק בתחום הפלילי ובדיני זכויות אדם. בשנת 2012, לאחר תשע שנים בתפקיד התובע הכללי, פרש אוקמפו מתפקידו וחזר לעסוק בפרקטיקה פרטית. בנוסף, כיום הוא מרצה קבוע במספר אוניברסיטאות, ביניהן אוניברסיטת ייל בארה"ב, ומייעץ לארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים. 

התקופה שבה פעל אוקמפו כתובע בארגנטינה עיצבה את השקפתו על התחום האקדמי שהחל לקבל תשומת לב גוברת באותה תקופה – תחום הצדק המעברי: "המפגש שלי עם צדק מעברי לא התחיל כמחקר אקדמי, אלא במציאות של ארגנטינה בשנות ה-80, שם חטיפות ולוחמת גרילה היו דבר שבשגרה. אני זוכר שבאחד מכתבי התביעה כתבתי ש'למדינה אסור לענות את אזרחיה', ועד כמה שהיום זה נשמע לנו מובן מאליו – אז המשפט הזה זכה בכותרת ראשית בעיתון. המצב הקיים לא תמיד תואם לאידיאל המשפטי, ובארגנטינה המרחק היה גדול במיוחד"

(Photos by D Guthrie)